ליונקים יש צבעים מגוונים אבל די מוגבלים על הסקאלה של שחור וחום. האחראי לכך הוא המלנין, שיש לו מספיק יתרונות בשביל שהיונקים יעבירו אותו מדור לדור
הכתבה הוקלטה בידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות ראייה
לרשימת כל הכתבות הקוליות באתר
הטבע יודע לייצר צבעים בדרכים שונות, והתוצאה היא מגוון עצום של בעלי חיים שממלאים את העולם בגוונים אינספור. יש כמה דרכים שבהן זה קורה: למשל, יש חיות שמקבלות את צבעיהן באמצעות המזון שלהן, כדוגמת היצור החד תאי (פלנקטון) שמעניק לפלמינגו צבע ורדרד.
חיות אחרות כמו ציפורים, או חרקים מסוימים, יכולים ליצור אשליה של צבע בעזרת מבנה הכנף או הנוצה שלהם: בנוצות יש כיסי אוויר זעירים שגורמים לאור להישבר, והאור החוזר נראה לנו שונה מהצבע המקורי. כך נוצרים הכחול, הירוק, הסגול ועוד כמה צבעים בעלי גוון מתכתי שמשתנים בהתאם לזווית שבה מתבוננים בנוצה.
אבל כשמסתכלים מסביב, עולה שאלה מעניינת: איך ייתכן שעם כל המגוון הקיים בטבע לא קיימים יונקים עם פרווה ירוקה?
רואים את הצבעים
חיפוש ברשת מעלה שיש לא מעט תיאוריות והשערות בנושא. בחלק מהמקרים, נשמעת טענה שלטבע קשה לייצר פיגמנטים ירוקים ביחס לפיגמנטים שצבעם אחר. התשובה לכך פשוטה – נכון שהכלורופיל, הפיגמנט הירוק המפורסם ביותר, מצוי בעיקר בצמחים אך אפשר למצוא פיגמנטים ירוקים טבעיים אחרים גם ביצורים כמו מדוזה שמייצרת חלבון פלואורסצנטי שצבעו ירוק זרחני.
השערה נוספת היא שיונקים רבים הם עיוורי צבעים שאינם יכולים להבחין בין הצבע הירוק והאדום, לכן אין יתרון אבולוציוני בפרווה ירוקה שכן היא תיראה אדומה. גם את הטענה הזו אפשר להפריך בקלות, שכן יש חיות רבות בעלות ראיית צבע טובה למדי כמו דגים שהם טטרה-כרומטיים, כלומר בעיניהם יש ארבעה סוגים של קולטני צבע המאפשרים להם לראות מספר גדול של צבעים.
אנחנו, בני האדם, מצוידים בשלושה סוגים של קולטני צבע שבאמצעותם אנחנו רואים אור באורכי שונים שמרכיבים את ראיית הצבע שלנו. לעומת זאת, לציפורים ראייה בתדר העל-סגול, מה שמאפשר להן לראות צבעים שאנחנו לא יכולים לראות כלל.
חום עדיף על ירוק
התשובה לשאלה למה אין בעלי חיים שהפרווה שלהם ירוקה נעוצה כנראה במלנין – הצבען (פיגמנט) העיקרי אצל יונקים, שאחראי על צבע השיער וצבע הפרווה. צבען זה מיוצר על ידי קבוצה מיוחדת של מלנוציטים, שהם תאים שנמצאים בשכבה התחתונה של האפידרמיס, שכבת העור העליונה שלנו, ובקשתית העין. יש שני סוגים עיקריים של מלנין: הראשון והנפוץ ביותר הוא האומלנין שצבעו שחור וחום, והאחר הוא פאומלנין שצבעו צהבהב-אדום והוא אחראי לצבע השיער הג'ינג'י.
מעבר לצבע שהוא מעניק לעור, המלנין מגן על שכבות העור התחתונות והרגישות מפני נזקי השמש בכך שהוא בולע קרינה באורכי גל קצרים. אפשר לראות את פעולתו של המלנין בקלות – ככל שאנחנו נחשפים יותר לשמש, כך העור שלנו נעשה שזוף ומתכהה.
מעבר לכך שהוא מעניק לנו צבעים, למלנין יש תכונות רבות נוספות שהוא מקנה לבעלי החיים המצוידים בו – בין השאר, הגנה מפני כימיקלים מסוכנים שנוצרים בתאים והגנה מפני נזקי חום. במחקרים אחדים אף נמצא שחיידקים משתמשים במלנין כהגנה מפני מערכת החיסון של המארח.
לאור יתרונותיו הרבים של המלנין, לא פלא שהוא נותר האחראי לגווני העור והפרווה של היונקים. נראה שלבעלי חיים שהכילו את הצבען הזה היה יתרון על פני חסרי המלנין - יתרון אבולוציוני שהם העבירו לצאצאיהם.
תודה לפרופ' רונן שגב מאוניברסיטת בן גוריון על העזרה בכתיבת הכתבה.
