חמישה? שלושה? רק אחד? ואולי כמה עשרות או מאות? כל מה שרציתם לדעת על החושים שלכם, וגם על אלה שאנחנו יכולים רק לחלום עליהם

כבר בגן אנחנו לומדים שלבני אדם יש חמישה חושים – ראייה, שמיעה, ריח, טעם ומישוש – ואיתם אנחנו תופסים את העולם סביבנו. לכן נהוג לומר על מישהו בעל כושר הבחנה מפותח במיוחד שיש לו "חוש שישי". אבל למעשה מספר החושים שלנו הוא בעיקר עניין של הגדרה, ומדעני מוח טוענים כבר שנים שלבני האדם יש עשרות חושים מעבר לחמישה המוכרים.

את ראשית החלוקה של חושי האדם לחמישה אפשר למצוא כבר בימיו של אריסטו, שדיבר על חמשת החושים בספרו "על הנפש". דמוקריטוס לפניו טען שיש לנו רק חוש אחד, חוש  המישוש, והוא המאפשר את כל החושים האחרים. לפי גישתו אנחנו מריחים כי מולקולות הריח נוגעות בקולטני הריח שבאף שלנו, טועמים כי מולקולות הטעם נוגעות בקולטני הטעם שלנו, וכו'.

חוקרים ופילוסופים חלוקים בדעותיהם כבר בשאלה הבסיסית ביותר – מהו חוש. תשובה אחת מגדירה את החוש לפי  מקור המידע הפיזיקלי הנקלט בעזרתו. מהבחינה הזאת יש לנו רק שלושה חושים: חוש מכני, חוש לקליטת אור וחוש לקליטה כימית. החוש המכני מאפשר לנו לחוש מגע וגם לשמוע, שהרי שמיעה מתרחשת כשגלי הקול הנעים באוויר מרעידים את עור התוף. החוש הכימי מאפשר לנו להריח ולטעום, שכן שניהם דורשים היקשרות של  מולקולות ריח וטעם לקולטנים ספציפיים באף ובלשון. לבסוף, החוש לקליטת אור מאפשר לנו לראות כשעינינו קולטות את האור שמגיע אליהן.

מערכת של חיישנים

לפי הגדרה אחרת, חוש הוא כל אמצעי שמספק למוח מידע על העולם והגוף. במקרה כזה קיימים הרבה יותר מחמישה חושים. חוש המישוש, למשל, מורכב מכמה חושים "סומטיים", שלכל אחד מהם יש חיישן אחר בגוף. חיישנים תת-עוריים נפרדים מעבירים לנו מידע על חום, כאב ולחץ שמופעל על הגוף, ולכן מבחינה זו יש לנו חושים נפרדים לחום, כאב ולחץ.

חיישנים אחרים מדווחים לנו על המצב בתוך הגוף, והחושים המקושרים אליהם נקראים "פרופריוספטיים". החושים האלה מוסרים לנו מידע על רעב, שובע וצמא, ומאפשרים לנו לחוש היכן נמצאים איברינו, מה היציבה שלנו ועוד תחושות גופניות פנימיות. בעזרת חושי הפרופריוספציה אנחנו למשל יכולים לדעת את מנח גופנו גם כשעינינו עצומות, ואיננו צריכים להסתכל על כפות רגלינו בזמן שאנחנו הולכים. הפרופריוספציה מתאפשרת בין השאר תודות לאיברים בשרירים שלנו שנקראים כישורי השריר, המשמשים כקולטנים ורגישים לשינויים באורך השריר.

המערכת הווסטיבולרית, או מערכת שיווי המשקל, אחראית על חוש נוסף שמאפשר לנו לשמור על איזון. המערכת הזאת מעדכנת את המוח במיקומו ותנועתו של הגוף על ידי מדידה של תנועת הראש בכיוונים השונים. בין השאר היא אחראית על רפלקסים ששומרים על שיווי המשקל שלנו, ועל תקשורת מול שרירי העין שמאפשרת לנו להמשיך ולהסתכל על אותה נקודה כשאנחנו נמצאים בתנועה.

חיישני פרופריוספציה למיקום הגוף ומערכת וסטיבולרית לשיווי משקל. אדם הולך על חבל | איור: Shutterstock
חיישני פרופריוספציה למיקום הגוף ומערכת וסטיבולרית לשיווי משקל. אדם הולך על חבל | איור: Shutterstock

חושים לא אנושיים

קיימים בטבע עוד חושים רבים ומדהימים שאינם נגישים לנו, בני האדם. יש למשל חיות שיודעות לחוש את השדה המגנטי של כדור הארץ. דוגמה אחת לכך הם דגי הסלמון שמשתמשים בחישה מגנטית כדי לנווט למרחקים ארוכים. את שנות חייהם הראשונות הם מבלים בנהרות ליד מקום בקיעתם, ומשם ממשיכים למסעות ארוכים של אלפי קילומטרים בים הפתוח. כשהם מגיעים לבגרות מינית, הם חוזרים לנהרות ילדותם על מנת להתרבות, ונעזרים בחוש המגנטי כדי לנווט חזרה הביתה.

ייתכן שגם חברו הטוב של האדם חש את השדה המגנטי של כדור הארץ: לפני כמה שנים התפרסם מחקר שטען כי כלבים משתמשים בחישה מגנטית על מנת לכוון את עצמם בעת עשיית צרכיהם לאורך הציר הצפוני-דרומי של השדה המגנטי (לא ממש ברור למה). קבוצת המחקר שגילתה זאת זכתה בשנת 2014 בפרס איג-נובל, שמוענק מדי שנה על מחקרים ש"תחילה גורמים לך לצחוק, ואז מדרבנים אותך לחשוב".

חיות אחרות מסוגלות לראות אור תת-אדום. בני האדם רואים אור בטווח אורכי הגל של 700-380 ננומטר, ואת האור התת-אדום, שנמצא בתחום הגלים הארוכים יותר של 15-8 מיקרומטר, אנו עשויים לחוש כחום אבל לא מסוגלים לראות  נחשים יכולים לקלוט אור תת-אדום שנפלט ממקורות חום, כמו יונקים ועופות, וכך ליצור תמונה תרמית של הסביבה ו"לראות בחושך". זה מתאפשר הודות לקולטנים רגישים לאור תת-אדום שנמצאים באיבר מיוחד מתחת לאפם.

גם צפרדעים מסוימות יכולות לראות בטווח התת-אדום, בעזרת אנזים מיוחד שממיר ויטמין A1 לוויטמין A2 בעין. התכונה הזו מאפשרת להם לנצל אור באורכי גל ארוכים שמצליחים לחדור למים המלאים בבוץ, אצות וחלקיקים מרחפים אחרים בהם הן חיות.

ויש גם בני אדם שמשתמשים בחושים שרובנו לא חשבנו שיכולים להיות לנו – למשל אקולוקציה, שמאפשרת להתמצא בסביבה בדומה לראייה, אך באמצעות חוש השמיעה. בארצות הברית פועלת קבוצה בשם Visioneers שמלמדת עיוורים לעשות אקולוקציה כדי "לראות" באמצעות אוזניהם.

הרעיון דומה לאופן שבו העטלף מתמצא בסביבה. לרבים ממיני העטלפים יש חוש ראייה חלש מאוד, והם ממפים את סביבתם על ידי השמעת צלילים וחישוב הזמן שנדרש להד לחזור אליהם: זמן קצר לעצמים קרובים, ארוך יותר לעצמים רחוקים. ה-Visioneers עושים דבר דומה מאוד: הם משמיעים קליקים בלשונם, ועל פי ההדים יוצרים לעצמם מעין מפה מנטלית של סביבתם. באופן מדהים, המיומנים שביניהם מסוגלים לרכוב כך על אופניים, לטייל בטבע ואפילו לשחק פוטבול במגרש מלא שחקנים נעים! אנשים אלו גורמים  לנו לתהות כמה חושים יש לנו באמת, וכמה אחרים נוכל לסגל לעצמנו אם רק נתרגל אותם מספיק.

 

4 תגובות

  • ויגדור רכניץ

    מה שמעניין זה לא החוש הנוסף

    מה שמעניין זה לא החוש הנוסף של הכריש (שדות חשמליים) אלא כמה אנו מוגבלים בכלי החקירה שלנו שחסר חוש זה וחושים נוספים על מנת להגיע למחקר שתהיה לו היכולת להשיג את המשתנה הנחקר.

  • גילי

    חוש נוסף - למשל כרישים

    יש lateral lines system

  • ויגדור רכניץ

    האם אני תופס את עצמי?

    מהלכן של כלל הפרדיגמות יגיע לבירור שיהווה את סיום שלב התפתחות המודעות האנושית.
    תפיסת המציאות ביחס לשינוי פנימיותנו, זה יהיה המקום שיעסקו בו מיטב המוחות בעתיד הלא רחוק.
    כשאני רואה אור לבן, אדום, ירוק, שחור.
    האם אני תופס אותו? את האור? או שאני בעצם משיג גילוי של פעולות המסובבות מהאור ומתרשמות כך בי?
    ואם כך, האם ניתן לומר כי לעולם לא אוכל לתפוס מהו האור בעצמו אלא אך ורק התרשמויות ותוצאות של האור כשהן נוגעות בחושים שלי? אני לא תופס את מה שמחוצה לי אלא את הכלים הפנימיים שבי שמייצרים לי התפעלות המסובבת מדבר חיצוני שאינני תופס.
    אותה השיטה שתיחשף כזו המסוגלת לשנות את קיבוץ הפרודות שבי, שבתוכם כלול העצמות שלי תהיה הפרדיגמה החדשה של המאה ה 21

  • א

    אכן - מחקר העתיד יצטרך לעסוק לעומק בשאלות כאלו

    כשיתחילו להתעסק ברצינו בתודעה כישות א-פיזית שמקושרת ומשפיעה על הפיזי, יצטרכו לפתח מתודות מחקר חדשות.