רופאים נוהגים להמליץ על שחייה כפעילות ספורטיבית בריאה, מפני שהיא משלבת הפעלת שרירים רבים עם פעילות אירובית שמגבירה את הדופק. הפעילות במים כוללת כמה מאפיינים ייחודיים: למשל המים הם בולם זעזועים טבעי, כך שהשחייה היא פעילות נוחה יחסית למפרקי הברכיים, הקרסוליים וכדומה.
בנוסף, בכל פעילות מאומצת הגוף מייצר חום שעליו לפלוט לסביבה כדי לשמור על טמפרטורת גוף קבועה של 37 מעלות. אך בניגוד לפעילויות ספורטיביות ביבשה, בשחייה מתווסף גם רכיב משמעותי נוסף – קליטת חום מהמים, הסיבה לכך היא שמים מוליכים חום טוב יותר מאוויר, ולכן קליטת החום מהסביבה משמעותית לא פחות מהפליטה שלו. מאחר שהמים כמעט תמיד קרים יותר מטמפרטורת הגוף, יש סכנה שטמפרטורת הגוף תרד – מצב שנקרא היפותרמיה.
על פי הנחיות פדרציית השחייה הבינלאומית, בבריכות שמיועדות לשחייה מקצוענית יש לשמור על טמפרטורת מים קבועה של 28-25 מעלות, אך רוב השחיינים יחושו בנוח גם בטמפרטורות של 25-23 מעלות. יש גם מי שטוענים שטמפרטורה של כ-30 מעלות צלזיוס עשויה לשפר את ביצועי השחיינים, אך יש בה גם סכנות, שכן השחיין עלול לסבול ממכת חום בעקבות הקושי לפנות את עודפי החום שנוצרו בגוף. דוגמה טראגית לכך הייתה בשנת 2010, כשהשחיין האמריקאי פראן קריפן (Crippen) טבע למוות בתחרות שחייה במים פתוחים במפרץ הפרסי, כנראה עקב מכת חום שנגרמה לו מטמפרטורה גבוהה מדי של מי הים.
מים קרים מדי - או חמים מדי - עלולים להיות מסוכנים עד כדי מוות בטביעה. שחייה במים פתוחים | צילום: Shutterstock
סביבה לא מבוקרת
שחייה במקווי מים פתוחים, כמו ים או אגם, מאתגרת הרבה יותר משחייה בבריכה. אחת הבעיות היא טמפרטורת המים הבלתי מבוקרת. סיפורו של קריפן חריג במובן הזה, שכן בדרך כלל פגיעות במים פתוחים נובעות דווקא מטמפרטורה קרה מדי.
הבעיה הראשונה היא היפותרמיה – מצב שבו חום הגוף יורד מתחת ל-35 מעלות צלזיוס, כשאובדן החום לסביבה מהיר יותר מיכולת הגוף שלנו לייצר חום. בנוסף, כניסה למים קרים גורמת הלם קור שמתבטא בשינויים בנשימה ובפעילות הלב, וכן בהתכווצות כלי דם שנועדה למנוע אובדן חום. מחקר בריטי מצא שהפגיעה באספקת הדם לשרירים עקב הטמפרטורה הנמוכה פוגעת ישירות ביכולת השחייה של השחיינים, ולכן עלולה לגרום לטביעה עוד לפני שיופיעו סימני היפותרמיה. הלם הקור גם פוגע בנשימה, מה שמגביר עוד את הסיכון לטביעה.
מאחר ששחייה במים פתוחים איננה ספורט נפוץ במיוחד, קשה למצוא מחקרים איכותיים על הבטיחות של שחייה במים קרים. המחקרים שסקרנו הסכימו ששחייה בטמפרטורה של 15-10 מעלות עלולה להיות מסוכנת ביותר, אף על פי שהשינויים הפיזיולוגיים של הלם הקור מתחילים להופיע כבר ב-22-21 מעלות. נראה שמבנה הגוף משפיע על הביצועים בקור, ושיש הבדלים בין גברים לנשים, שלא לגמרי ברור אם הם נובעים רק מהבדלים במבנה הגוף או שיש גם סיבות נוספות.
הסתגלות הדרגתית לטמפרטורות נמוכות נקראת אִקלום. התהליך הזה נמשך כמה שבועות וכולל שהייה מבוקרת במים, הסתגלות לטמפרטורה החדשה וקירור נוסף. במקרים רבים אפשר לגרום כך לשחיין לחוש בנוח בטמפרטורות נמוכות יותר מאלה שהיה רגיל להן. עם זאת, תהליך האקלום לא מונע את השינויים הפיזיולוגיים שמתרחשים בחשיפה לקור, כך ששחיינים כאלה אף נמצאים בסיכון מוגבר כשהם שוחים במים קרים יחסית. הגוף שלהם פשוט לא יפעיל בזמן את אותות המצוקה שלו.
הדרך לבלום את אובדן החום היא ללבוש חליפה מחומר מבודד שמפחית את פליטת החום לסביבה. מחקרים שבדקו ביצועי שחיינים עם חליפה ובלעדיה מצאו שהיא אכן משפרת את יכולות השחייה. עם זאת, הייתה שונות גבוהה בתוצאות והמדגמים היו קטנים מדי להסקת מסקנות חד-משמעיות. כמו כן אי אפשר להוציא מכלל אפשרות שלחליפה השפעות נוספות שמשפרות את הביצועים, למשל הקטנת חיכוך עם המים. מסיבות אלו נקבעו חוקים בנוגע ללבישת חליפה בתחרויות, כדי שמצד אחד בטיחות השחיינים תישמר, ומצד שני שחיינים לא ישיגו יתרונות מלאכותיים.