לא לכל החיות יש פרווה סמיכה שתגן עליהן מכוויות. מה הן עושות? מתכסות בשמיכת בוץ, מסתתרות בצל, ואפילו מייצרות קרמי הגנה טבעיים

בהירי העור שבינינו מכירים את זה היטב. כל יציאה לשמש בקיץ כרוכה בידיעה כואבת שאם לא נמרח קרם הגנה, נגזר דיננו לחזור הביתה שלוקים, עם עור אדום, צורב ומתקלף. התופעה הזאת אינה ייחודית לנו, בני האדם. גם בעלי חיים אחרים עלולים לחטוף כוויות מחשיפה מוגזמת לשמש. אז מדוע איננו רואים פילים "שרופים" או חזירים שזופים מדי בטבע? את התשובה לכך אפשר למצוא באבולוציה ובהתנהגות.

לרוב בעלי החיים יש הגנה טבעית על העור בדמות שיער, פרווה, צמר או נוצות שמסוככים על העור מקרינת השמש הישירה. לאחרים יש התנהגויות שמגינות עליהם. לדוגמה, כשהפיל מתיז על עצמו מים וחול או טובל באמבטיית בוץ, לא מדובר באהבה ללכלוך, אלא במנגנון הגנה מתוחכם. הבוץ המתקשה על עורו החשוף של הפיל ומספק לו שכבת הגנה בעלת יתרון כפול – גם הגנה מהשמש וגם הגנה מטפילים כמו יתושים וזבובים.

בעלי חיים רבים נוקטים בטקטיקה כזאת, לרבות חזירים, קרנפים, היפופוטמים ותאואים (בפאלו). רוב בעלי החיים פשוט "חכמים בשמש" ויודעים לפרוש בשעות החמות למקום מוצל, שם הם ממתינים עד שהשמש תתחיל לשקוע. במקומות עם קרינת שמש חזקה ומעט צל, פעילות בעלי החיים תתמקד בדרך כלל בשעות הערב הקרירות והלילה, עד שעות הבוקר המוקדמות מאוד.

ומה בדבר חיות מבויתות? חזיר הבית לדוגמה פיתח במשך דורות רבים של הכלאות בררניות שיער דק ולבן, ולכן עורו הוורוד והבהיר רגיש הרבה יותר לשמש מקרוביו חזירי הבר, אף על פי שגם בטבע יש גם זני חזירים קרחים. גם כלבים מגזע סיני מצויץ קרחים ברוב חלקי גופם עקב מוטציה גנטית. וטרינרים ממליצים שלא לחשוף את הכלבים האלה לשמש מחשש לכווייה, למרוח קרם הגנה על עורם ואף להלביש אותם בבגדי הגנה.

הפיגמנטים הכהים בעור מגינים עליו מקרינת השמש. לווייתן כחול שוחה סמוך לפני המים | צילום: Shutterstock
הפיגמנטים הכהים בעור מגינים עליו מקרינת השמש. לווייתן כחול שוחה סמוך לפני המים | צילום: Shutterstock

השמש מאיימת אפילו על דגים ודו-חיים. חוקרים מאוניברסיטת אורגון גילו תכונה גנטית ייחודית לדגים, דו-חיים, זוחלים ועופות שמאפשרת להם לייצר "מקדם הגנה" טבעי שנקרא גדוּסוֹל (Gadusol). כבר שנים רבות ידוע שאורגניזמים כמו חיידקים, פטריות, אצות וחסרי חוליות ימיים משתמשים בגדוסול כדי להגן על עצמם מקרינת השמש. עד לאחרונה סברו שדגים מקבלים את הגדוסול בתזונה, כשהם אוכלים את האצות שמייצרות את החומר. לאחרונה התברר שמינים מסוימים מסוגלים לייצר אותו בעצמם.

החוקרים אף הצליחו לגרום לשמרים במעבדה לייצר גדוסול כשהחדירו להם את הגנים הייחודיים של הדגים. החוקרים הוסיפו כי אף שהגנים לייצור גדוסול קיימים אצל רוב בעלי החוליות, פרט ליונקים, נכון לעכשיו ידוע רק על דג הזברה (Danio rerio) שמשתמש בו להגנה מפני קרינה על-סגולה. כעת בודקים אם ייתכן שנוכל לנצל את התכונה הזאת גם בעור האדם.

הטבע מספק פתרונות גם ליונקים שאינם יכולים להשיג אספקה של גדוסול. להיפופוטמים, למשל, יש בלוטות בעור שמפרישות נוזל אדום בעל תכונות אנטיביוטיות המשמש גם כקרם הגנה וקרם לחות. גם לג'ירפות יש טריק, ריכוז גבוה מאוד של מלנין, פיגמנט טבעי שסופג את קרינת השמש, בלשון שלהם, שחשופה לשמש רוב שעות היום. יונקים ימיים כמו לווייתנים ודולפינים, חשופים לשמש כמעט ללא הגנה, ולכן הלווייתן הכחול (Balaenoptera musculus) פיתח פיגמנטציה של העור שמכהה אותו ומגינה עליו מהשמש.

שיזוף העור הוא תהליך שבו התא האחראי על ייצור הפיגמנט שנותן את הצבע, מלנין, מייצר יותר פיגמנט ויש הצטברות שלו בשכבת העור לאורך זמן. לכן אדם שרגיש לשמש, לרוב "יישרף" במידה פחותה בסוף הקיץ בהשוואה לתחילת הקיץ. אבל יש לזכור כי התחלת התהליך של ייצור המלנין היא תגובה דלקתית של העור לנזק שנגרם לו כתוצאה מחשיפה לקרינת השמש. ייצור מלנין הוא תהליך הגנתי מוכר בחרקים שמשנים את גונם בחשיפה למחולל מחלה כמו וירוס או פטרייה או אפילו פציעה. המלנין קיים בתאי העור, בפרווה, בנוצות ובקשקשי הדג. אמנם חיות רבות יודעות לשנות את גוון העור בתגובה למצבים חברתיים, טקסי חיזור או מנגנון הגנה מטורפים, אך התופעה של אגירת מלנין אחרי חשיפה לשמש אופיינית רק לבני אדם. השוני הגדול בגווני העור בין בני האדם הוא תוצאה של תהליך אבולוציוני שעדיין לא מובן לגמרי לחוקרים.  

אם כן, הגנות תורשתיות ונרכשות גם יחד מגינות על בעלי החיים מכוויות שמש ואולי אף ילמדו את האדם דבר מה או שניים על עורו שלו. בעולם שבו תכשירי ההגנה המסחריים נספגים במידה שונה בהתאם להרכבם, ניצול של חומרים אורגניים כמו הגדוסול שמגן על הדגים, עשוי לפתוח צוהר לעולם חדש של "חוכמה בשמש".

0 תגובות