נבגי החיידק הגורם למחלה נמצאים בכל מקום, ועלולים לחדור לגוף דרך שריטות ולייצר את הרעלן הקטלני
לא לחינם זכתה מחלת הטטנוס לכינוי "נועלת הלסתות", שכן אחת מתופעות הלוואי הנפוצות והמוקדמות שלה היא נעילה של הלסת, שמתפתחת לנוקשות באזור הצוואר וקשיים בבליעה. מחלת הטטנוס (שבעברית נקראת צָפֶדֶת או פָּלֶצֶת) נגרמת על ידי החיידק Clostridium tetani, או ליתר דיוק בעקבות הרעלן טטנוספסמין (tetanospasmin) שהוא משחרר. מדובר באחד הרעלנים החזקים ביותר הידועים לאדם, ודי בכמות מזערית שלו כדי לגרום למוות.
החיסון נגד טטנוס הוא חלק ממשטר החיסונים הסטנדרטי לתינוקות, אך כיוון שהשפעתו פגה עם השנים מומלץ להתחסן מחדש כל עשר שנים. בשנים 2013-2000 תועדו בישראל חמישה מקרי טטנוס. כיוון שאנשים רבים לא דואגים לחדש את החיסון בבגרותם, רוב מקרי הטטנוס המדווחים הם של מבוגרים.
איך אפשר להידבק? כפי שאומרות השמועות, שריטה ממסמר חלוד אכן יכולה לגרום לטטנוס, אבל זאת ממש לא הסיבה הבלעדית להדבקה. גם שריטה ממסמר שנראה נקי לחלוטין, ממחט תפירה או מציפורן של מבעל חיים יכולה להדביק אותנו. חיידק הטטנוס קיים כמעט בכל מקום, בקרקע, באבק הרחוב, בהפרשות של חיות ואפילו על העור שלנו. הנבגים שהוא משחרר עמידים מאוד ונפוצים במיוחד בקרקע מדושנת ובאזורים חקלאיים.
כל עוד החיידק נמצא באדמה או על העור, הוא אינו מסוכן, כיוון שהוא יכול להתרבות רק בסביבה דלת חמצן. אבל ברגע שהחיידק חודר לגוף דרך פצע או נקב, הוא יכול להתרבות ולשחרר את הרעלן המסוכן.
התסמינים של מחלת הטטנוס הכללית, שהיא הנפוצה ביותר, מתחילים בדרך כלל בנעילה של הלסת, ואחריה נוקשות של אזור הצוואר, קשיים בבליעה ונוקשות של שרירי הבטן. הרעלן מגיע בזרם הדם לתאי עצב ומפריע לפעילות התקינה שלהם, דבר שמתבטא בהתכווצויות תכופות וכואבות שיכולות להימשך כמה דקות או אפילו שבועות ובמקרים קיצוניים אף לגרום לשברים. תסמינים אחרים כוללים חום, הזעה, עלייה בלחץ הדם ודופק מואץ.
צפידה חמורה אצל חולה טטנוס. ציור של סר צ'רלס בל מ-1809 | מקור: ויקיפדיה, נחלת הכלל
כל עשר שנים
אף שמסמר חלוד אכן עלול לשאת נבגי טטנוס, חשוב להבין שזאת אינה הדרך היחידה להיחשף לחיידק. אפילו שריטה מקוץ או בעל חיים, עקיצת חרק, כווייה או דקירה ממחט תפירה לא סטרילית יכולים להדביק אתכם בטטנוס. מקור ההדבקה יכול להיות בבית, בחצר, בגינה, בחווה או בכל מקום אחר. כיוון שנבגי החיידק עמידים לחום ולחומרי חיטוי, הדרך היעילה העיקרית להתגונן נגד טטנוס היא חיסון.
חיסון הטטנוס פותח בשנות ה-20 של המאה הקודמת, והוא מורכב מרעלן שנוטרל, כך שהוא מגן בעיקר מפני השפעות הרעלן. זהו אחד מהחיסונים המעטים שאפשר לקבל גם אחרי חשיפה לחיידק, אבל אם החשיפה לרעלן משמעותית ייתכן שהחיסון לא יספיק. בשלבי ההדבקה המוקדמים אפשר לצמצם את כמות הרעלנים שפוגעים בתאי העצב על ידי מתן נוגדנים שמנטרלים אותם. זה כנראה הפתרון הטוב ביותר לחולים שלא חוסנו, אבל הוא לא מבטיח החלמה.
חיסון הטטנוס ניתן לתינוקות בטיפת חלב, וחיסוני דחף ניתנים שוב בבית הספר היסודי ובשרשרת החיול בצה"ל. אחרי גיל 18 ההמלצה היא לחדש את החיסון כל עשר שנים, כדי לשמר את הזיכרון החיסוני נגד החיידק והרעלן שלו, ולהעלות משמעותית את סיכויי ההחלמה אם נדבקתם. גם נשים בהיריון יכולות להתחסן, מה גם שתינוקות עלולים ללקות בטטנוס בעקבות זיהום שנגרם מחיתוך חבל הטבור.
בשורה התחתונה? כולנו צריכים להיות מוגנים מפני טטנוס ולעדכן את ההגנה שלנו כל עשר שנים על ידי קבלת חיסון. כי גם אם אינכם מתעסקים עם מסמרים חלודים, עושים עבודות גינון או מנקים אחרי חיות המחמד שלכם, כל שריטה קטנה עלולה להפוך אתכם לקורבנות של המחלה.
