האם אנחנו באמת חוזים את העתיד במצבי דז'ה-וו? מחקר חדש מגלה שלגמרי לא
מי לא מכיר את התחושה הזאת? אף על פי שאנו חווים משהו בפעם הראשונה, נדמה לנו שכבר חווינו אותו בעבר. המצב הזה מכונה "דז'ה-וו" (מצרפתית: déjà vu – "נראה כבר"). ההרגשה הזאת משונה ועל-טבעית לכאורה, ולעתים נדמה לנו שאנו יכולים ממש לנבא את העתיד, אבל מחקר חדש מאשר שמדובר בתחושה לא מבוססת ולא יותר.
תופעת הדז'ה-וו מאופיינת בכך שהאדם חש כאילו התנסה כבר במצב שהוא חווה בהווה. התופעה מלווה בתחושה של ידיעה מה עומד לקרות בקרוב. במאמר חדש מדגימה הפסיכולוגית הקוגניטיבית אן קלירי (Cleary) מאוניברסיטת קולורדו שהתחושה הזאת אינה מבוססת על נתונים אמיתיים. במילים אחרות, הסבירות לכך שמי שחווה דז'ה-וו ינבא מה הוא עומד לראות מעבר לפינה אינה עולה על הסבירות לניבוי מדויק בניחוש אקראי.
ההשערה של קלירי היא שמה שמעורר את הדז'ה-וו הוא תחושת מוּכָּרוּת ("על קצה הלשון") ולא זיכרון. כלומר ייתכן שדמיון בין שתי סביבות או פרצופים, בלי שיש זיכרון ספציפי לאחד מהם, יעורר דז'ה-וו. "המוח שלנו מזהה דמיון בין זירת התרחשות שאנו רואים כרגע לזירה שהיינו בה בעבר, בלי שאנחנו מודעים לזיכרון הזה. אנו חשים תחושה לא נוחה ש'כבר היינו שם', אבל איננו יכולים לומר מתי או מדוע" אומרת קלירי.
"השערת העבודה שלי היא שדז'ה-וו הוא התגלמות של תחושת מוכרוּת. יש לך היכרות עם משהו במצב שבו ההיכרות הזאת אינה צפויה, ולכן זו חוויה כל כך מטלטלת", היא מוסיפה. בהתבסס על ההנחה הזאת, שהוכחה כבר במחקר קודם, היא טוענת שהתחושה שאפשר לנבא את העתיד כשחווים דז'ה-וו היא אשליה בלבד. אילו הדז'ה-וו היה מבוסס על זיכרון מודע, היה בסיס לחשוב שהניבוי שלו יהיה מדויק יותר מניחוש אקראי.
קלירי בחנה 298 אנשים שנחשפו לסביבות שונות של מציאות מדומה שנוצרו במחשב. חלקן התאפיינו באותו מבנה המרחבי, אבל בהקשר אחר, למשל, פארק ומזבלה. המשתתפים צפו בסרטי וידאו שבהם הם "מנווטים" בסדרה של זירות התרחשות, בהדרכה של קול נשי שמכריז על הזירה ואז חוזר עליה – למשל, מזבלה או אקווריום.
המשתתפים ניווטו בזירות שונות, אבל בעלות מבנה מרחבי אחר. דוגמות מהניסוי | מקור: מאמר המחקר
לאחר מכן הראו להם סדרת סרטי וידאו ששימשו כמבחן: הזירות בסרטים הללו היו שונות מאלו שראו קודם לכן, אבל במחציתן, הסידור המרחבי של העצמים היה זהה לזירות הקודמות. למשל: באמצע המזבלה הייתה ערימת אשפה ובאמצע הפארק הייתה בריכה שצורתה דומה. המטרה הייתה לעורר את תחושת הדז'ה-וו, בהנחה שההיכרות עם זירה קודמת תגרום לכך. בנקודה מסוימת נשאלו הנבדקים אם חוו דז'ה-וו ואם הם יודעים מה תהיה הפניה הבאה במסלול הניווט.
בערך מחצית מהמשתתפים דיווחו על דז'ה-וו שהיה מלווה בתחושה של ידיעה מה יהיה הצעד הבא – אבל שיעור הדיוק בניבוי שלהם לא היה טוב יותר מאלה שניחשו באקראי. אם כך, התחושה של היכולת לנבא את העתיד פשוט אינה נכונה. קלירי וצוותה מתכוונים לערוך ניסוי המשך שבו יבדקו אם תחושת הידיעה מה יקרה הלאה מלווה ב"הערכה בדיעבד", מצב שבו אנשים משתכנעים בדיעבד שהם ידעו מראש מה יקרה.
המסקנה מהמחקר היא שגם אם אנו סבורים שיש לנו יכולת לחזות את העתיד כשאנו חווים דז'ה-וו, אין לכך בסיס במציאות. אין זה אומר שאיננו עשויים לחזות התפתחויות על סמך זיכרון – ולא על סמך מוכרוּת – במצבי דז'ה-וו – אלא רק שאנשים נוטים לדווח על תחושה מוגברת של ידיעה מה יתרחש בעתיד הקרוב גם כשנראה שהם אינם יודעים את זה באמת.
