כולם יודעים שקור עושה אותנו חולים, בטוחים בייחודיותם של פתיתי השלג, אבל מהססים כל פעם מחדש אם לרוץ בגשם או ללכת. מה אומר המדע?

החורף נחת עלינו השנה במלוא עוזו, ואיתו ירדו על ראשינו הקלישאות, וגם כמה טענות מוכרות על קור ומחלות, גשם ושלג. האם אנו חולים יותר בקור? האם נרטבים יותר כשרצים מהר בגשם? והאם כל פתיתי השלג אכן זהים? לקראת סוף עונת הגשמים, יצאנו (לספרייה) לבדוק.

שיהיה לבריאות

המיתוס: מזג האוויר הקר גורם לנו לחלות יותר.

המציאות: אין ספק שבחורף אנחנו חולים יותר מאשר בקיץ, אבל האם הסיבה לכך היא מזג האוויר הקר? התשובה הקצרה היא: לא. מי שגורמים לנו לחלות הם חיידקים ונגיפים, לא הקור עצמו. נגיף השפעת גורם לשפעת ואילו נגיפי ריינו (rhinovirus) גורמים להצטננות.

מה שבכל זאת נכון הוא שהסיכון להידבק בנגיפים מחוללי המחלות הללו גדול יותר בחורף. לדוגמה, נגיפים מחוללי הצטננות מתרבים מהר יותר בטמפרטורות נמוכות יחסית. לכן הם משגשגים באזור האף אנושי, שם שוררת טמפרטורה של 35-33 מעלות צלזיוס, ומתקשים יותר באזורי ליבת הגוף (37 מעלות צלזיוס). הסיבה לכך קשורה כנראה ליכולת של מערכת החיסון להילחם בהם. מחקר שנעשה על עכברים גילה שמערכת החיסון נאבקת טוב יותר בנגיפים הנמצאים באזור הריאות, שם טמפרטורת הגוף גבוהה יחסית, לעומת אלה שנמצאים באזורים שחשופים יותר לסביבה החיצונית הקרה, דוגמת האף ודרכי הנשימה העליונות.

בנוסף, מזג האוויר הקר בחורף גורם לאנשים לבלות יותר זמן במקומות סגורים ולא מאווררים, ולכן מקל על הנגיפים לעבור מאדם לאדם. מחקר שנעשה בסין מצא שסטודנטים שחיים במעונות צפופים ולא מאווררים נוטים לחלות יותר.

מעבר לטמפרטורות הנמוכות ולתנאי האוורור, מתברר שגם היעדר הלחות בחללים מחוממים תורם להתפשטות נגיפים בחורף. חוקרים מבית החולים הר סיני בניו יורק בדקו את ההשפעות של טמפרטורה ולחות על חזירי ים שהודבקו בנגיף השפעת. תוצאות המחקר הראו שלחות נמוכה יחסית, של 30-20 אחוז כמו זאת הקיימת בעונת החורף, האיצה את התפשטות הנגיף בקרב החיות.

השורה התחתונה: הקור תורם להתפשטות מחלות, אבל רק בעקיפין.

​הקור לא גורם לנו ישירות לחלות יותר, הוא פשוט מסייע לנגיפים לשרוד ולהתפשט מאדם לאדם | איור: Shutterstock
הקור לא גורם לנו ישירות לחלות יותר, הוא פשוט מסייע לנגיפים לשרוד ולהתפשט מאדם לאדם | איור: Shutterstock

כל פתית ופתית

המיתוס: כל פתית שלג הוא יחיד במינו.

המציאות: הרבה מסתורין ויופי שוכנים בפתיתי שלג. גבישי הקרח העדינים והמורכבים הללו עוברים מסע של קילומטרים רבים מרגע שהם נוצרים בענן ועד שהם צונחים להם חרש על האדמה. אבל איך בכלל מתפתח פתית שלג?

התהליך מתחיל כשאדי מים באוויר קופאים סביב חלקיק של אבק. בהדרגה נוצרים גבישי קרח בתוך הטיפה הקפואה, והם משנים את צורתם ומתפתחים בשעה שפתית השלג יורד לאדמה והטמפרטורה סביבו עולה.

ברמה המולקולרית פתיתי השלג אכן שונים זה מזה, שכן יש אינסוף אפשרויות לקשרים האטומיים שמולקולות המים יכולות ליצור ביניהן בתוך הגביש. עם זאת, מתברר שיש גבול ברור למספר הצורות שפתית שלג יכול להתפתח אליהן, אם כי אין קונצנזוס בשאלה מה מספרן המדויק. לדוגמה, חוקרים מיפן  שצילמו פתיתי שלג בטמפרטורות שנעה בין עשר מעלות צלזיוס למינוס 50 מעלות טוענים שהם מצאו 121 צורות אפשריות שלהם.

הסיבות המדויקות להיווצרות הצורות השונות אינן מובנות לחלוטין למדענים, אך ברור שהתהליך מושפע בין השאר מגורמים כמו לחץ אטמוספרי, טמפרטורה ומידת הלחות באוויר.

השורה התחתונה: המגוון גדול, אבל ממש לא אינסופי.

ללכת או לרוץ?

המיתוס: כשרצים בגשם נרטבים פחות.

המציאות: כמי שחיים במזרח התיכון לא התברכנו בהרבה ימים גשומים בשנה. אולי בגלל זה, לעיתים קרובות כשהגשם כבר יורד הוא תופס אותנו לא ערוכים ולא מצוידים במטרייה. רובנו במצב הזה נבחר באופן אינסטינקטיבי לרוץ למחסה הקרוב ביותר. אך כאן נשאלת השאלה באיזה מצב נירטב פחות? אם נחליט ללכת בגשם נבלה יותר זמן תחת הטיפות, אבל אם נרוץ ניתקל לכאורה ביותר טיפות שיגיעו אלינו מקדימה. אז מה עלינו לעשות?

צוות חוקרים מתוכנית הטלוויזיה האמריקאית "מכסחי המיתוסים" החליט לבדוק את העניין בניסוי מדעי מבוקר. לשם כך בנו מסלול באורך של 30 מטר שלאורכו התקינו ממטרות המדמות גשם. כדי למדוד את כמות המים הנספגת בהליכה או בריצה לבשו החוקרים חליפת גוף שאותה שקלו לפני ואחרי המעבר במסלול הרטוב, והשוו מתי הם ספגו יותר ממטרים; בהליכה או בריצה. לאחר מכן בדקו את השפעת הרוח על התוצאות, ועברו את המסלול פעם נוספת, כשהפעם  הפעילו גם רוח ממאווררים תעשייתיים.

במפתיע, תוצאות הניסוי העלו שהמשתתפים ספגו יותר מים דווקא כאשר הם רצו. אבל זה לא סוף הסיפור. כשהם יצאו לבחון את המיתוס בשנית, אך הפעם בתנאי מזג אוויר אמיתיים, ולא בגשם מלאכותי. הפעם התוצאות היו הפוכות לגמרי. מתברר שתנאי המעבדה המלאכותיים לא דימו נכון את המציאות ולמעשה כדי להירטב כמה שפחות מוטב לרוץ ולא ללכת.

ההסבר לכך קשור לעובדה שכשאנחנו הולכים בגשם כמות הטיפות שיורדות מלמעלה ופוגעות בנו בכל שנייה היא קבועה, ללא קשר למהירות שבה אנחנו הולכים. אם לא נזוז, רק הגשם שייפול מלמעלה יפגע בנו וירטיב אותנו, אבל אם נרוץ גם הטיפות שמגיעות מהצד יפגעו בנו. לכן בכל רגע נתון נישאר הכי יבשים אם לא נזוז.

אבל אם אנחנו לא מעוניינים לעמוד בגשם אלא רוצים להגיע למחסה, כמות הגשם שתפגע בנו מהצד לא תושפע כלל מהמהירות שבה נזוז, כלומר אם נלך או נרוץ – בדיוק כמו שמפלסת שלג תגרוף אותה כמות של שלג אם תיסע מהר או לאט. אפשר לחשב את כמות הגשם שירטיב אותנו על ידי הכפלת כמות הגשם שייפול עלינו מלמעלה בזמן שבו נשהה בגשם, בתוספת כמות הגשם שיפגע בנו מהצד בהתאם למרחק שהלכנו . ובמילים פשוטות, ככל שנבלה פחות זמן בגשם כך נירטב פחות. לכן הפתרון הוא לרוץ.

השורה התחתונה: רוצו כאילו שדי הגיהנום רודפים אחריכם!

0 תגובות