70 שנה אחרי המחקר הראשון שניסה להבין את תופעת ה"קנאקים", עדיין איננו בטוחים לגמרי איך הם נוצרים, וגם לא אם הם מזיקים לנו

"קנאקים" באצבעות הם תופעה שבה נשמע מין קול נפץ קל עקב תנועה של מפרקי האצבעות. יש אנשים שמצטמררים רק למשמע הצליל, אך מחקרים הראו כי 45-25 אחוז מהציבור מפוקקים את אצבעותיהם מתוך הרגל. אלה שעושים זאת מעידים לא פעם על תחושת הקלה ופורקן עקב שחרור המתח המיידי במפרק והרחבת טווח התנועה.

ראשית, קצת אנטומיה על קצה המזלג: מפרקים הם נקודות מפגש בין עצמות סמוכות והציר שסביבו הן נעות. בתוך המפרקים יש חומר מסכך (נוזל סינוביאלי) המאפשר לעצמות לנוע זו ביחס לזו מבלי שישתפשפו. אפשר להתייחס אליו כאל מעין WD-40 ביולוגי.

כף היד האנושית מורכבת מ-27 עצמות שונות והמקום הנפוץ ביותר של ההתפוקקות הוא במפרק האצבע בין 2 העצמות הקרובות לכף היד , שנקרא המפרק המטאקרפו-פלנגיאלי , או MPJ בקיצור.

עצמות כף היד. הקנאק נוצר בין שתי העצמות הקרובות לכף היד | ויקיפדיה, CFCF
עצמות כף היד. הקנאק נוצר בין 2 העצמות הקרובות לשורש כף היד | ויקיפדיה CFCF

בועות קטנות ומתפוקקות

למרות שכיחותה, במשך שנים רבות התופעה לא נחקרה בצורה נרחבת. כשהחלו המחקרים, הם הראו כי כשאנו מושכים את האצבע, אנחנו מגדילים את החלל המפרקי וכך מפחיתים את הלחץ בין שתי העצמות הקשיחות ויוצרים תת-לחץ בנוזל הסיכה שביניהן. בגלל תת-הלחץ, גזים שבדרך כלל מומסים בנוזל יוצרים בועות מיקרוסקופיות שמתאחות לבועות גדולות יותר. נראה שמוסכם על כולם שהצליל המתפוקק קשור לבועות האוויר הללו, אך כאן הדעות מתפצלות – יש חוקרים שסבורים כי מקור הרעש יצירת הבועות הללו בעוד אחרים חושבים שמדובר דווקא בפיצוצן בהמשך.

אחד המחקרים הראשונים על מקור הקנאקים פורסם כבר ב-1947. החוקרים וילר ורוסטון היינס (Haines) נעזרו בצילומי רנטגן כדי לדמות את מה שקורה כשמפעילים כוח על מפרק ה-MPJ. מסקנתם הייתה שההתרחקות המהירה שלהעצמות ויצירת החלל הן שיוצרות את קול הנפץ.

אך ב-1971 ביצעו חוקרים מאוניברסיטת לידס ניסויים דומים והגיעו למסקנות שונות. לטענתם, דווקא קריסת הבועה, ולא יצירתה, היא המקור לצלילי ההתפוקקות. הבועות שנוצרו בחלל המפרקי מתפוצצות בבת אחת להרבה בועות מיקרוסקופיות, והאנרגיה שמשתחררת בעת קריסת הבועה יוצרת את קול הקנאק האופייני. התנועה גם מרווחת את המפרק ומפזרת יותר את הנוזל שבתוכו. רצועות המפרק נמתחות וכך גם טווח התנועה גדל.

בדרך כלל עוברות כעשרים דקות עד שאותו מפרק יכול להתפוקק מחדש. זה נובע מהזמן שדרוש לבועיות המיקרוסקופיות להתמוסס לחלוטין בנוזל הסינוביאלי ולהחזיר את המפרק למצבו במנוחה.

הדעות חלוקות גם כיום. מחקר קנדי שנעזר בסריקת MRI הגיע מחדש למסקנה של היינס שצליל הקנאק מושמע עקב יצירת החלל ולא בעקבות קריסת הבועות הגדולות. לעומת זאת, מודל מתמטי שפותח השנה הראה שהבועיות שנוצרות מתאחות חלקית במהלך הקנאקים. המודל מצדד בתיאוריה שלפיה מקור הקנאק הוא קריסת הבועות, אך מאחר שהבועות מתאחות רק באופן חלקי ייתכן שעדיין נראה בועיות בצילומים. המודל מסביר גם מדוע במחקרים קודמים שהזכרנו נראו עדיין בועיות במפרק.

אם כן, לשאלה הפשוטה הזאת אין עדיין תשובה חד-משמעית, ועדיין נערכים מחקרים שמנסים להכריע בין שתי האסכולות – האם הקול נוצר עקב יצירת החלל בין העצמות או עקב קריסת הבועה.

דימות מגנטי (MRI) של "קנאק" בעצמות כף היד | מתוך המאמר של  Kawchuk et al., 2015
דימות מגנטי (MRI) של "קנאק" בעצמות כף היד | מתוך המאמר של  Kawchuk et al., 2015

האם הקנאק מזיק?

דעה פופולרית גורסת שהקנאקים מזיקים וגורמים לדלקת פרקים – מחלה נפוצה ומגבילה שפוגעת ב-22 אחוז מהמבוגרים מעל גיל 70. אולם ניסיונות לבחון זאת בכלים מדעיים העלו מסקנות מעורבות.

מחקר אחד הראה שהאנרגיה שמשתחררת בהתפוקקות גדולה מהאנרגיה המזערית הדרושה ליצירת נזק בסחוס. לפיכך יש מקום לחשוב שפיקוק אצבעות יומיומי ישחוק בהדרגה את הסחוס במפרק ולבסוף יגרום לדלקת מפרקים ניוונית.

האם זה אכן קורה? הממצאים הממשיים בנושא מעורבים. מחקר מ-1990 לא מצא כל קשר בין קנאקים במפרקי האצבעות לדלקת מפרקים ניוונית, אך קבע כי תיתכן ירידה בתפקוד היד ועל כן פסק כי מוטב להימנע מהם.מחקר נוסף הראה שאין קשר בין קנאקים תדירים באצבעות להתנוונות המפרק. בשנה שעברה נערך עוד מחקר שלא מצא הבדל בחוזק האחיזה בין אנשים שפוקקו את אצבעותיהם באופן תדיר לבין אלה שלא, כלומר לא נראה שינוי לטווח הקצר. לעומת זאת, בצילומי אולטרסאונד נראתה אצלם עלייה בעובי הסחוס. סחוס עבה עשוי להצביע על בצקת ומשמש סממן מוקדם לנזק רקמתי בלתי הפיך ולדלקת פרקים ניוונית.

בשנת 2017, במענה לשאלות סקרניות של בתו, ביצע הרופא האמריקאי רוברט בוטין (Boutin) מחקר על ההשפעות המיידיות של הקנאקים. הוא ועמיתיו בחנו 30 מטופלים שפוקקו את אצבעותיהם באופן יומיומי ועשרה שלא, ובסך הכול חקרו 400 אצבעות. אורתופדים העריכו את חוזק האחיזה, טווח התנועה והרפיון של מפרק ה-MPJ של שתי הקבוצות לפני ואחרי פיקוק האצבעות. בבדיקה הגופנית לא נמצאו כאב מיידי, התנפחות או נכות אצל מפוקקי האצבעות ולא נראה הבדל ברפיון ובחוזק האחיזה שלהם לעומת קבוצת הביקורת. יתר על כן, בעקבות הקנאק טווח התנועה גדל משמעותית, דבר שיכול להסביר את תחושת ההקלה הנלווית לפעולה הזאת.

רוב המחקרים שנעשו בנושא עד כה בחנו את המצב הנוכחי של אצבעות הידיים ולא עקבו לאורך זמן אחרי המטופלים. יוצא הדופן מהבחינה הזאת הוא המחקר המפורסם של הרופא דונלד אונגר (Unger). במשך 50 שנים פוקק אונגר בתדירות גבוהה אחת מכפות ידיו אך לא את השנייה. הוא נוכח לגלות שלא היה כל שינוי בין היד שבה עשה קנאקים ליד השנייה ולא נראתה דלקת. על המחקר הספק שטותי-ספק גאוני הזה זכה אונגר בפרס איגנובל.

דרוש עוד מחקר רב להבנת ההשלכות ארוכות הטווח של פיקוק האצבעות. עד שתוכרע הכף נותר לנו רק להתחשב באלה שקול הקנאק גורם לשערותיהם לסמור.

 

תגובה אחת

  • ענבל

    אותו מאמר בדיוק מופיע/פורסם

    אותו מאמר בדיוק מופיע/פורסם פעמיים ברצף (זו הפעם השנייה.)
    לתשומת לבכם.