חרקים רעילים מתהדרים בצבעי אזהרה, וכעת גילו חוקרים כי עשים רעילים שהטורפים שלהם הם עטלפים המירו את הצבעים הבולטים בקולות התרעה

נניח שאתה עש, ועוד בהיותך זחל אתה טורח לאכול צמחים המכילים רעל ולשמור את הרעל הזה ברקמות גופך, כדי להפוך לרעיל בעצמך. רעילות היא הגנה מצוינת נגד טורפים, אבל יש לה חסרון אחד – עד שהטורף יגלה שאתה רעיל, כבר תהיה בפיו, אם לא בקיבתו.

כדי למזער את הסיכון למפגשים שיסתיימו כך, בעלי חיים המכילים רעל נוהגים לפרסם זאת בעזרת צבעי אזהרה בולטים, בדרך כלל שילוב של צהוב, אדום או כתום עם שחור. טורף שרואה את הצבעים האלו מבין שמוטב לו להתרחק ולחפש טרף אחר. אבל מה אם האויב המרכזי שלך צד בלילה, ומסתמך על סונאר – מיפוי הסביבה בעזרת גלי קול – ולא על ראייה? מתברר שיש עשים שמייצרים צלילים מיוחדים כאשר הם מבחינים בעטלפים צדים, כדי להעביר להם באופן קולי את המסר שמועבר בדרך כלל בצבעים: אני רעיל, לא כדאי לך.

ניקולס דאודי (Dowdy) וויליאם קונר (Conner) מאוניברסיטת ויק פורסט בארצות הברית חקרו שני מינים של עשים, Pygarctia roseicapitis ו-Cisthene martini, השייכים לאותה משפחה כמו סס הנמר, הנפוץ גם בארץ. שני המינים רעילים, ושניהם מתריעים על כך בפני ציפורים טורפות בעזרת צבעים כתומים וצהובים. אך הטורפים העיקריים שלהם הם עטלפים, שראייתם חלשה והם צדים על ידי השמעת צלילים גבוהים וניתוח ההדים המוחזרים אליהם. העשים פיתחו אוזניים רגישות הקולטות את קריאות העטלפים, ובתגובה הם מפיקים קריאות משלהם, גבוהות מספיק כדי שהעטלפים ישמעו אותן.

במאמר בכתב העת PLoS One, החוקרים מדווחים כיצד העטלפים מגיבים על קריאות אלו. הם עשו את הניסויים בשדה פתוח, שאליו משכו חרקים בעזרת תאורה על-סגולה. בעקבות החרקים הגיעו גם עטלפים. החוקרים שחררו בשדה את העשים, ומצאו כי כאשר השמיעו את קריאותיהם, העטלפים בדרך כלל שמרו מהם מרחק ולא ניסו לתפוס אותם.

כדי לבדוק עד כמה קריאות העשים משפיעות על התנהגות העטלפים, החוקרים שחררו בשדה גם עשים שאיברי הקול הוסרו מגופם. שיעור העשים המושתקים שהעטלפים צדו היה כפול כמעט משיעור העשים שהמשיכו להשמיע את קולות האזהרה, והממצאים הוכיחו אפוא את חשיבות הקריאות.

כיצד הקריאות מרתיעות את העטלפים?
ההשערה הפשוטה ביותר היא שהקריאות משמשות כמקבילה קולית לצבעי האזהרה, ומודיעות לעטלפים שעשים אלה הם רעילים, ומוטב להם לעבור לחרק הבא. התנהגות העטלפים בהחלט תומכת בהשערה זו: במקרים המעטים שבהם כן תפסו את העשים הרעילים, הם נטו לירוק אותם החוצה מיד. ככל הנראה, לעשים אלו היה טעם רע שסימן אותם כבלתי ראויים לאכילה. ייתכן מאוד שהעטלפים לומדים לקשר בין הקולות שהעשים משמיעים לטעמם הדוחה, וכך יודעים להימנע מהם.

השערה אחרת היא שהקריאות חוסמות את הסונאר של העטלפים ומשבשות את האותות המגיעים אליהם, שמקורם בצלילים שהם עצמם משמיעים. במחקר שנעשה באותה מעבדה לפני כמה שנים, נמצא כי עשים ממינים אחרים משמיעים קריאות בתדירות קרובה מאוד לזו של העטלפים, שמטרתן היא כנראה לבלבל את העטלפים ולמנוע מהטורפים לזהות את הטרף. במחקר החדש, לעומת זאת, קריאות העשים היו שונות, ולא הייתה להן השפעה של ממש על ההדים החוזרים מקריאות העטלפים. המסקנה של החוקרים הייתה שבמינים האלה, הקריאות הן אותות אזהרה, שעברו מהמדיום החזותי לקולי.

העטלפים והעשים נמצאים ב"מירוץ חימוש" כבר עשרות מיליוני שנים. העטלפים מפתחים אמצעי ציד מתוחכמים יותר ויותר, כמו הסונאר המפורסם, והעשים מפתחים בתגובה אמצעי הגנה מתוחכמים יותר ויותר. כאשר הציד של הטורף העיקרי שלך נסמך על חוש השמיעה, הגיוני הוא שתתקשר איתו באמצעות קולות. מי יודע, אולי בעתיד יתגלו חרקים חקיינים, חרקים שאינם רעילים, המשמיעים קולות אזהרה כאלה, ממש כפי שיש מינים שאינם רעילים אך מתהדרים בצבעי אזהרה.

0 תגובות