העצים – הם מספקים לנו חמצן וחיים, קולטים מהאוויר גזי חממה ומזהמים, מייצבים את הקרקע ובולמים את התקדמות המדבר
בספר "העץ הנדיב", מתוארת תרומתו של העץ לאדם לאורך חייו, מהפירות והצל שהעץ מספק לילד, דרך שלב הבגרות שבו האדם בונה ממנו בית וסירה ועד לסוף העצוב שבו כל שנותר מהעץ הוא גדם.
במציאות, עצים מספקים הרבה מעבר לכך. בתהליך הפוטוסינתזה העלים משתמשים במים שמגיעים מהשורשים ובאנרגיה מאור השמש, על מנת להפוך מולקולות של פחמן דו-חמצני לסוכרים. התהליך הזה אחראי לא רק לקיומו של חמצן חופשי באוויר, שנפלט כתוצר לוואי של פירוק מולקולות המים בפוטוסינתזה, אלא גם מאפשר את מיחזור הפחמן בעולם החי, ובעקבות זאת את החיים המורכבים עצמם.
בדומה לכל בעלי החיים, בני האדם זקוקים לפחמן, שמרכיב 18 אחוז ממסת הגוף שלנו, אך איננו יכולים להשתמש בו כל עוד הוא נמצא בצורת פחמן דו-חמצני, שהוא מבחינתנו תוצר פסולת שהגוף שלנו מייצר ואנחנו נושפים אותו החוצה בתהליך הנשימה. מקור הפחמן שלנו הוא במזון, ולמזון הוא מגיע תמיד בסופו של דבר מתהליך הפוטוסינתזה: במזון מן הצומח הפחמן מגיע מתהליך הפוטוסינתזה שעשה הצמח עצמו, ואילו מזון מן החי קיבל את הפחמן שבו מהצמחים שבעלי החיים צרכו, כך שגם הוא הופק בסופו של דבר בפוטוסינתזה.
הפחמן הדו-חמצני הוא גז חממה ששותף לתהליך ההתחממות של כדור הארץ, וריכוזו באטמוספרה הולך ועולה בעקבות פעילות אנושית. אחד הגורמים העיקריים למגמה המדאיגה הזאת הוא כריתת יערות, שמפחיתה את תהליך הספיחה של הפחמן הדו-חמצני מהאוויר בפוטוסינתזה ופליטת חמצן במקומו. למעשה ההשפעה של כריתת היערות על כמות הפחמן הדו-חמצני באוויר עולה על השפעת כל המכוניות והמשאיות בכבישי העולם. לכן חשוב מאוד שנבין את התהליכים שבהם פחמן דו-חמצני יוצא מהאטמוספרה, ובמיוחד את תפקידם של היערות במחזור הפחמן. לפי נתונים מהשנים האחרונות יערות העולם קולטים כ-30 אחוז מכמות הפחמן הדו-חמצני הנפלט מדי שנה מפעילות של האדם.
חוכמת העלים והשורשים
תפקיד נוסף שממלאים העצים הוא בטיהור אוויר. לעצים יש מנגנונים טבעיים לאגירה ולנטרול של חומרים מסוכנים. בנוסף, העלים משמשים לא פעם כמשטח לח שחומרים מזהמים מהאוויר יכולים להתמוסס על גביו. במחקר שנעשה בבייג'ינג, שהיא אחת מהערים בעלות רמות זיהום האוויר הגבוהות בעולם, נמצא כי העצים בלב העיר ספחו יותר מאלף טון של מזהמים מהאוויר בשנה.
העצים גם חשובים מאוד ליציבות הקרקע. שורשיהם אמנם נועדו למשוך מים מהקרקע ומשמשים כמעין עמודי תמיכה בעומק האדמה שמייצבים אותם, אך הם ממלאים תפקיד חשוב גם עבור האדמה עצמה: הם מונעים ממנה להיסחף ומשפרים את חדירותה למי גשמים. התנאים האלה מאפשרים למגוון גדול של יצורים לחיות בסביבה הסמוכה אליהם. למעשה, העצים גם משמשים לא פעם בעצמם בית גידול ליצורים רבים, ביניהם ציפורים, חרקים, עכבישים ופטריות.
בישראל שטח היערות עדיין גדל, בזכות נטיעות רבות. יער יתיר על גבול המדבר, בדרום הר חברון | צילום:
המאבק להצלת היערות
למרות תרומתם לנו ולסביבה, בני האדם גורמים להרס יערות כבר שנים רבות, בין השאר לצרכי מרעה ונדל"ן או כדי להשתמש בעץ כחומר גלם לצרכים שונים. למעשה, תופעת הרס היערות בידי בני אדם, ואיתה השינוי בריכוז הפחמן הדו-חמצני באטמוספרה, החלה כבר לפני 8,000 שנה. נתון עגום ממחקר עדכני שסקר את יערות העולם, מגלה כי במהלך 12 שנה בלבד אבדו 2.3 מיליון קמ"ר של יערות, לעומת 0.8 מיליון קמ"ר בלבד שנִטעו.
ישראל היא אחת המדינות היחידות בעולם שבה שטחי היערות גדלו במאה האחרונה, מכיסוי יערות של אחוז אחד בלבד מהשטח לפני כמאה שנה ועד לכמעט עשרה אחוזים כיום. המגמה הזאת נולדה בעיקר תודות לפעילות נרחבת של קרן קיימת לישראל בנטיעת יערות מאז קום המדינה ועוד קודם לכן. בדור הראשון של פעילות הנטיעות, קק"ל נטעו בעיקר יערות של אורנים ואקליפטוסים. כיום, בעקבות ההכרה הגוברת בחשיבות המגוון הביולוגי, נעשה מאמץ לאפשר את גדילתם של מיני צומח רבים .
דוגמה לכך היא נטיעת יער יתיר בצפון הנגב בשנת 1964. הצעד נולד בעקבות לחץ עז שהפעיל "אבי היערות" יוסף וייץ, מראשי קרן קיימת לישראל, במטרה להדוף את התקדמות המדבר דרך סחיפת הקרקע. האזור הזה רחוק מלהיות אידיאלי לנטיעת יער – כמות הגשם השנתית הממוצעת בצפון הנגב עומדת על 285 מ"מ בלבד. ובכל זאת כיום יער יתיר הוא הגדול ביותר בארץ ומשתרע על 30 אלף דונם.
חוקרים ממכון ויצמן למדע מצאו כי למרות מיקומו ותנאי הסביבה, העצים ביער יתיר מוציאים פחמן דו-חמצני מהאטמוספרה בקצב דומה לזה של יערות מחטניים באירופה.
מכיוון שהיער קולט מהסביבה את גז החממה פחמן דו-חמצני, אמורה להיות לו לכאורה השפעה מקררת על הסביבה. אך תופעה נוספת, שנקראת "אַלְבֶּדוֹ", פוגעת בכך. משטחים כהים מחזירים פחות קרינה ומתחממים יותר, ולכן יער יתיר, הכהה בנוף יחסית למדבר הבהיר, דווקא מתחמם. עם זאת, מסקנת המחקר הייתה שבטווח של כמה עשרות שנים, ההשפעה המקררת של קליטת הפחמן תגבר על ההשפעה המחממת של האלבדו. כך שייתכן שנטיעת יערות בגבולות מדבר אכן עשויה לתרום לא רק לבלימת ההתקדמות של המדבר, אלא גם להפחית את אפקט החממה.
אין ספק שיערות העולם תורמים לנו הרבה, מהאוויר שאנחנו נושמים ועד לבתים שבהם אנחנו יושבים. השאלה היא אם למדנו את הלקח הדרוש מסיפור "העץ הנדיב" ונשאיר לדורות אחרינו יערות פוריים, או רק גדמי עצים.
