שוויון הזדמנויות לנשים באקדמיה?

כנסים מדעיים מספקים לחוקרים הזדמנות חשובה להיחשף למחקרים חדשים ולהתערות בקהילה המדעית, ומשמשים כר פורה ליצירת שיתופי פעולה בין מעבדות. בנוסף, ההזמנה להרצות בכנס מעניקה לחוקרים ולחוקרות בתחילת דרכם הזדמנות לקבל חשיפה והכרה על עבודתם מהקהילה המדעית. כל אלה שלבים קריטיים לקידום הקריירה שלהם, לזכייה במלגות ובמענקי מחקר ולגיוס תלמידים למעבדת המחקר שלהם.

במאמר חדש, שפורסם במדור  comments בכתב העת Nature Immunology, הצביעה קבוצת חוקרות מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת וושינגטון, בהובלת רובין קליין (Klein), על הטיה מגדרית באופן שבו בוחרים את מי להזמין לדבר בכנסים מדעיים. נמצא שקיים חוסר פרופורציה בין מספר החוקרות המוזמנות להציג את עבודתן לבין מספר החוקרים הגברים, שאינו מוסבר על ידי פערים בהישגים מדעיים. 

החוקרות בחנו שישה כנסים מובילים שנערכו בשנת 2016 בנוירואימונולוגיה, תחום החוקר את הקשר בין מערכת העצבים למערכת החיסון. הן מצאו כי בשני שליש מהם לא היה שוויון מגדרי בהזמנת המרצים, כך שנשים היו פחות ממחצית מהמרצים המוזמנים. כדי להבין את הגורמים לתופעה ערכו החוקרות בחינה מדוקדקת יותר של שני כנסים – אחד שהיה בו ייצוג עודף לגברים ושני שהייתה בו נוכחות מאוזנת.

במענה לשאלת החוקרות טענו מארגני הכנס הראשון שהסיבה לחוסר האיזון נעוצה במספר נמוך יחסית של מועמדות בעלות דרג אקדמי גבוה וכישורים מספקים בתחום הנוירואימונולוגיה. החוקרות מדגישות שזה היה הנימוק היחיד שניתן, ושהמארגנים לא סיפרו על כל ניסיון מצדם לעודד גיוון בקרב המרצים, בהתאם למדיניות הרשמית של המכונים הלאומיים לבריאות בארצות הברית (NIH) משנת 2003, שמעודדת שיתוף נשים, בני מיעוטים ואנשים עם מוגבלויות.

בכנס השני, שבו היה איזון בין מרצות למרצים ברשימת המוזמנים, המארגנים דווקא הדגישו בעצמם את חשיבות המודעות להטיה הלא מודעת נגד נשים בבחירת דוברים לכנסים. הם ציינו כי חברי הוועדה שהייתה אחראית על בחירת המשתתפים היו מודעים להטיה ולקחו אותה בחשבון בשעה שגיבשו את רשימת המוזמנים.

כישורים ומעמד

כדי להעריך באופן אובייקטיבי את הכשירות והתרומה של המרצים המוזמנים לתחום המחקרי שלהם, התעמקו החוקרות בשאלת הפרסומים המדעיים שלהם. הן התמקדו במאמרים מהשנתיים האחרונות שבהם המרצים והמרצות שהוזמנו לדבר בכנס היו מעורבים באופן משמעותי, כלומר הופיעו כמחברים הראשונים או האחרונים של המאמר. ניתוח התוצאות לא הראה הבדלים בין הכשירות של הדוברות לעומת הדוברים, כפי שנאמדה על פי קריטריון הפרסומים המדעיים.

החוקרות ביקשו לבחון אם אכן לא היו חוקרות נוספות שעומדות בקריטריון הפרסומים המדעיים ושאפשר היה להזמין להרצות בכנס. הן פנו לחוקרים מובילים בתחום, משני המינים, וביקשו מהם להציע שמות של חוקרות שיכלו להיות דוברות מתאימות בכנס. בסוף התהליך גיבשו רשימה של 29 חוקרות נוסף על אלו שהוזמנו לכנס. כשבחנו את הפרסומים המדעיים של החוקרות הנוספות נמצא שהם אינם נחותים בהיקף ובמדד ההשפעה מאלה של הגברים שהוזמנו להרצות בכנס. למעשה, חלקן אף פרסמו יותר מאמרים מהדוברים שהוזמנו להרצות.

נוסף על המודעות להטיה מגדרית, גורם חשוב שהחוקרות מצאו שהשפיע על הייצוג המגדרי בין המוזמנים להרצות בכנסים הוא הרכבה של הוועדה המארגנת. כשניתחו את מבני הוועדות בששת הכנסים, הן מצאו שככל ששיעור הנשים בוועדה היה גבוה יותר, כך הייצוג של נשים בקרב המוזמנים להרצות בכנס גדל, עד שנעצר על כ-50 אחוז, כלומר ייצוג שווה של נשים וגברים.

החוקרות הציעו ליישם את  העקרונות הללו, של מודעות להטיה ומתן ייצוג שווה לקבוצה המקופחת בוועדה המארגנת, גם לקבוצות אחרות הסובלות מתת-ייצוג על רקע אתני, נטייה מינית, זהות מינית, ועוד. יישום העקרונות האלה בוועדות מארגנות שניגשות לבחור משתתפים בכנסים, בוועדות קבלה ללימודים או למינוי חוקרים צעירים ועוד, עשוי לתרום משמעותית להגדלת הגיוון והייצוג של קבוצות שונות בעולם האקדמי.

לבסוף, החוקרות מזכירות שקיימים נהלים מוסדרים ומדיניות רשמית של ה-NIH בנוגע להכללת הקבוצות האלה בתהליכי מיון ובחירה של מועמדים במסגרות שונות. כמו כן הן מציעות להתנות את המימון הציבורי של כנסים בכל התחומים בהתנהלות שתואמת את המדיניות הזו.