התרופה נגד הרעל של המרגלים

סיפור מותו של גיאורגי מארקוב נראה כלקוח ישירות מסרט של ג'יימס בונד. בשנות השבעים ערק מארקוב מבולגריה הקומוניסטית לבריטניה, ומשם מתח ביקורת חריפה על השלטונות בארץ מולדתו. בספטמבר 1978 הוא היה בדרכו לעבודתו ב-BBC בלונדון כשהרגיש דקירה קטנה באחורי הירך. כשהסתובב ראה אדם מרים את המטריה שלו וחוצה במהירות את הכביש. מארקוב פיתח חום גבוה באותו ערב, וכעבור ארבעה ימים מת בבית חולים מהרעלת ריצין, שהוזרק לרגלו, ככל הנראה בעזרת חוד המטריה.

ריצין הוא חומר קטלני ביותר וקל יחסית להפקה, ולכן שימש בכמה ניסיונות רצח ופיגועים (רובם, למרבה המזל, סוכלו לפני ההרעלה עצמה). מיליגרמים אחדים מסוגלים להרוג אדם בוגר בתוך כמה ימים. נכון, להיום אין תרופה מאושרת לטיפול בהרעלות ריצין, והטיפולים שפותחו עד כה יעילים רק כאשר הם ניתנים בשעות הראשונות לאחר החשיפה. כעת מדווחים חוקרים מהמכון הביולוגי בנס ציונה כי פיתחו טיפול הפועל ביעילות גבוהה על עכברים שהורעלו בריצין, גם יומיים לאחר ההדבקה – כשהסימנים להרעלה כבר ניכרים.

ריצין מופק מזרעי הקיקיון, צמח בר ונוי הנפוץ בארצות רבות, גם בישראל. החומר רעיל בהזרקה לדם, בשאיפה, בבליעה ואפילו במגע עם העיניים. הרעלן הוא חלבון שמורכב משני חלקים – אחד מאפשר לו להיקשר לקרום התא וכך להכניס פנימה את החלק השני, שמשבית את ייצור החלבונים בתא על ידי חיתוך חלק מהריבוזום, האברון האחראי על ייצור החלבונים. פעילות הרעלן יעילה מאוד: מולקולה אחת שלו שחדרה לתא יכולה לשתק תוך זמן קצר את ייצור החלבונים בתא כולו ובכך לגרום למות התא.

נוגדנים שפותחו נגד ריצין יכולים להיצמד לרעלן ובכך למנוע את פעילותו. הנוגדנים יעילים למדי בטיפול בעכברים שנחשפו לרעלן דרך מערכת הנשימה, אך רק אם הטיפול ניתן תוך כשש שעות מההרעלה. ההנחה המקובלת הייתה שטיפול לא יהיה יעיל לאחר מכן, משום שהרעלנים כבר נמצאים בתוך תאי הריאה, ושם הנוגדנים לא מסוגלים לנטרל אותם.

שילוב נוגדנים

ד"ר טל נוי-פורת מהמעבדה של ד"ר אוהד מזור וחוקרים נוספים מהמכון הביולוגי פיתחו שיטת טיפול חדשה, הקוראת תיגר על ההנחה הזו. השיטה מבוססת על שימוש במספר נוגדנים, שנוצרו במקור בדמם של קופים שחוסנו נגד ריצין, והיום מיוצרים בתרביות תאים במעבדה.

החוקרים מצאו ארבעה נוגדנים שנקשרו בחוזקה רבה לרעלן ומנעו את פעילותו, אך בניסויים על עכברים התברר שהיעילות של כל הארבעה יחד במניעת מוות מהרעלה נמוכה מהיעילות של חלקם לבד. בדיקות הראו כי שניים מהנוגדנים מפריעים זה לזה – ככל הנראה הם נקשרים לאזורים קרובים על הרעלן. החוקרים ויתרו על אחד מהנוגדנים הללו ונשארו עם שלושה, שניים מהם נקשרים לחלק המאפשר לרעלן כניסה אל התא, ואחד לחלק האחראי על שיתוק ייצור החלבונים.

כאשר העכברים קיבלו את הטיפול 48 שעות לאחר ההרעלה, 73 אחוזים מהם שרדו. אפילו כאשר הטיפול ניתן שלושה ימים לאחר ההרעלה, יותר משליש מהעכברים התגברו עליה. הם פיתחו את התסמינים, הדומים לדלקת ריאות חמורה, אך לא מתו.

איך הצליחו הנוגדנים להשפיע זמן רב כל כך לאחר החשיפה לרעלן? ככל הנראה הדבר נובע מההגנה הטבעית של הגוף, המקשה על כניסת הרעלנים לתא ואף מוציאה אותם החוצה לאחר שנכנסו, וכך נותנת לנוגדנים הזדמנות לפעול. אם הנוגדנים מצליחים לנטרל מספיק מהרעלן, הגוף יכול להחלים. השילוב של כמה נוגדנים, היעילים ביותר בהיקשרות לרעלן, מאפשר לטיפול להצליח גם כאשר הוא ניתן לאחר זמן רב.

החשיפה לרעלנים גורמת לתגובה דלקתית חריפה בריאות, ואותם חוקרים כבר הראו בעבר כי תרופות אנטי-דלקתיות (הניתנות בשילוב עם נוגדנים) עשויות לעזור בהתמודדות עם הרעלה. עם זאת, הנוגדנים הם החלק החשוב ביותר בטיפול, שכן הם היחידים המסוגלים להגיב ישירות עם הרעלן ולהביא לנטרולו. הטיפול נבדק עד היום רק לאחר חשיפה לרעלן דרך האף, וכמובן, רק בעכברים. התקווה היא שניתן יהיה להשתמש בו גם כדי להציל בני אדם מריצין, ימים לאחר ההרעלה – וכך לספק זמן לצוות הרפואי לזהות את הרעלן ולהתחיל בטיפול.