עונשם של הכלבים הגזעיים

כשהלן בייטס החליטה לצרף למשפחתה כלבה, היא בחרה בקבליר קינג צ'רלס ספניילית, כלבה קטנה בעל מזג אוהב ומתוק שנהדרת עם ילדים קטנים. סילבי הצעירה הייתה קצת שובבה ותמיד נרתעה כשניסו ללטף אותה בראש או בצוואר.

אף אחד במשפחה לא תיאר לעצמו שאלה היו הסימנים הראשונים של מחלה בשם סירינגומיאליה (Syringomyelia) שסילבי שלהם סובלת ממנה. מדובר במחלה אכזרית שבה הגולגולת קטנה מדי להכיל את המוח, דבר שיוצר לחץ תוך גולגולתי אדיר, בעיות עצביות חמורות וכאבים עזים. תופעה דומה קיימת גם אצל בני אדם, ומתבטאת בכאבי תופת.

כלבים שסובלים מהמחלה מתחילים בגירודים בלתי פוסקים של אזור הצוואר, וממשיכים ביללות כאב בלתי פוסקות. אפשר לטפל בהם בניתוח, שבו מסירים חלק מהגולגולת כדי לפנות חלל נוסף עבור המוח, אך מדובר בניתוח מסובך מאוד עם שיעורי הצלחה לא גבוהים. לא פעם אין ברירה אלא להמית את הכלב.

המקרה של סילבי איננו יוצא דופן – יותר מ-30 אחוז מכלבי הקבליר ספנייל סובלים מסירינגומיאליה. וזה לא מקרה: כמו כלבים גזעיים רבים, סילבי היא תוצר של ברירה מלאכותית מורכבת מעשה ידי אדם. אנשים הרביעו כלבים על סמך תכונות של מראה חיצוני בלבד, ובמקביל טיפחו ושימרו פגמים ומוטציות גנטיות שמלוות את הגזע עד היום.

תוספת של בטן גדולה ועיוות בגולגולת. שינויים בכלבי בול טרייר ב-100 השנים האחרונות. מקור: Caen Elegans

תחרות יופי לכלבים

הרבעות הכלבים הראשונות נועדו לחקות את תהליך הברירה הטבעית, שבו תכונה תורשתית שמעניקה יתרון לבעל החיים הופכת נפוצה יותר באוכלוסייה ועוברת מדור לדור. מגדלי הכלבים, שרצו לטפח תכונות מסוימות שישרתו את האדם, כמו יכולות הציד של הגרייהאונד או הכישורים של המסטיף ככלב שמירה, לקחו כלבים שביצעו את עבודתם כהלכה והרביעו אותם עם כלבים מוצלחים אחרים. כך העבירו את התכונה הרצויה לצאצאיהם. בהדרגה, דרך ברירה מוקפדת, נוצרו גזעים מובחנים.

באמצע המאה ה-19 התחולל שינוי משמעותי – כלבים הפכו לסמל סטטוס והרבעות כלבים הפכו לספורט. כובד המשקל הועבר מהפונקציונליות של הגזעים למראה שלהם, ומגדלי הכלבים התמקדו ביצירת גזעים חדשים וב"שיפור" גזעים קיימים על סמך המראה החיצוני בלבד.

בשנת 1859 נערכה תערוכת הכלבים הראשונה בבירמינגהם שבאנגליה, בהשתתפות כלבים משלושים גזעים שונים. התחרויות הללו זכו לפופולריות רבה וב-1873 הוקם "מועדון הכלבייה" (Kennel club), שהוא הגוף הרשמי באנגליה להרבעות ולשימור טוהר הגזעים של כלבים. בהמשך הצטרפה אליו הפדרציה הבינלאומית לכלבנות (Fédération cynologique internationale).

הארגונים האלה מגדירים את הקריטריונים הנדרשים על מנת שגזע ייחשב "גזעי". הקריטריונים מתבססים על מראה חיצוני, אופי הכלב, אופן הליכתו ותנועותיו, משקלו וגודלו. שנים של הרבעות והכלאות של כלבים בעלי מראה חיצוני ואופי דומה הטביעו חותם עמוק בגזעים הללו. השינויים שעברו חלקם היו קיצונים עד כדי כך שמספיק להסתכל מאה שנה אחורה כדי לזהות את השינויים שחלו בהם.

בולדוג אנגלי אז והיום. השינויים הפכו אותו פגיע למחלות רבות וקיצרו מאוד את תוחלת חייו | מקור: Caen Elegans

שימור (פגמי) הגזע

הקריטריונים שמועדוני הגידול וההרבעה הגדירו מכתיבים אילו מאפיינים חיצוניים חייבים להופיע בגזע מסוג מסוים; למשל אורך הרגליים, צורת הזנב או מספר קפלי העור. אך בתקופה שבה נקבעו הקריטריונים הללו, באמצע המאה ה-19, לא ידעו דבר על DNA והורשה גנטית של מחלות תורשתיות. ואכן לא פעם התכונות החיצוניות הללו שיקפו בעיות בריאותיות חמורות שעברו בתורשה.

דוגמה לכך ניתן לראות אצל כלבי הרידג'בק, שקרויים על שם פס הפרווה האופייני על גבם. הפס (רידג') קוּשר ליכולת הציד של הכלב ולכן השתמר במשך השנים בתהליך הברירה המלאכותית של הגזע. איתו השתמר גם פגם תורשתי שמתאפיין בחור זעיר בעור הגב שנקרא דרמואיד סינוס (Dermoid Sinus). החור הזה מגיע עד חוט השדרה של הכלב וגורם לזיהומים קטלניים.

כעשרה אחוזים מכלבי הרידג' סובלים מהתופעה, ואחד מתוך 20 גורים נולד ללא הרכס בגב ולכן אינו חשוף לפגם הגנטי המתלווה אליו. בעיני המרביעים, גור שנולד ללא הרכס "אינו נכון גנטית" ולכן אינו נחשב גזעי. בעבר, רק הכלבים שירשו את הפגם הגנטי היו רשאים לעבור הכלאות ולהוליד צאצאים גזעיים כמותם. כיום קיימת מודעות רבה יותר לפגמים תורשתיים שעלולים לפגוע בבריאות הכלב, ונעשים מאמצים למנוע אותם. אך עם זאת, עדיין קיימים גזעי כלבים שמוגדרים בין השאר על פי הפגמים החיצוניים שלהם.

כלבי הרידג' אינם הדוגמה היחידה לשימור פגמים גנטיים של כלבים בתהליכי ברירה מלאכותיים. כלבי הפאג, לדוגמה, הורבעו בצורה בררנית על מנת ליצור אף יותר ויותר קצר, שמקשה עליהם מאוד לנשום ולאכול. מבנה הגולגולת שלהם שינה את צורתו עם השנים ומוביל לא אחת פעם לקריסת החך הרך, יציאת העיניים מארובותיהן ובעיות שיניים. בנוסף, הגזע הורבע כך שייווצר לו זנב מסולסל וקטן, דבר שמוביל לעיוותים קיצוניים בעמוד השדרה שלו.

לכל גזע יש בעיות בריאות משלו, חלקן קטנות ואחרות גדולות. כלבי בוקסר סובלים מאפילפסיה ומבעיות לב שמקורן בפגמים גנטיים תורשתיים; לברדורים סובלים מבעיות מפרקים ועיניים; לספרינגר ספניאל יש חוסר באנזימים מסוימים שייחודיים לו; גולדן רטריברים נוטה ללקות בסרטן; והטרייר סובל מאלרגיות

כלבי תחש גזעיים הם בעלי גוף וצוואר ארוכים ורגליים קצרות מאוד וסובלים מבעיות רבות | מקור: Caen Elegans

סכנת הכחדה

האם גזעי הכלבים הללו סבלו תמיד מבעיות רפואיות רבות כל כך? כלל לא. גנטיקאים מסבירים שהסיבה העיקרית לתופעה היא הרבעות השְאֵרִים, כלומר זיווג של כלבים מאותה שושלת. חלק מהגזעים האלה הורבעו בינם לבין עצמם בצורה כזאת שמאגר הגֵנים שלהם הצטמצם עד לרמה של כמה אלפי פרטים שכמעט זהים זה לזה מבחינה גנטית. העובדה הזו מעמידה אותם בסכנה גדולה. 

המצב הזה של דילול המגוון הגנטי באוכלוסייה מסוכן מאוד. קצב המוטציות גדל בצורה ניכרת אצל כלבים גזעיים וחושף אותם למחלות רבות. השונות הגנטית של כלבי פאג, למשל, אפסית עד כדי כך שכל 10,000 הפרטים הקיימים באנגליה כמעט זהים זה לזה מבחינה גנטית והמגוון באוכלוסייה שלהם שקול לזה שקיים אצל חמישים פרטים בלבד באוכלוסיות של כלבים מעורבים. עכשיו תארו לעצמכם מצב שבו נגיף קטלני יתקוף את הכלבים הללו. מאחר שכולם כל כך דומים גנטית, נגיף שינצל את החולשות שלהם עלול להכחיד את כולם.

כיום ידועות למדע כ-500 מחלות גנטיות שפוגעות בכלבים – מעט מאוד יחסית למספר המחלות התורשתיות הידועות אצל בני האדם. לעומת זאת, שיעור הכלבים הסובלים מבעיות גנטיות גבוה הרבה יותר מזה של בני אדם, כלומר יש מעט מחלות יחסית אבל הרבה יותר כלבים לוקים בכל אחת מהן. זו תוצאה ישירה של הברירה המלאכותית שעשינו בהם.

דוגמה לכך ניתן למצוא אצל כלבי בול טרייר רבים, שסובלים ממחלה גנטית בשם דלקת אקרודרמטיטיס קטלנית (Lethal acrodermatitis) או בקיצור LAD. המחלה מתאפיינת בבעיות גדילה, חוסר תפקוד של מערכת החיסון ונגעים בעור, בעיקר באזור כפות הרגליים. המחלה חשוכת מרפא ורוב הגורים שסובלים ממנה לא ישרדו.

צוות חוקרים בינלאומי הצליח לאחרונה לזהות ולבודד את הגן הפגום שמוביל למחלה. נכון להיום איננו יודעים לזהות כלבי בול טרייר שנושאים את הגֵן המוטנטי, כך שהם עשויים להעמיד צאצאים עם כלבים, אולי מאותה משפחה, שנושאים גם הם את המוטציה. מצב כזה משמר את המחלה הקטלנית במאגר הגנטי של הגזע. התגלית החדשה יכולה לעזור לפתח בדיקות חדשות שיזהו את הכלבים הנשאים, ויאפשרו להוציא אותם ממאגר ההרבעות.

מה כל כך חשוב בשונות גנטית? גיוון גנטי הוא מנגנון אבולוציוני שמסייע למינים להתאים את עצמם טוב יותר לסביבתם. כיוון שאוכלוסיית הכלבים המעורבים מגוונת יותר מבחינה גנטית בהשוואה לכלבים גזעיים, ההשערה היא שהם בריאים יותר. מחקר שעקב אחר 27 אלף כלבים גזעיים ומעורבים בארצות הברית, ניסה לבדוק את ההשערה. החוקרים בדקו שכיחות של 24 מחלות גנטיות בשתי האוכלוסיות של הכלבים, ומצאו שתפוצתן הייתה שונה בין הכלבים הגזעיים לבין המעורבים. עשר מהמחלות היו אופיינות לכלבים הגזעיים, מחלה אחת הייתה אופיינית יותר לכלבים המעורבים ובשאר המחלות הגנטיות לא היה הבדל בשכיחותן בשתי אוכלוסיות הכלבים. 

גם אצלנו, בני האדם, קיים טאבו ברוב התרבויות על זיווגים בין קרובי משפחה, שנובע מהיגיון אבולוציוני – זיווגי קרובים מובילים ליותר מחלות ומומים. אז למה אנחנו מתעקשים להרביע כך כלבים?

האם באמת צריך כלבים גזעיים?

על פי הגדרות הפדרציה הבינלאומית לכלבנות, המטרה העיקרית בגידול כלבים גזעיים היא "יצירת פרטים בריאים ומתפקדים, בעלי מבנה גופני ונפשי המאפיין את הגזע הספציפי אליהם משתייכים; כלבים המסוגלים לחיות חיים ארוכים ושמחים לתועלת בעליהם והנאתם, לתועלת החברה כולה וכן עבור צרכיו של הכלב עצמו".

בניסיון להתמודד עם בעיית התורשה של מחלות גנטיות בכלבים, הפדרציה הבינלאומית לכלבנות וההתאחדות הישראלית לכלבנות הכפופה לה, קבעו תקנות וחוקים שאמורים להקטין את הסיכוי להורשה שכזו. למשל, על המגדלים מוטלת האחריות להרביע כלבים שיתאפיינו במבנה הטיפוסי של הגזע, אבל יהיו בריאים מבחינה תפקודית וקלינית. לשם כך נדרשיםלא פעם המגדלים להציג בדיקות גנטיות ופיזיולגיות יקרות שיאששו שהכלב בריא, ושהוא לא יעביר בתורשה לצאצאיו מוטציות גנטיות שיובילו למחלות. חיה שנושאת גֵנים של מחלה מסוימת אך לא חולה בה תורשה להתרבות, אבל רק עם חיה שאינה נושאת את אותו גֵן מחולל מחלה. 

הבעיה העיקרית כיום היא, שהרקע הגנטי למחלות רבות אינו ידוע עדיין. בשל כך אי אפשר לעשות ברירה מלאכותית על פי הגֵן הפגום, ועל כן המחלות הללו חומקות מתחת לרדאר. ארגוני הכלבים מעודדים לפיכך את המגדלים ואת מועדוני הגזע לשתף פעולה עם מדענים בניסיון לשפר את הבנתנו בנוגע למחלות תורשתיות של כלבים. 

בנוסף, תקנות הרבייה קוראות למגדלים להמנע מהכלאות של פרטים קרובי משפחה צפופים (אח ואחות, אמא ובן או אב ובת), על מנת לשמר או להרחיב ככל האפשר את הגיוון הגנטי בגזע. הבעיה מתחילה בעיקר בקושי לאכוף את החוק על מגדלים לא חוקיים שלא מחזיקים תעודות, לא מקפידים על הנהלים ופעמים רבות גם לא דואגים לרווחת האם והגורים.

מבחינה ביולוגית הפתרון ברור: כדי להגדיל את הגיוון הגנטי של הכלבים הגזעיים, צריך להרביע אותם עם כלבים שאינם קרובים אליהם בקרבת דם מדרגה ראשונה או שנייה. בנוסף, רצוי לעקר פרטים שסובלים ממחלות גנטיות תורשתיות, כדי שלא יעבירו את הגֵנים החולים לדורות הבאים.

אך במציאות הדברים אינם שחור ולבן, ולא תמיד אפשר להפריד בין הגזע לבין המחלות התורשתיות הנלוות למאפייניו הרשמיים. השימור של כלבים גזעיים כרוך גם בשיקולים חברתיים, כלכליים ופילוסופיים אך גם מעשיים. יש גזעי כלבים שמסייעים לבני האדם בחקלאות, חילוץ והצלה, נחיית עיוורים, הגנה מאלרגיה ועוד. אחרים מוגדרים ככלבי שעשוע ופנאי בלבד. 

הכלבים הגזעיים שנויים במחלוקת עמוקה בתוך קהילות אוהבי הכלבים. בצד אחד ניצבים מגדלי הכלבים הגזעיים, שרואים לנגד עיניהם את חשיבות שימור הגזע, ומולם ניצבים המצדדים בכלבים המעורבים המחכים לאימוץ בעמותות הדואגות לבעלי חיים. כל צד מתבצר בעמדתו, אך הדברים מורכבים יותר ממה שנדמה לנו. כך או כך, הכלבים הגזעיים יישארו איתנו כנראה בסביבה עוד זמן רב. איתם ישארו גם הדילמות המוסריות והחברתיות הקשורות לבריאותם, לרווחתם וליכולת שלהם לתרום לנו, בני האדם ולהפך.