מבחנים בינלאומיים כמראה למצב המקומי

תוצאות מבחני TIMSS ומבחני PISA לשנת 2015 התפרסמו באחרונה, והכותרות בכלי התקשורת הזהירו: "ירידה לישראל בהישגי המתמטיקה: מקום 16 בעולם", "תלמידי ישראל חלשים בהישגים, מצטיינים בפערים". זה נשמע כאילו התלמידים מתמודדים על מקומם בענף ספורט תחרותי, ובמקום להיות כמו נבחרות הג'ודו והשיט המביאות לנו מדליות וגאווה הם כושלים כנבחרת הכדורגל ששוב לא תעלה למונדיאל.

התפיסה הזו אינה מקדמת את מערכת החינוך אלא מזיקה לה: צריך לזכור שבספורט יש מנצחים ויש מפסידים, ושמדידת ההצלחה היא פשוטה ומיידית. התוצאות בתחום החינוך נראות לעתים רק שנים אחרי שעושים שינוי בשיטת הלימוד, וגם תוצאות אלה תלויות בגורמים רבים שלא תמיד אפשר לשלוט בהם.

בשנת 2003 התקבלה החלטה במשרד החינוך להשקיע בהכנה למבחני ה-TIMSS. פותחו חומרי למידה, הוכנו חוברות עם תרגילים שחולקו חינם לתלמידים, הוקצה כסף רב להשתלמויות מורים, ניתנו שעות לימוד מיוחדות להכנה ועוד. בהתאמה לכך הייתה עלייה בתוצאות המבחן באותה שנה, אבל שום דבר לא השתנה בבתי הספר - המורים, חומרי הלימוד והמעבדות נותרו כשהיו, וכמובן לא הייתה כל השפעה על המחזורים הבאים. ההכנה הנקודתית למבחן ההשוואתי רק יצרה מצג שווא, שאם הוא עשה משהו זה רק להטעות את מקבלי ההחלטות לחשוב שהדברים פועלים כמו שצריך.

בחינה של תוצאות המבחנים האחרונות מעלה תובנה חשובה – ישנם פערים עצומים בין תלמידים יהודים לתלמידים ערבים, והם רק חלק מתמונה רחבה יותר. ועדת החקירה הפרלמנטרית לנושא הפערים החברתיים בישראל (2001) כתבה: "מערכת החינוך בישראל אינה מצליחה להתגבר על הבדלי הרקע בין התלמידים ובמבנה הנוכחי שלה היא מסייעת בהנצחת הפערים, בהעמקתם ובהנחלתם לדורות הבאים". למרבה הצער, 15 שנים מאוחר יותר אנו רואים את אותו הדבר עצמו: הפערים בתוצאות TIMSS או PISA משכפלים את הפערים במצב הכלכלי, את הפערים בין פריפריה חברתית לבין מרכז מבוסס ואת הפערים בין החברה הערבית לחברה היהודית.

שיפור מתמיד

תלמידי ישראל משתתפים במבחנים הבינלאומיים מאז שנת 1964. קשה מאוד להשוות למה שקרה לפני יותר מ-50 שנים, לכן כדאי להתייחס אל חמשת המבחנים שנערכו מאז 1999 (TIMSS ו-PISA).

תוצאות המבחנים ההשוואתיים של תלמידי ישראל עולות בשנים האחרונות 

ישנם הבדלים גדולים בין המבחנים ההשוואתיים, אבל בשניהם התוצאות של ישראל מראות תמונה דומה מאוד. שני המבחנים נבנו כך שהתוצאה הממוצעת היא 500 נקודות. התוצאות של ישראל קרובות יחסית לממוצע המדינות הנבחנות, ב-TIMSS התלמידים הישראלים מעט מעל הממוצע וב-PISA הם מדורגים נמוך מן הממוצע.

תוצאותיהם של תלמידי ישראל משתפרות לאורך השנים. השיפור דומה בשני המבחנים ועומד על קרוב לשלוש נקודות בשנה, שזה קצב גבוה יחסית. במבחן TIMMS ישראל הייתה מדורגת בשנת 1999 מתחת לארבע מדינות – ארצות הברית, אנגליה, איטליה ורומניה. במבחני 2015, ציונם של תלמידי ישראל נושק לזה של תלמידי ארצות הברית ואנגליה, והוא גבוה מציונם של תלמידי איטליה ורומניה. המשמעות היא שהשיפור שלנו הוא הגבוה מבין חמש המדינות האלה.

בהשוואה למדינות אחרות נראה שחל שיפור מתמיד בהישגי התלמידים הישראלים

פערים גדולים

אז האם הכול טוב וכל מה שנותר לעשות זה להמתין עוד 20 שנים ואז מצבנו יהיה נפלא? ממש לא. בשביל לראות את הבעיה צריך להסתכל על הפערים שבתוך האוכלוסייה הישראלית ולא על הממוצע.

כדאי להתמקד בפיזור במבחני PISA. מדד הפיזור הוא הפער שבין הציון המייצג את האחוזון החמישי (הציון ש-5 אחוזים מהתלמידים החלשים ביותר בישראל מצויים מתחתיו), לבין הציון המייצג את האחוזון ה-95 (הציון ש-5 אחוזים מהתלמידים החזקים ביותר בארץ מצויים מעליו).

הפערים בחברה הישראלית ניכרים בתוצאות המבחנים ההשוואתיים

ישראל נמצאת באחד המקומות הראשונים בעולם, ולפעמים במקום הראשון ממש (וזה לא כבוד גדול), במדד הפיזור. הבעיה היא שבשנים 2006-2000 היה שיפור, אך בעשור האחרון אין שיפור כלל, או שהוא זניח לחלוטין. כך נראים הפערים בין האוכלוסייה הערבית לאוכלוסייה היהודית:

ציוני מבחני פיזה של התלמידים היהודים בישראל גבוהים בהרבה מציוניהם של התלמידים הערבים

קל להבין שהציונים במבחנים ההשוואתיים עוקבים אחר השסעים בחברה הישראלית. מערכת החינוך שלנו אינה מצליחה לצמצם פערים, והיא מנציחה את המצב הקיים. זה מתבטא בשיעורי ההצלחה במיצ"ב (מדדי יעילות וצמיחה בית ספרית), בנתוני הבגרות, בתוצאות המבחנים הפסיכומטריים ולמעשה בכל מקום שבו אנו מודדים. המבחנים הבינלאומיים מציבים מראה מול פנינו, והמראה הנשקף מוכר ומצער.

השקעות לעתיד טוב יותר

נתוני הפתיחה של מערכת החינוך הישראלית אינם מבטיחים. לפי דוח העוני של הביטוח הלאומי לשנת 2015 שפורסם באחרונה, חצי מהאוכלוסייה הערבית וחצי מהאוכלוסייה החרדית הם עניים, ו-30 אחוזים מכלל הילדים במדינת ישראל חיים מתחת לקו העוני. כשבוחנים את הגרף המשווה את ציוניהם של התלמידים היהודים והערבים רואים שהפיזור עצום, והמשמעות היא שציוניהם של ילדים בני השכבות החזקות גבוהים משמעותית מציוניהם של הילדים השייכים למעמד חברתי-כלכלי נמוך. 

מספר התלמידים בכיתה בחינוך היסודי ובחטיבות הביניים גבוה מאוד ועומד על 28-27 תלמידים לעומת 21 תלמידים בממוצע במדינות החברות ב-OECD. כל מי ששלח את ילדו לבית ספר ממלכתי יודע שהכיתות בפועל עמוסות הרבה יותר, ושבמרביתן לומדים 35 ילדים לפחות. מה שגורם למספר בדוח להיות נמוך יותר הוא הכיתות הקטנות בחינוך הממלכתי-דתי ובחינוך החרדי.

מעבר  לתנאים הפיזיים, העניין החשוב ביותר הוא איכות המורים ותנאי העבודה שלהם. דוח מקינזי משנת 2010 חקר 25 מערכות חינוך בעולם והגיע למסקנה שמורים טובים הם המפתח למערכת חינוך איכותית. זה מתחיל במשיכת אנשים מצוינים למקצוע, ונמשך בתהליך הכשרה שנותן להם כלים לעבודה ואחריו ליווי להתפתחות. צריך גם להבטיח את יכולתה של המערכת לספק תנאי הוראה טובים לכל תלמיד.

האם אין לנו מורים מעולים? ודאי שיש. אבל כשמסתכלים על התמונה הכוללת המצב בעייתי ביותר. ציון הפסיכומטרי הנדרש מהמועמדים ללימודי הוראה הוא 525 (לפי הלמ"ס אף פחות מכך), ויש לא מעט סימני שאלה באשר לתהליך ההכשרה והליווי למורים שניתן במשורה.

ולבסוף, ישנו גם העניין המדהים של תקצוב החינוך. משרד החינוך, בתמיכת הממשלה כולה, מחויב זה שנים רבות לשוויון הזדמנויות ולצמצום פערים. הוא מכיר בכך שהגשמת יעד זה כרוכה בהעדפה מתקנת בתקצוב בשביל לתת מענה לצרכים המיוחדים של תלמידים שמגיעים מרקע חברתי-כלכלי קשה. אלא שזה רק בתיאוריה, מפני שבפועל תקצוב החינוך הוא רגרסיבי, משמע ילדים במצב חברתי-כלכלי גבוה בתל אביב מקבלים פי שניים ויותר כסף בהשוואה לילדים בנצרת. זה קורה בשל הפערים ביכולותיהם של הרשויות המקומיות ושל ההורים.

לא פלא שהפערים ב-TIMSS וב-PISA הם מן הגבוהים בעולם, ואולי צריך להסיר את הכובע בפני המורים ובתי הספר שהמצב הוא כזה ולא גרוע יותר.

מעט אופטימיות

כל הנתונים האלה מובילים למסקנה אחת: זו שאלה של מדיניות. בשלוש הממשלות האחרונות, כולן בראשותו של בנימין נתניהו, כיהנו שלושה שרי חינוך שונים עם שלוש אג'נדות שונות. אף לא אחד מהם שינה את המצב שבו ילד בנצרת זוכה לכמחצית מתקציב החינוך של ילד בתל אביב, או את הפערים המקוממים בתקצוב החינוך הממלכתי דתי. הם לא חרתו על דגלם רפורמה מקיפה בתהליך הקבלה של המכללות להוראה, לא הגדילו משמעותית את שעות ההדרכה של המורים, לא נתנו פתרון כלשהו למצוקת המורות למדעים בחטיבת הביניים ולא התמודדו עם מצוקת כיתות הלימוד החסרות בחברה הערבית.

חינוך בסופו של דבר הוא עניין אופטימי, ומי שעוסק בו מאמין שאפשר ליצור עולם טוב יותר בעזרת אמונה והשקעה בתלמידים. חינוך מדעי ומתמטי הוא אופטימי במיוחד, משום שהוא מאמין שאפשר לשכנע אנשים לבחור במדע וברציונליות כדי לשפר את חיינו כאן.

בנימה זו, נשאר לי רק לקוות שבעתיד הקרוב ככל האפשר מדינת ישראל תרים את דגל סגירת הפערים לא רק ברמת ההצהרות אלא גם למעשה, ואז יהיה גם שיפור אמיתי בתוצאות המבחנים הבינלאומיים.