איך כלבים מוצאים את הדרך הביתה?

מפלוטו, הכלבלב מקיבוץ מגידו, דרך "המסע המופלא" של שני כלבים וחברם החתול, ועד לאסי הבלתי נשכחת – ילדותנו הייתה מלאה בסיפורים על כלבים אבודים שהצליחו, כנגד כל הסיכויים, לחזור הביתה. לא מדובר רק בסיפורים בדיוניים. באינטרנט יש שפע של סיפורים על כלבים אמיתיים שעשו דברים דומים, כמו הכלב האנק מארצות הברית שגמע כ-18 ק"מ כדי לחזור לביתו הקודם, או פרו הבריטי, שעבר יותר מ-380 ק"מ כדי לחזור לחווה שבה נולד. איך מצליחים הכלבים האלו למצוא את הדרך הביתה?

בעלי חיים רבים ושונים מתמודדים עם הקושי למצוא את דרכם. עופות נודדים אל מקומות הקינון, נמלים תרות אחר מזון וחוזרות אל הקן, דגים שוחים אל הנחל שבו בקעו מהביצה, ועוד. גם הפתרונות רבים ומגוונים. חיפושיות זבל, למשל, מנווטות על פי הכוכבים, וכך גם עופות מסוימים. יש גם בעלי חיים המנווטים על פי מיקום השמש. פרפרים ומדוזות מוצאים כך את נתיבי הנדידה שלהם ועורבנים נעזרים בשמש כדי למצוא את המקום שבו החביאו מזון. יונים מסתמכות בין השאר על השמש כשהן חוזרות לשובך.

ככל הידוע לנו כיום, כלבים אינם נעזרים בגרמי שמיים לניווט. דרך הנראית מתאימה יותר לבעלי חיים אלו היא ניווט בעזרת חוש הריח המפותח שלהם. יש כמה בעלי חיים המנווטים בעזרת חוש הריח. דגי סלמון, למשל, נעזרים בו כדי למצוא את הנחל שבו בקעו; ניחוחות של חיות ים זעירות המתקבצות באזורים מסוימים באוקיינוס עוזרים לעופות ים למצוא את דרכם מעל מרחבי הים הריקים; ונמלים משתמשות בחוש הריח כדי לנווט במדבר. כלבים מסוגלים לעקוב בהצלחה מרובה אחרי בני אדם ובעלי חיים אחרים, גם אם חלף זמן-מה מאז עברו באותו אזור.

כלב שנלקח ברגל מביתו למקום אחר יוכל לעקוב אחר הריח שהוא-עצמו השאיר ולמצוא את דרכו חזרה. אם נלקח בנסיעה במכונית, זה יהיה קשה יותר, אך כל עוד הרוח תנשוב בכיוון הנכון, הכלב יוכל לזהות את הריחות האופייניים למקום מגוריו ולנוע לקראתם, גם ממרחק קילומטרים. ייתכן שכך מצא הכלב האנק את דרכו הביתה ממרחק 18 ק"מ, אם נביא בחשבון אף משובח במיוחד ולא מעט מזל.

דרך אחרת לנווט היא זו שבני אדם משתמשים בה בדרך כלל – אנו זוכרים מבנים, צורות נוף וציוני דרך אחרים, ואת המיקומים היחסיים שלהם. שיטת ניווט זו מחייבת כמובן הכרה של האזור וכן יכולת לייצר "מפה מנטלית" שלו.

בניסויים שנערכו כדי לבדוק יכולת זו בכלבים, החביאו בעליהם אוכל מתחת לאחת משתי קערות, ולימדו את הכלבים שהאוכל נמצא תמיד מתחת לקערה השמאלית. בשלב הבא הכניסו אותם לאותו חדר מהכיוון ההפוך, כך שהפעם הקערה עם האוכל הייתה בצד ימין של הכלב. כדי לבחור את הקערה הנכונה היה על הכלבים להתעלם מהכלל שלמדו, המבוסס על מקומם-שלהם – פנה תמיד לצד שמאל – ותחת זאת לבנות מפה מנטלית המבוססת על חפצים אחרים ועל מבנה החדר עצמו.

התברר שכלבות טובות בתרגיל זה יותר מאשר כלבים זכרים, בעוד שבבני אדם דווקא גברים טובים יותר בניווט לפי ציוני דרך, ואילו נשים נוטות יותר להסתמך על מיקומן-שלהן. זה ההבדל בין "פנו לכיוון החורשה אחרי הסלע השלישי" לבין "פנו שמאלה כשתראו סלע גדול מימינכם". שיטת הניווט הזאת יכולה להסביר כיצד כלבים מוצאים את דרכם הביתה אחרי שרעם חזק במיוחד הפחיד והבריח אותם לקצה השכונה, אבל היא לא יעילה במיוחד למרחקים ארוכים.

יש רשימה ארוכה ומגוונת של בעלי חיים המסוגלים לנווט על פי השדה המגנטי של כדור הארץ, ובהם חיידקים, צדפות, חרקים, צבים ולטאות, עופות נודדים רבים ויוני דואר החוזרות אל שובך הבית שלהן, וגם יונקים כמו עטלפים ומכרסמים מסוימים. עדיין לא ברור לחלוטין כיצד בעלי חיים חשים את השדה המגנטי. משערים שעופות חשים בשדה המגנטי באמצעות חלבונים הנמצאים בעיניהם. לחלבונים אלו יש אלקטרונים חופשיים המגיבים זה לזה בצורות שונות, בהתאם לשדה המגנטי. ייתכן שהחלבונים משפיעים על קליטת האור ברשתית, כך שהעופות יכולים "לראות" את השינויים בשדה.

במחקר שפורסם בפברואר השנה נמצאו חלבונים אלה גם בכמה קופים, באורנג אוטנים ובלא מעט טורפים, ובהם דובים, דביבונים, גיריות, שועלים וכן – גם כלבי הבית. איננו יודעים עדיין אם החלבונים האלה ממלאים ביונקים את אותו התפקיד שהם ממלאים בעופות, ואין ראיות טובות לכך שכלבים אכן מנווט למרחקים ארוכים על פי השדה המגנטי. אם יתברר בעתיד שניווט כזה אפשרי, זה יוכל (אולי) להסביר כיצד אירע שכלבים חזרו הביתה ממרחק עשרות ומאות קילומטרים.

עדיין אין לנו הסבר מניח את הדעת לסיפורים על כלבים, ולעתים גם חתולים, המצליחים לגמא מרחקים עצומים כדי לחזור לביתם ולבעליהם. שיטות הניווט שאנו יודעים שכלבים משתמשים בהן, לפי ציוני דרך או לפי ריח, יכולות להסביר כמה מהאירועים האלה, אך לא את כולם. ייתכן שכלבים, או לפחות מקצתם, מסוגלים לנצל שיטות ניווט שעדיין אין ראיות לקיומן בכלבים, כמו ניווט על פי השמש או השדה המגנטי.

ייתכן גם שלכלבים המעטים ששמענו עליהם פשוט היה מזל רב מאוד. בסופו של דבר, רוב הכלבים האבודים אינם מוצאים בעצמם את דרכם הביתה, אך הסיפורים שלהם אינם מגיעים לכלי התקשורת. בפעם הבאה שתוציאו את הכלב לטיול, אל תסמכו עליו שימצא בעצמו את הדרך חזרה הביתה, בעיקר אם תסיעו אותו למרחק מאות קילומטרים.