יגון עמוק, הישענות על חברים וקרובים, חיפוש אחרי הסחות דעת – אין דרך אחת נכונה להתמודד עם אֵבֶל ואובדן. אבל אנשים לא מעטים חווים תופעת "אֵבֶל מורכב", ופשוט לא מצליחים להמשיך בחייהם
אובדן של אדם אהוב הוא אירוע שחווים כולם במהלך חייהם. בנוסף, הוא גם אחד הקשים ביותר להתמודדות. כשמגיע הרגע הזה, שבו אנחנו נאלצים להתמודד עם החלל שנותר בנו, איננו יכולים שלא להרגיש כאילו אנחנו לבד בעולם.
כל אחד בוחר להתמודד בדרכו שלו: חלקנו נשענים על האמונה הדתית, או שמא פונים לעזרה נפשית או רפואית, אנחנו מדברים עם חברים וקרובים, מנסים לפעמים לשקוע בעיסוקים מסיחי דעת כמו קריאה וסריגה או שוקעים בעבודה. ויש גם אנשים שאינם מתמודדים כלל, או שבוחרים לברוח ולטשטש את המציאות מאחורי מסך של אלכוהול וסמים. עזרה מקצועית בהחלט יכולה לעזור, אך לשם כך על המטפל לדעת להבחין ולהבדיל בין סימני המצוקה ולזהות את אלו מהם שדורשים תשומת לב יתרה.
מעבר לגעגוע ולהתמודדות עם האובדן, בתקופת האֵבֶל אנחנו חווים תזכורת מתמדת להיותנו בני תמותה, וההתמודדות עם מושג ה"מוות" עצמו משפיעים רבות על חיי היומיום שלנו. ובכל זאת – רובנו הגדול מצליחים לעבור את זה. אנחנו כואבים, בוכים, כועסים, אך בסופו של דבר, משלימים עם הבלתי ניתן לשינוי וממשיכים בחייהם.
שיעור קטן מהאוכלוסייה מתנהג אחרת. האנשים האלה, שמחקר מ-2012 מצא שהם מהווים כ-7 אחוזים מהאוכלוסייה – מיעוט גדול ומשמעותי – אינם מצליחים לצאת מזה. במקום זה הם סובלים ממצוקה רגשית עמוקה, ונמצאים במאבק בלתי פוסק שבו הם סובלים מכאב נפשי בלתי נתפס.
הפרעת האֵבֶל המורכב – CGD
בגרסה האחרונה (החמישית במספר) של המדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות (DSM-5) של האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית, הוגדרה לראשונה תסמונת הפרעת האֵבֶל המורכב (Complicated Grief Disorder, או בקיצור CGD): מכלול של תופעות המאפיין את החוויה הקשה שעוברים האנשים הללו. התסמונת מוגדרת כתקופת אֵבֶל חריגה שנמשכת מעבר לשישה חודשים מאז אירוע האובדן ומתבטאת בין השאר בקשיים חמורים בתפקוד היומיומי, חוסר הסתגלות וחוסר השלמה עם המוות, ניתוק חברתי ונטיות אובדניות.
נכון להיום, התסמונת עדיין נחקרת. אין הרבה מידע רפואי לגביה ולא נמצאו דרכי טיפול יעילות בה. אולם כדי שנוכל לעזור לחברי משפחה, חברים ואהובים, עלינו להכיר את הממצאים שנאספו עד כה, גם אם איננו יודעים את כל התשובות.
מחקרים רפואיים שהתמקדו בתסמונת הראו שהסבירות לפתח אותה גבוהה יותר אצל אנשים ששכלו ילד או בן זוג. משפחות שכולות שאיבדו ילד נמצאות בסיכון גבוה לסבול ממנה למשך קרוב לעשור מרגע האובדן. מעבר לתסמינים הנפשיים, הורים שאיבדו את ילדם נמצאו גם בסיכון גבוה יותר לפתח מחלות גופניות רבות.
גורם חשוב נוסף שמשפיע על הסיכויים לפתח CGD הוא האופן בו זה קרה: מוות פתאומי ואלים ישפיע בחומרה גבוהה יותר ממוות צפוי שהתרחש בתנאים פחות טראומטיים. מכאן אנחנו יכולים להבין עד כמה קשה יותר ומסוכנת יותר ההתמודדות של הורים שאיבדו את ילדם במלחמה.
לא דיכאון – אֵבֶל
לפני שנצלול לסוגיית האבחון ודרכי הטיפול, עלינו להבחין בין שני מצבים דומים אך שונים בתכלית: אֵבֶל ודיכאון. במצב של דיכאון חל עיכוב ביכולת לחוות תחושות חיוביות. אנשים מדוכאים רואים את העולם כמקום פגום מהיסוד, ולכן מאבדים כל תקווה להנאה מהחיים – מנקודת מבטם הם הולכים בתוך מנהרה חשוכה לעבר מבוי סתום.
אנשים אבלים, לעומת זאת, עצובים ומתגעגעים לאדם שאיבדו. העולם נראה להם קודר יותר, אך הם עדיין מסוגלים לזהות מצבים משמחים, ליהנות מהם במידה מסוימת ולהבין את האפשרות שבעתיד יוכלו לחזור לחיות חיים מלאים ומספקים. המנהרה שבה הם הולכים חשוכה, אך בסופה יש פתח שמאיר להם את הדרך.
אסור להתבלבל בין השניים, מאחר שדרכי הטיפול שונות לחלוטין – אנשים מדוכאים זקוקים לטיפול מקצועי ולעתים אפילו תרופתי. מתאבלים זקוקים בעיקר לתמיכה ולעידוד שיעזרו להם לעבור את התקופה הקשה. תהליך אֵבֶל רגיל מגיע לסופו כשהמתאבל מצליח למצוא את היציאה מהמנהרה החשוכה. משמעות הדבר היא למעשה ויסות רגשי ותהליכי למידה שהתרחשו בתקופת האֵבֶל, שיוצרים חיבור עמוק לאדם שאיבדו, הטמעה שלו בזיכרונות ארוכי הטווח שלנו, בצד השלמה והבנה שהחיים ממשיכים.
אבחון
אולם תרחיש כזה לא תמיד קורה. לעתים הפרעה כלשהי בתהליך ההחלמה עלולה לגרום להחמרה של האֵבֶל עד לרמה של הפרעת האֵבֶל המורכב. האבחון של התופעה אינו פשוט, שכן היא כוללת מגוון של תסמינים בעלי חומרה שונה.
ככלל, אדם שחווה CGD מתקשה להשלים עם האובדן ונשאב למעין לולאה אינסופית של תהיות "מה היה אם?". פעולות יומיומיות פשוטות ומצבים תמימים נעטפים במסגרת של רגשות שליליים כמו קנאה וכעס. במצבים הנדירים שבהם האדם חווה רגש חיובי, מיד יגיעו בעקבותיו רגשות האשם. המתאבל יבחר להגביל את חייו באופן משמעותי ויעשה הכול כדי לא להיתקל בשום דבר שעלול להזכיר לו את האדם שאיבד. לחילופין יכול להתרחש המצב הקיצוני השני – המתאבל יחפש קרבה מתמדת לנפטר וייאחז במזכרות שנותרו לו ממנו. כל אלה יפריעו לו לתפקד בצורה תקינה ועלולים לעודד מחשבות אובדניות.
מה עושים ואיך מטפלים?
נכון להיום אין טיפול תרופתי מוכח ויעיל להפרעה, אך החיםוש אחריו נמשך. תרופות נוגדות דיכאון שנוסו עד כה לא הועילו באופן משמעותי. הטיפול המקובל יותר הוא טיפול פסיכולוגי דומה לזה שניתן לאנשים הסובלים מהפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD), כמו מי שחוו "הלם קרב".
בהיעדר טיפול מהימן ויעיל, מתחזק הצורך שלנו להכיר את התופעה ולזהות אותה. חשוב גם להיזהר ולא לאבחן CGD אצל אדם שעובר תהליכי אֵבֶל תקינים. והכי חשוב – פשוט להיות שם בשבילו.
