המורה למדעים במאה ה-21 עומד בימים האלה במוקד העניין בתחום החינוך המדעי. עיקר העיסוק בו נע בין הדגשת חשיבות המורה למדעים לבין ביקורת ודאגה ביחס לתפקידו.
בכתבה זו ננסה לבדוק מה המשמעות של להיות מורה במאה ה-21. האם השתנה משהו מהותי בדמותו מאז המאה ה-20? איזה ציפיות יש לנו ממורים בעידן הנוכחי? בדרך ננסה גם לפתוח פתח להבנת מסלול התפתחותו המקצועית.
הציפיות מהמורה גבוהות – על כך אין עוררין. על רקע הגלובליזציה, הטכנולוגיות המשתנות, התזוזות הדמוגרפיות, השינויים שחלים בערכים ובעמדות וההתפתחות המדעית המהירה, המורה למדעים צריך להתמודד עם דרישות רבות ומגוונות. עליו להפגין מקצוענות גבוהה והישגים מוכחים בתחומי ידע רבים להתאים את עצמו למטרות מערכת החינוך על כל מרכיביה.
המורה צריך לענות על צרכיהם של תלמידים מרקע שונה ודוברי שפות שונות, להיות רגיש להבדלי תרבויות, לעודד סובלנות ולכידות חברתית, להגיב לתלמידים נכים ולאלה שסובלים מבעיות התנהגות ולמידה, להשתמש בטכנולוגיות עדכניות ובה בעת להקפיד לעמוד בקצב המהיר של ההתפתחות המתמדת בתחום הדעת שהוא מלמד ובגישות מגוונות של הוראה והערכת תלמידים.
עבודת המורה מורכבת ומשיקה למגוון רב של מערכות ארגוניות ולרמות ארגון שונות. הדגם האקולוגי של ברונפנברנר (Bronfenbrenner, 1979, 1989, 1995) מדגים את הרמות השונות של תפקוד המורה כפרט, בכיתה ובחברה.
הדגם האקולוגי של ברונפנברנר
המורה פועל בסביבה מורכבת בעלת נורמות, ציפיות, שאיפות חיזוקים וביקורות מרובים ומגוונים.
ברמה האישית המודל מציין מאפיינים חשובים של כל מורה, ובהם מחויבות, מוטיבציה, איכות ההוראה ועוד. מעליה נמצאת רמת המיקרו, הנוגעת לקשריו האישיים עם עמיתים ועם סביבתו הקרובה, ואז רמת הביניים הנוגעת לסדרי העדיפויות המושתים על המדע בתוכנית הלימודים בבית ספר. בנוסף קיימת הרמה החוץ-מערכתית, הנוגעת לשאיפות החיצוניות שיש לגורמים שונים כלפי הוראת המדע, ורמת המקרו המתייחסת לשימוש הרחב של פיתוח תוכניות לימודים ומערכת התגמולים למורים.
המורה למדעים והיבטים חברתיים ותרבותיים
כמה היבטים מאפיינים את התקופה שבה אנו חיים כיום ומשליכים על עבודתו המורה למדעים. במסמך של מכון ון-ליר משנת 2010 שעוסק בתפקיד המורה במאה ה-21.
מוצגים הקשיים הניצבים בפני המורה בתפקודו במערכת החינוך, לעומת הסתירות הפנימיות השזורות בהוראה בכמה תחומים:
- חינוך לשוויון מול חינוך למצוינות.
- חינוך לקהילתיות מול חינוך להישגיות.
- חינוך ללאומיות מול חינוך לפלורליזם תרבותי-חברתי.
- חינוך לשימור מול חינוך לשינוי.
- חינוך מונהג-מבוגרים (שמשרטט גבולות ברורים של סמכות, ידע ומיומנות ומעודד את התלמיד לקבל אותם) מול חינוך מונהג-ילדים (שמעמיד את התלמיד במרכז ומעודד אותו לעצמאות ולאוטונומיה).
במאה ה-21, על רקע השינויים הכלכליים, החברתיים, הדמוגרפיים והטכנולוגיים המהירים שמאפיינים את תקופתנו, הסתירות האלה חריפות מתמיד ומחדדות את המתח הכרוך בעבודת המורה ואת הצורך לחשוב על פתרונות שיאפשרו למורה למצוא את מקומו.
המורה למדעים ומיומנויות המאה ה-21
המונח "מיומנויות המאה ה-21" שב וחוזר בהקשרים רבים ומגוונים. קיימות כמה וכמה הגדרות למיומנויות הללו, שנוסחו בידי גופים כלכליים וחינוכיים. הציפייה היא שבוגרי מערכת החינוך יכירו את המיומנויות האלה ויאמצו אותן.
שאלה חשובה שיש לשאול היא אם מורה למדעים יכול להכין את התלמיד למיומנויות המאה ה-21 במסגרת תפקידו? השאלה נוגעת לא רק ליכולות ההוראה של המורה עצמו אלא גם למטרות ההוראה של המדע בבית ספר. האם ניתן לפתח את המיומנויות האלה במסגרת שיעורי המדע בבית ספר?
בוועדת החינוך המדעי של מועצת המחקר הלאומית בארה"ב (NRC) בדקו את מידת ההלימה בין מטרות החינוך המדעי לבין מיומנויות המאה ה-21. הוועדה התמקדה בעיקר בעקרונות הלמידה, תוכנית הלימודים במדעים ומוכנות המורים. בתוך כך נשאלו כמה שאלות מפתח:
- מהי מידת החפיפה בין מיומנויות המאה ה-21, שיהיו כנראה קריטיות לעבודה בעתיד, לבין היכולות הנמצאות במוקד הרפורמה הנוכחית בחינוך המדעי, ובמיוחד אלה שמתבססות על עקרונות של פסיכולוגיה התפתחותית ומדעי הקוגניציה?
- מהם התחומים במדע, בתכנים ובתהליך המדעי שמבטיחים את פיתוח מיומנויות העבודה של המאה ה-21?
- מהם הדגמים או גישות ההוראה של היכולות אלה בסביבת החינוך המדעי? מהן ההוכחות, אם יש כאלה, לאפקטיביות של הדגמים האלה?
- מה ידוע על ההעברה (Transferability) של היכולות האלה ליישום במקומות עבודה אמיתיים? מה חייב להשתנות במושגי למידה כדי להשיג רמה סבירה של העברה ויישום של המיומנויות?
כמו כן נשאלו שאלות שמתייחסות ישירות למורים: מה ידוע על המוכנות של מורי מדעים לסייע לתלמידיהם לפתח את מיומנויות המאה ה-21? איזה דגמים חדשים של חינוך מורים יכולים לתמוך בהוראה ולמידה של תלמידים במאה ה-21 ומה ידוע על האפקטיביות של המודלים האלה?
בשטח מופעלים לחצים רבים להפעיל את המיומנויות האלה ולשלב אותם עוד לפני שממצאים מחקריים יבססו את ההמשך. התופעה הזאת מובנת, מאחר שבאופן טבעי מחקר מעמיק דורש זמן רב ופעמים רבות העשייה בשטח מקדימה את המחקר. עם זאת, יש להפעיל שיקול דעת מלומד בקבלת החלטות בנושא.
המורה למדעים ושילוב הטכנולוגיה והתקשורת בהוראת המדע
המאפיינים הבולטים ביותר של מיומנויות המאה ה-21 נוגעים לשימוש בטכנולוגיות מידע ותקשורת. גם בהיעדר ממצאים מחקריים מבוססים, השאיפה לשלב טכנולוגיות חדשות היא גישה רווחת ומקובלת וכך גם הדעה שיש להן פוטנציאל למנף את ההוראה והלמידה.
עם זאת, יש לזכור שטכנולוגיה חינוכית אינה גורמת לשינוי לכשעצמה. הגורם המכריע בפיתוח הטכנולוגיות בבית הספר ובשימוש בהן הם המורים עצמם, והם אלה שמשלבים אותן בתוכנית הלימודים, מקשרים אותן למטרות הלמידה ונעזרים בהן כדי להעמיק את המעורבות של התלמידים בלמידה.
ההתאמה והיישום של טכנולוגית בכיתת הלימוד מורכבת מחומרה, תוכנה, וחיבורים לכלי הוראה ולמידה, והיא תלויה בידע ובהתלהבות המורים שמונעים ומוכנים להפעיל את הטכנולוגיה למען תלמידים.
נכון להיום למורים רבים חסרים ידע ומיומנויות להשתמש נכון בטכנולוגיה, ולכן הם לא מזהים את הפוטנציאל שלה להוראה. מורים רבים להוטים לנצל את האפשרויות שפותחת בפניהם הטכנולוגיה והם רוצים ללמוד להשתמש בה ביעילות. מה מפריע להם? בין השאר נגישות בלתי מספקת, התנגדות לשינוי, חוסר אימון, ניסיון ותמיכה או הכשרה לא מספקת במסגרות של התפתחות מקצועית. אחרי הכל, לא מספיק לדעת רק איך להשתמש בטכנולוגיה. המורים צריכים להיות בטוחים בעצמם במידה שתאפשר להם לשלב את הטכנולוגיה בכיתה ביעילות. מעבר לכך, לא פעם חסרים חומרים והכשרות מתאימות כדי לשלב טכנולוגיה באופן טבעי בתכני הלמידה וההוראה.
חשוב גם להוסיף כאן כמה הסתייגויות משמעותית: יש לטכנולוגיה שימושים שמוסיפים ערך, ואחרים שיכולים להסיח את דעת תלמידים; אסור שהטכנולוגיה תהפוך לחזות הכל ותמיד יש לזכור שהיא רק משתנה אחד מרבים שצריך להתייחס אליהם בהוראה; לא פעם המחשבים אינם מצדיקים את ההשקעה שהם דורשים יחסית להתערבויות אחרות בהוראה; טכנולוגיות רבות מתוכננות מראש להתיישן במהירות ולכן מחייבות עדכונים מתמידים שמשפיעים על איכות הלימוד וכמובן על העלויות שלו; ולבסוף, למורים ולתלמידים יש ציפיות שונות ולעתים לא עקביות כלפי השימוש בטכנולוגיה.
החשיבות של שילוב הטכנולוגיה בהוראת המדעים, והקשר הבלתי נפרד בין מדעים וטכנולוגיה, באים לידי ביטוי במסמכים של קובעי המדיניות. חשוב ללמד את המורים להשתמש בנינוחות בטכנולוגיה ולמנף בעזרתה את מטרות החינוך המדעי ואת הוראת התכנים והמיומנויות הכרוכים במטרות האלה. שילוב הטכנולוגיה בהוראה מעניק גם פרספקטיבה לשוב ולבחון את תפקיד המורה בחינוך המדעי. הטכנולוגיה אינה מחליפה את המורה, ויש לה מגבלות משלה, אך בשימוש מושכל ומשולב היא יכולה לתרום לו.
המורה למדעים והערכה
הישגים חלשים במבחני הערכה בינלאומיים מעוררים תשומת לב וביקורת מגופים בחברה. הממצאים עולים לכותרות בשל החשיבות שמייחסים לממצאים אלה ולהשלכות הכלכליות החברתיות שלהם ולאור חשיבותו של החינוך המדעי.
עיקר הביקורת והמאמץ מופנים כלפי המורים, אך לא תמיד זה מוצדק. הפסיכולוג והמחנך סימור סרסון, לדוגמה, מטיל את עיקר האשמה על תפקוד המערכת. לטענתו, התמקדות היתר במורה נובעת מראייה מעוותת של הבעיה, שמתעלמת מההיבט המערכתי שמעצב במידה רבה את תפקוד המורה בכיתה. במקום זה הוא מציע לבחון את שיתופי העבודה במערכת ואת התפקוד שלה עד תוצר הגמר, שהוא המורה בכיתה. יש לציין שבארצות שבהן נרשמו הישגים גבוהים במבחנים בינלאומיים, כגון פינלנד, אכן שמו דגש רב על הראייה המערכתית ועל שיתוף הפעולה עם המורה..
עם זאת, המורים נדרשים לבצע שינויים תכופים, להשתתף בהשתלמויות, להתעדכן ולעמוד בלוחות זמנים ובשעות הוראה מצומצמות. השתלמויות המורים עוסקות בדרך כלל בשינויים האלה ומשקיעות הרבה פחות זמן בשיפור ההוראה עצמה. לדעת סרסון חשוב למנף את ההערכה כדי לשפר את ההוראה והלמידה. שימוש נאות בהערכה, הבנה של מהות הלמידה, ההכרה בכך שתפיסות שגויות הם תהליכים בלתי נמנעים של חשיבה, הכרת תשובות תלמידים, דרכי החשיבה שלהם ושגיאותיהם. כל אלה פותחים צוהר לחשיבה של התלמידים ומשמשים כלי חשוב מאוד לתכנון ההוראה.
המורה למדעים והתתפתחות המדע במאה ה-21
ההכשרה של המורים למדעים נעשית במסגרות האקדמיות הדיסציפלינריות. בדרך כלל הם מעשירים את הידע התכני-פדגוגי שלהם במסגרות של התפתחות מקצועית. לאור ההתקדמות המהירה והמשמעותית במדע, מקצוע ההוראה הופך לתחום שדורש מהמורה ללמוד ללא הרף.
בנוסף מוטל על המורה לפתח בעצמו דרכי הוראה ולמידה. במצב הנוכחי בישראל, המורים, ובמיוחד בחטיבות הביניים, נאלצים לעסוק בתכנים שהם אינם בקיאים בהם די הצורך ולא פעם עליהם ללמד תכנים שכלל אינם בתחום ההוראה שלהם.
יש חשיבות רבה להעשיר את התכנים שהמורה מכיר ולדון בדרכים להוראתם. במצב אידיאלי, המורה למדעים צריך לדעת הרבה יותר ממה שהוא מלמד בכיתה. בפועל זה לא מה שאנחנו רואים בכיתות. כמו כן, במסגרת הוראת המדע יש תכנים, רעיונות וצורות חשיבה שחשוב שהמורה למדעים ירכוש וכך גם יוכל לאפשר לתלמידיו להצליח יותר ולפתח חשיבה יצירתית.
בטור אישי שפרסם ב-ynet בשנת 2010, תחת הכותרת "מי יציל את הוראת המדעים ממשרד החינוך", מתח פרופ' אהוד קינן מהטכניון ביקורת חריפה על משרד החינוך. (וראו גם את דוח הוועדה למדעים וטכנולוגיה בכנסת, 19.1.10). "מורה טוב מלמד בשיעוריו פחות מ-20 אחוז ממה שהוא יודע. כך הוא יכול להגיב לשאלות התלמידים, להפוך את חוויית הלמידה לתהליך אינטראקטיבי מסעיר ומרתק ולהשתתף בעיצוב אישיותו ודרך חייו של התלמיד. מורה גרוע מלמד 100 אחוז ממה שהוא יודע, כלומר, איננו מסוגל לענות על שאלות התלמידים, שמזהים מיד כי הוא מתחמק מתשובה או ממציא תשובות שגויות, ומכאן קצרה הדרך לאיבוד כבודו וסמכותו".
לידע התוכני – פדגוגי-טכנולוגי – של המורה, יש לפיכך חשיבות רבה בבואו ליישם למידה משמעותית. לכן יש צורך בהתפתחות מקצועית מתמדת של המורים למדעים.
הערה: הכתבה היא חלק מסדרת כתבות שמתייחסות למורה למדעים בימינו. כתבות נוספות יעלו לאתר בהמשך.
תגובות? שתפו את קהילת המורים באמצעות האתר שלנו.
ד"ר דבורה כהן
מכון דוידסון לחינוך מדעי
מכון ויצמן למדע
הערה לגולשים
אם אתם חושבים שההסברים אינם ברורים מספיק או אם יש לכם שאלות הקשורות לנושא, אתם מוזמנים לכתוב על כך בתגובה לכתבה זו ואנו נתייחס להערותיכם. הצעות לשיפור וביקורת בונה יתקבלו תמיד בברכה.
