רובנו נהנים כיום מגישה מתמדת למידע. הנגישות הזאת היא תולדה של התפתחויות שרק לפני כעשור שנים נראו יוצאות מגדר הרגיל. כשאנחנו זקוקים כיום למידע למשל תוצאות משחק כדורגל או שם עיר הבירה של מדינה זו או אחרת כל שעלינו לעשות הוא לפתוח את המחשב הנייד שלנו, הטאבלט או הסמארטפון, להקיש את מחרוזת החיפוש המבוקשת והתשובה תהיה בידינו בן רגע. האפשרות למצוא את התשובה ברגע שאנחנו מגלים את הצורך בה הפכה כל כך מובנת מאליה בעינינו, עד שאם איננו מחוברים לאינטרנט ואיננו מסוגלים למצוא משהו באותה מיידיות, אנחנו חווים רוגז ותסכול.
נדיר גם שאנחנו בוחרים מרצוננו להתנתק מהחיבור לרשת המידע. למעשה, רובנו נתקשה להיזכר איך מצאנו מידע לפני עידן האינטרנט, שנוכח כיום בכל מקום ובכל זמן בחיינו.
במחקר שפרסמו בטסי ספארו, ג'ני ליו ודניאל מ' וגנר בכתב העת Science בחודש אוגוסט 2011, ניסו החוקרים לבחון עד כמה האינטרנט, ובמיוחד מנוע החיפוש גוגל ובסיסי מידע אחרים, הפכו להיות חלק בלתי נפרד מחיינו ומצרכי המחשבה שלנו.
הצורך לשמור מידע באופן חיצוני והיכולת לעשות זאת אינם עניין חדש כמובן. למעשה, בכל מערכת יחסים ארוכת טווח, בכל סביבת עבודה בצוות ובקבוצות פעילות בכלל, אנשים מפתחים זיכרון קבוצתי. החוקרים במאמר מכנים את היכולת הזאת "זיכרון טרנס-אקטיבי". הזיכרון הזה הוא למעשה השילוב של מחסני הזיכרון שלכל חברי הקבוצה יש גישה אליהם, ישירות או מתוך היכרות עם מי שמחזיק ברשותו את המידע. כמו מחשבים ברשת, שיכולים לחלוק ביניהם זיכרון, גם אנשים שפועלים בקבוצות, ואפילו בצמדים, יוצרים מערכות זיכרון משותפות.
ספארו, ליו ווגנר בדקו במחקרן אם הגישה המקוונת למנועי חיפוש, מאגרי מידע וכדומה הפכה בעצמה לאמצעי זיכרון טרנס-אקטיבי. בבסיס המחקר עמדו השאלות הבאות:

  1. האם האינטרנט הפך למערכת זיכרון חיצוני שמספקת את הצורך לרכוש מידע?
    להמחשה, נניח שישאלו אותנו אם יש ארצות שלדגליהן יש צבע אחד בלבד, האם נפשפש בזיכרוננו אחרי דגלים או שמיד נעדיף להתחבר לאינטרנט כדי לגגל את התשובה?
  2. ברגע שיש גישה למידע, האם הקידוד של הזיכרון שאנו מפעילים עוסק במקום (איפה) שבו ניתן למצוא את המידע, או במידע עצמו (מה).


לצורך המחקר נעשו ארבעה ניסויים במצבים שונים של אינטראקציה עם מחשבים. במסגרת הניסויים הציגו בפני המשתתפים משפטי טריוויה (שאלות של כן/לא) בדרגות קושי שונות – למשל האם העין של היען גדולה יותר ממוחו – במצבים שונים של גישה למחשב, אפשרות לשמירת מידע ונגישות למידע.

תוצאות הניסויים מצביעים על המסקנות הבאות:

  1. כשאנשים זקוקים למידע הם חושבים על מחשבים מיד (ניסוי 1).
  2. אנשים שוכחים פריטים שהם מאמינים שיהיו זמינים להם וזוכרים פריטים אם הם חושבים שלא יהיו זמינים (ניסויים 2 ו-3)
  3. אנשים זוכרים טוב יותר היכן נשמר הפריט מאשר את מהות הפריט עצמו (ניסוי 4)


הממצאים אלה מעידים על האופי החברתי-שיתופי של הזיכרון, ושתהליכי הזיכרון האנושי מסתגלים לטכנולוגיה החדשה של תקשורת. כמו הקשרים המשפחתיים והחברתיים שלנו, אנחנו מפתחים קשרים סימביוטיים עם המחשבים שלנו. אנחנו הופכים להיות תלויים בהם כפי שאנו תלויים בידע שאנחנו רוכשים מחברים ומשותפים לעבודה, והידע הזה אובד לנו כשאיננו נמצאים במגע איתם. החוויה של אובדן הקשר לאינטרנט הופכת להיות יותר ויותר דומה לאובדן של חבר. אנחנו חייבים להישאר מחוברים כל הזמן כדי לדעת את מה שגוגל יודע בשבילנו.

חומר למחשבה

  • לפני שנתייק את המאמר (תזכרו איפה!) חשוב לחשוב על ה"מה". מה זה אומר לנו כמורים למדעים? מה זה אומר לגבי הוראה ולמידה?

 

ד"ר דבורה כהן, מכון דוידסון לחינוך מדעי

מקורות:

Sparrow Betsy, Liu Jenny, Wegner Daniel M. (5.8.2011). Google Effects on Memory: Cognitive Consequences of Having Information at Our Fingertips.Science, 333. 776-778

0 תגובות