בין תוכניות המגירה הסודיות של ארצות הברית הייתה תוכנית מפתיעה במיוחד - פלישה לשכנתה הקנדית
מדובר בתוכנית פעולה היפותטית משנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20. במהלך שנים אלו הצבא האמריקאי פיתח תוכניות לחימה שקודדו בצבעים כאשר ארצות הברית תמיד הוגדרה בצבע "כחול".
תוכניות אלו התוו את הקווים הכלליים של אסטרטגיות שונות למצבים שונים ומשונים היכולים להתרחש ולבוא על ארצות הברית.
חלקם היו תיאורטיים לחלוטין וסיפקו בעיקר תרגול לקצינים צעירים. התוכנית השחורה עסקה בעימות מול גרמניה, תוכנית לימון עסקה בעימות מול ברזיל, והתוכנית הכתומה עסקה בעימות צבאי מול יפן וחלקים נרחבים ממנה באמת מומשו בזמן מלחמת העולם השנייה.
התוכנית המדוברת תוכננה כנגד אנגליה וקנדה וכונתה התוכנית האדומה (עוד לפני שהרוסים זוהו כסכנה האדומה). בשנת 1902 נחתמה ברית הגנה בין יפן ואנגליה, מה שהוליד את החשש של האמריקאים לתקיפה אנגלית. תת-תוכנית במכלול התוכנית האדומה נקרא תוכנית-ארגמן, והיא עסקה באפשרות של פלישה אנגלית לקנדה ופלישה אמריקאית מקדימה לקנדה כדי להתמודד עם מלחמה באנגליה. המטרה הראשונה בתוכנית הייתה לתפוס את נמל הליפקס (Halifax) כדי למנוע הגעת תגבורת אנגלית.
תוכניות מלחמה על פי צבעים: ארגמן-קנדה, אדום- אנגליה, אזמרגד- אירלנד | ויקיפדיה, Geordie Bosanko
תוכנית זו הייתה סודית ביותר ונחשפה במלואה רק בשנת 1974, אז היא גרמה לחיכוך מסוים ביחסים הדיפלומטים של ארה"ב וקנדה. למעשה הקנדים לא היו עיוורים לחלוטין והיו מודעים כבר בשנות ה- 20 לתוכנית פלישה אמריקאית אפשרית. כנגד תוכנית זו הם תכננו את "תוכנית הגנה מספר-1" ("Defense Scheme Number 1"). התוכנית עסקה בהגנה הטובה ביותר - התקפה, כמובן.
התוכנית הייתה שליחת יחידות מהירות לתפוס נקודות מסוימות בשטח ארה"ב בסמוך לגבול הקנדי, בין השאר: סיאטל, מפלי מיניאפוליס, אלבני ועוד. לקנדים היה ברור כי אין להם סיכוי להחזיק בנקודות אלו לאורך זמן אך הרעיון היה להסיט את הכוחות התוקפים של האמריקנים לשם ולאפשר אורך נשימה עד שיגיעו כוחות של אנגליה לעזור להם.
תוכניות אלו בוטלו בשנת 1939 ובמקומם אומצו תוכניות חדשות ששמו יותר דגש על לחימה כנגד מספר אויבים בחזיתות שונות- האוקיאנוס האטלנטי והשקט בעת ובעונה אחת (החוף המערבי והמזרחי של ארה"ב בהתאמה).
