חוקרים משתמשים בקסמים כדי ללמוד על הדרך שבה חיות רואות את העולם, למה הן מצפות ומה קורה כשהציפיות הללו לא מתממשות
אולי ראיתם את הסרטון המצורף, ששותף בהרחבה ברשתות החברתיות לפני כמה שנים. בסרטון, אדם יושב מול אורנגאוטן צעיר בגן חיות ומבצע "קסם": הוא מראה לו שיש בכוס פרי וסוגר אותה במכסה. לאחר כמה שקשוקים (וכמה תנועות מהירות מחוץ לשדה הראייה של קוף האדם) המכסה מוסר ומתגלה שהכוס ריקה לחלוטין.
קופי אדם דומים לנו מאוד, ולא קשה לנו לפרש את תנועות הגוף והבעות הפנים של האורנגאוטן הצעיר כשהוא מגלה שהכוס ריקה. הוא בבירור ציפה למשהו אחד, וראה משהו אחר – והוא הופתע ונראה שהיה גם משועשע מהפער.
הסרטון הזה לא רק חמוד מאוד – הוא גם מראה לנו משהו על הציפיות שקוף האדם בונה. מסרטון אחד, כמובן, לא ניתן להסיק מסקנות נחרצות, אבל יש חוקרים שבוחנים בדרך שיטתית יותר מה קורה כשמראים קסמים לבעלי חיים ממינים שונים. הצורה שבה הם מגיבים יכולה ללמד אותנו על הדרך שבה המוח שלהם פועל, ועל המשותף והמפריד בינם לבינינו.
אורנגאוטן מתגלגל מצחוק למראה ה"קסם":
קסם פסיכולוגי
לפני שנמשיך, קצת תיאום ציפיות: אנחנו לא מדברים כאן על תופעות על-טבעיות, או על קסמים מהסוג שהארי פוטר וחבריו מבצעים; אנחנו מגבילים את הדיון שלנו לעולם האמיתי, ולטריקים – או אם תרצו, האשליות – שקוסמים המופיעים על הבמה מבצעים.
השימוש הראשון שנעשה בקסמים כאלו לצורכי מחקר מדעי לא היה בתחום התנהגות בעלי חיים, אלא בתחום הפסיכולוגיה וההתנהגות האנושית. חוקרים השתמשו בקסמים, בין השאר, כדי לבחון את ה"נקודות העיוורות" של התודעה שלנו – הדברים שבהם אנחנו לא מבחינים למרות שהם נמצאים ממש מולנו. קוסמים, כמובן, מנצלים את הנקודות הללו בהופעות שלהם.
בני אדם, למשל, נוטים לא להבחין בשינויים כאשר הם לא מצפים להם. במחקר שהתפרסם ב-2002, אחד החוקרים עצר אנשים ברחוב ושאל אותם איך מגיעים למקום מסוים, בעוד האחרים מצלמים אותו מרחוק. בזמן שהחוקר והאדם שאותו עצר דיברו, עברו ביניהם שני אנשים שהחזיקו לוח גדול. בחסות ההפרעה הזו, החוקר החליף מקום עם אחד מנושאי הלוח, שתפס את מקומו כאילו כלום לא קרה, והוא אותו אחד שהיה שם מלכתחילה ושאל על הדרך למחוז חפצו. למרות שהחוקר והמחליף לא היו דומים במיוחד, וגם לא לבשו אותם בגדים, כמחצית מהאנשים לא שמו לב שבן שיחם התחלף, ו"המשיכו" את השיחה כרגיל.
במחקר הזה נעשה שימוש בהטעיה מהסוג שמשמש בקסמים רבים; נראה שקוסמים הכירו את הנטייה של אנשים להתעלם מדברים מסוימים הרבה לפני שפסיכולוגים החלו לחקור אותה, וגם עשו בה שימוש נרחב.
מחקרים אחרים בחנו מה קורה במוחנו כשאנחנו רואים קסמים. ב-2009, למשל, חוקרים הכניסו מתנדבים למכשיר MRI תפקודי (fMRI) והראו להם סרטונים של קוסמים מבצעים טריקים שונים. הם גילו שבזמן הצפייה, מוחות הנבדקים הראו פעילות באזורים שאחראים על גילוי טעויות ועל קונפליקטים. החוקרים ציינו שבכל קסם יש סוג של קונפליקט – בין מה שאנחנו מאמינים שאפשרי, לבין מה שאנחנו רואים.
סרטון שמראה את מהלך ניסוי העיוורון להחלפה:
כשהציפיות לא מתממשות
גם בחקר התנהגות בעלי חיים אפשר להשתמש בקסמים בשיטות שונות, כדי ללמוד על הדרך שבה חיות רואות את העולם. שיטה אחת בוחנת את הציפיות שחיות יוצרות, ומה הן עושות כשהציפיות האלו אינן מתגשמות. את זה ניתן לעשות, למשל, בעזרת "מבחן הכוסות". בניסוי זה מציגים לבעל החיים שתי כוסות, ואז מחביאים מתחת לאחת מהן פיסת מזון. בעל החיים צריך לבחור באיזה כוס נמצא המזון, ואם בחר נכונה, הוא מקבל מה שיש בכוס. עד כאן זה ניסוי פשוט מאוד, אך בחלק המהמקרים, כשהרימו את הכוס, בעלי החיים גילו שפיסת המזון השתנתה "בדרך קסם", והפכה לאוכל אחר – לפעמים מאכל נחשק יותר, לפעמים פחות.
המחקר הראשון שהשתמש בשיטה זו התפרסם כבר לפני קרוב למאה שנה, ב-1928. אוטו ליף טינקלפו (Tinklepaugh) מארצות הברית לימד ארבעה קופי מקוק לבחור את הכוס שמתחתיה הוטמן המזון, ואז הראה להם שהוא מכניס לכוס בננה, המזון המועדף עליהם. אך אז החליף אותה בחסה, שהם גם אוכלים, אבל בהרבה פחות התלהבות. הוא תיאר כך את התגובה של קופת מקוק ארוך זנב (Macaca fascicularis) בשם סייקי להחלפה הזו:
"היא קופצת מהכסא, ממהרת למכל הנכון ומרימה אותו. היא שולחת את ידה כדי לקחת את האוכל. אבל היד שלה נשמטת לרצפה בלי לגעת בו. היא מסתכלת על החסה, אבל (אלא אם כן היא מאוד רעבה), לא נוגעת בה. היא מסתכלת מסביב לכוס ומאחורי הלוח. היא עומדת ומסתכלת מתחתיה ומאחוריה. היא מרימה את הכוס ובוחנת אותה בדקדקנות, מבפנים ומבחוץ. לפעמים היא גם הסתובבה אל החוקרים שהיו בחדר וצווחה עליהם במה שנראה ככעס".
בסופו של דבר, סייקי עזבה את החדר והשאירה את החסה על הרצפה. עם זאת, כאשר לאחר מכן החוקרים ביצעו ניסוי חוזר עם אותה חתיכת חסה בדיוק, אבל בלי הטעיה – כלומר הקופה ראתה שהחסה היא זאת שהוכנסה לכוס – היא אכלה אותה בלי תלונות. הבעיה לא הייתה החסה: הבעיה היא שסייקי ציפתה למשהו אחד וקיבלה אחר, פחות טוב. ואין שום ספק שהיא ידעה את זה.
בניסוי לפני מאה שנים קופת מקוק בשם סייקי מאוד לא אהבה את ההטעיה. מקוק ארוך זנב | Eksapedia Gallery, Shutterstock
משימפנזים ועד עורבנים
ב-2011 התפרסם מחקר שבחן בצורה דומה כלבים ושימפנזים. שני המינים בחנו את הכוס זמן רב יותר כשבוצעה החלפה, הסתכלו בתוכה ורחרחו אותה, וכך הראו שהם ציפו לתוצאה אחרת. ההתנהגות הזאת נראתה במיוחד כשההחלפה הייתה ממזון מועדף – נקניקיות לכלבים, ענבים לשימפנזים – למזון פחות נחשק. התוצאה מראה שקופי האדם והכלבים לא רק זוכרים מה ראו, אלא מפתחים ציפיות לגבי מה יקרה בעתיד – יכולת שמכונה "מסע בזמן מנטלי".
עם זאת, במחקר הזה בעלי החיים לא הגיבו בטנטרום כמו הקופה סייקי, ולא סירבו לאכול גם אם ציפו למשהו טוב יותר. ייתכן, אומרים החוקרים, שבעלי החיים שלהם אהבו גם את המזון ה"פחות טוב" שניתן להם, אוכל יבש לכלבים ותפוחים או גזרים לקופי האדם, ולכן לא הראו אכזבה כה גדולה כשקיבלו אותו. הם אומנם הראו העדפה ברורה לענבים ולנקניקיות, אבל אכלו בתיאבון גם את התפוחים והאוכל היבש, ויכול להיות שההחלפה לא הייתה כה משמעותית עבורם.
עשר שנים מאוחר יותר, חוקרים מבריטניה חזרו על הניסוי עם בעלי חיים שרחוקים מאיתנו הרבה יותר, מבחינה אבולוציונית: עורבני שחור כיפה (Garrulus glandarius). הציפורים למדו במהירות לחפש את המזון מתחת לכוס שבה הוא הוסתר, ואם מצאו אוכל שונה מזה שהוכנס לכוס, הן הגיבו בהפתעה, ובחיפושים אחר האוכל "הנכון". כמו במחקרים הקודמים, הן עשו זאת בעיקר כשההחלפה הייתה ממזון מועדף למזון "פחות נחשב", במקרה זה, מתולעת לחתיכת גבינה. וכמו במחקר מ-1928, הן הביעו את חוסר שביעות רצונן ופעמים רבות סירבו לאכול את הגבינה, לאחר שציפו לתולעת.
"הם כעסו מאוד", אמרה אלכסנדרה שנל (Schnell), שהובילה את המחקר, לאתר New Scientist. "אנחנו משתדלים לא להאניש אותם, אבל ממש אפשר היה להרגיש את התסכול שלהם".
החוקרים גם מצאו שככל שהעורבנים היו במעמד חברתי גבוה יותר בקבוצה שלהם, ככה הם נטו יותר לכעוס כשהתברר שהתולעת הנחשקת "הפכה" לחתיכת גבינה, ולסרב לאכול אותה. החוקרים משערים שעורבנים ממעמד נמוך יותר מתקשים יותר להשיג מזון, ולכן רגילים לאכול כל מה שהם מצליחים למצוא, בעוד עורבני המעמד הגבוה יכולים להרשות לעצמם להיות בררניים יותר.
בסרטון המצורף תוכלו לראות את אחת המשתתפות במחקר, עורבנית בשם ג'יילו, מגיבה לניסויים השונים:
הטעיות של עורבנים
העורבנים אומנם לא קרובים אלינו כמו הקופים והשימפנזים, או אפילו הכלבים, אבל לא צריך להתפלא על כך שהם מראים יכולות קוגניטיביות מפותחות, או שנראה שהם מבינים – וכועסים – כשמטעים אותם. עורבנים שייכים למשפחת העורביים, שחבריה ידועים כחכמים במיוחד. בנוסף, יש להם ניסיון עם הטמנה של חומרי מזון – ואפילו עם הטעיות.
עורבנים נוהגים להטמין אגוזים וזרעים באדמה, כדי לשמור אותם למועד מאוחר יותר. אבל הם לא מסתפקים במטמונים משלהם, ולעיתים קרובות גונבים אוכל שעורבני אחר הטמין. עורבנים מנוסים, שגנבו בעצמם אוכל מאחרים, מודעים לסכנה הזו. אם הם רואים שמישהו מסתכל עליהם כשהם מטמינים מזון, הם עשויים לחזור מאוחר יותר, כשאין אף אחד בסביבה, להוציא את המזון שהחביאו ולהעביר אותו למקום חדש. לפעמים הם גם מנסים להטעות את מי שמסתכל עליהם: הם חופרים בכמה מקומות, אבל מטמינים את האוכל רק באחד מהם, ובאחרים "עושים כאילו" ומסתירים את המזון בכיס בגרון שלהם – ממש כמו קוסם שמחביא חפץ בשרוולו.
הרעיון של החבאת מזון ומציאתו, אם כך, הוא לא דבר חדש לעורבנים. נראה שהיה להם קל להשליך מניסיונם גם למצב הפחות טבעי, שבו בני אדם החביאו חתיכות גבינה בכוסות פלסטיק. אחרי הכול, זה לא כל כך שונה מחיפוש מזון שעורבני אחר החביא באדמה.
"אם הם רואים פרט אחר מחביא זרע, שנחשב למזון לא משהו, אולי הם לא יטרחו לגנוב אותו. אבל אם הם רואים את הפרט הזה מחביא תולעת, הם עשויים לרשום לעצמם תזכורת בראש, לחזור אחר כך לגנוב את האוכל", אמרה שנל. "הם זוכרים מה ראו ומעריכים את המזון שהם מצפים למצוא".
סרטון על עורבנים וקסמים:
קסמים לציפורים
החוקרים המשיכו לבחון את הציפורים שלהם, וכיצד הן מפתחות ציפיות, בעזרת קסמים מסוג אחר. אליאס גרסיה-פלגרין (Garcia-Pelegrin), חוקר התנהגות בעלי חיים שגם הופיע בעבר כקוסם, ביצע עבור העורבנים כמה טריקים של זריזות ידיים, שנעשים בדרך כלל עם מטבעות. הראשון הוא "הפלה צרפתית", (French drop), שבו הקוסם מחזיק את המטבע בין אגודל ואצבע של יד אחת, ואז מעמיד פנים שהוא לוקח אותו ביד השנייה, אך למעשה מפיל אותו אל כף היד שאחזה בו מלכתחילה. בשני המטבע נמצא על כף יד אחת, והקוסם עושה תנועה של העברה שלו לכף היד השנייה, אך משאיר אותו בכף היד הראשונה. בשני המקרים, הצופים חושבים שהמטבע עבר מיד ליד, אבל למעשה הוא באותה יד שבה היה בהתחלה.
בשביל הקהל המיוחד שלו, גרסיה-פלגרין החליף את המטבע, שלא אומר הרבה לעורבנים, בתולעת טעימה. בסוף כל טריק הוא סגר את ידיו והציג אותן לעורבני, שבחר באחת מהן בעזרת ניקור קל, בדומה למה שעשה עם הכוסות. אם היד שבחר הכילה תולעת, הוא קיבל אותה. וברוב המקרים, היד הזו אכן הכילה תולעת – כי העורבנים, בניגוד לבני אדם, לא נטו ליפול בפח של שני הטריקים הללו. הם בחרו ביד שבה הייתה התולעת לראשונה, בעוד שאם אנחנו היינו שם, כנראה היינו חושבים שהיא עברה ליד השנייה.
הטריק השלישי שביצע גרסיה-פלגרין היה שונה: הפעם הוא העביר במהירות את התולעת מיד אחת לשנייה, מבלי שהצופה יבחין שההעברה התבצעה. הפעם העורבנים נפלו בפח, וחיפשו את התולעת ביד שבה הייתה בהתחלה – הם לא הבינו שהיא הועברה ליד השנייה.
העורבנים כמעט אף פעם לא טעו. טריק "הפלה צרפתית" שבו הקוסם לכאורה מעביר את התולעת מיד ליד | צילום: Elias Garcia-Pelegrin
זריזות ידיים מול זריזות מקור
מדוע העורבים הוטעו בטריק הזה, ולא בטריקים הקודמים? אחת ההשערות של החוקרים הייתה שהמפתח לכך טמון בניסיון הקודם שלהם עם העברה מיד ליד – או יותר נכון, בחוסר הניסיון שלהם. כבני אדם, כולנו ראינו פעמים רבות העברה של חפצים מיד אחת לשנייה, וגם עשינו זאת בעצמנו. לכן, כשאנחנו רואים את התנועות המוכרות שלרוב מלוות העברה כזו, אנחנו מניחים שההעברה אכן התבצעה. העורבנים, לעומת זאת, לוקחים חפצים ברגל ובמקור, והתנועות שהם מבצעים שונות לחלוטין. יכול להיות, אומרים החוקרים, שהם פשוט לא מכירים את תנועות הידיים מספיק בשביל לפתח את הציפיות שקהל של בני אדם מפתח.
כדי לבחון את ההשערה הזו, החוקרים בדקו איך בעלי חיים אחרים מגיבים לטריק של "ההפלה הצרפתית", שבו נראה שהקוסם לוקח מטבע מיד אחת בעזרת האצבע והאגודל של היד השנייה, אבל בעצם הוא מפיל אותו בחזרה ליד הראשונה. הצופים הפעם היו קופים משלושה מינים: קפוצ'ין זהוב בטן (Sapajus xanthosternos), קוף סנאי הומבולדט (Saimiri cassiquiarensis) ומרמוסט מצוי (Callithrix jacchus). החוקרים לא בחרו במינים האלו באקראי. לקופי קפוצ'ין, כמו לנו, יש אגודל נגדי, והם מסוגלים לאחוז חפצים בין האגודל לאצבע המורה. גם לקופי סנאי יש אגודל נגדי, אך התנועה שלו מוגבלת יותר, והם לא יכולים לבצע אחיזה כזו. ידי המרמוסטים התפתחו כהתאמה לתנוע מעלה ומטה על גזעי העצים, עם כל האצבעות פונות לאותו כיוון, ללא אגודל נגדי.
לחלק מהקופים, אם כך, יש ניסיון באחיזה עם אגודל, והעברה של חפצים מיד ליד בצורה כזו, ולאחרים אין. האם זה ישפיע על איך הם תופסים את הטריק?
מתברר שכן. הקפוצ'ינים וקופי הסנאי, בעלי האגודל הנגדי, "נפלו" בטריק כמעט כל פעם: הם חשבו שגרסיה-פלגרין העביר את פיסת המזון שהראה להם מיד אחת לשנייה, בעוד הוא השאיר אותה בראשונה. המרמוסטים, לעומתם, נהגו ממש כמו העורבנים, ובחרו את היד הראשונה – זו שבה באמת היה המזון. התנועות שנועדו להטעות את הצופים, ולגרום להם לחשוב שהמטבע, או האוכל, עבר מיד ליד, לא השפיעו עליהם כלל.
קוף סנאי צופה ב"הפלה הצרפתית", נופל בפח ובוחר ביד הלא נכונה | Dr Elias Garcia-Pelegrin
תפיסה של אגודל
כדי לוודא שהגורם להבדל הוא הניסיון של הקופים בתנועות הידיים, ולא, למשל, שהמרמוסטים פשוט לא כל כך חכמים, החוקרים חזרו על הניסוי, אלא שהפעם גרסיה-פלגרין ביצע את "ההפלה הצרפתית" בשיטה שונה במקצת. במקום להעמיד פנים שהוא לוקח את פיסת המזון בין האגודל לאצבע, הוא העמיד פנים שהוא סוגר את כל אצבעותיו על כף ידו, וכך לוקח את המזון. אחיזה כזו כל הקופים יכולים לבצע, ולכן כולם אמורים להבין מה הוא עושה.
כאן אפשר לראות את גרסיה-פלגרין מבצע את שתי הגרסאות של ה"הפלה הצרפתית", בהתחלה המקורית, ואז עם האחיזה השונה:
ואכן, כשהחוקרים הציגו לפני הקופים את הגרסה הזו, כל שלושת המינים, כולל המרמוסטים, נפלו בפח וחשבו שגרסיה-פלגרין העביר את האוכל מיד ליד. המסקנה של החוקרים הייתה שהקופים הבינו את התנועות שהם עצמם מסוגלים לעשות, אבל לא את אלו שלא נמצאות ברפטואר שלהם. אומנם קופי הסנאי לא מסוגלים ממש לבצע אחיזה בין אצבע ואגודל, אבל הם יכולים להזיז את האגודל ולהצמיד אותו לכף ידם, וכנראה שזה מספיק כדי שיבינו את התנועה של החוקר. על סמך ההבנה הזו הם פיתחו ציפיות – שהתנועה תגרום למזון לעבור מיד ליד.
"יותר ויותר ראיות מצביעות על כך שאותו אזור במערכת העצבים שבו אנחנו משתמשים כשאנחנו מבצעים פעולה, מופעל גם כשאנחנו מתבוננים באחרים שמבצעים את אותה פעולה", אמרה ניקולה קלייטון (Clayton), החוקרת הבכירה החתומה על המאמר. "אפקט המראה הזה באזור המוטורי במוח עשוי להסביר למה 'ההפלה הצרפתית' עבדה על קופי הקפוצ'ין וקופי הסנאי, אבל לא על המרמוסטים".
"הצורה שבה אנחנו מזיזים את האצבעות והאגודלים שלנו עוזרת לעצב את הדרך שבה אנחנו חושבים, ואת ההנחות שיש לנו לגבי העולם", הוסיפה קלייטון. "המחקר שלנו מעלה את האפשרות המרתקת, שהיכולות הגופניות של בעל חיים משפיעות במידה רבה על התפיסה שלו, על הזיכרון של מה הוא חושב שראה, ועל היכולת שלו לצפות את התנועות של מי שמסביבו".
סרטון הסבר על נוירוני מראה:
לחוות את הבלתי אפשרי
"קוסמים משתמשים בשיטות מתוחכמות כדי להטעות את הצופה, ולגרום לו לחוות משהו בלתי אפשרי. זו דרך מצוינת לחקור נקודות עיוורות בקשב ובתפיסה", סיכם גרסיה-פלגרין את המחקרים שלו. "בחינה של מינים שונים של פרימטים, ואיך הם חווים קסם, עוזרת לנו להבין טוב יותר את השורשים האבולוציוניים של המגרעות הקוגניטיביות שלנו, שגורמות לנו ליפול בפח של הקוסמים".
לא מדובר רק בפרימטים, כמובן: צפייה בבעלי חיים מכל סוג מגיבים לקסם תלמד אותנו על איך הם תופסים את העולם, ואלו ציפיות הם מגבשים לגביו. כמו שראינו בסרטון של האורנגאוטן הצעיר, קסמים יכולים לעזור לנו לגלות מה בעלי חיים תופסים כבלתי האפשרי – ולכן גם איך הם מצפים שהעולם יתנהג.
"זו גישה שונה למחקר קוגניטיבי", אמרה קלייטון בריאיון לאתר נאוטילוס. "אנחנו יוצרים את הבמה בשביל בעל החיים להביע את הציפיות שלו. ואנחנו מתעדים את ההתנהגות שלו בתגובה לציפיות הללו, ומה קורה כשאנחנו מפירים אותן".