גיל המעבר –
לא לנשים (ולווייתניות) בלבד

למה נשים חיות כל כך הרבה זמן?

או, ליתר דיוק, למה נשים חיות כל כך הרבה זמן אחרי שהן כבר לא יכולות ללדת ילדים?

התגובה הראשונה של אנשים רבים לשאלה הזו תהיה, כנראה, שזה לא מאוד מנומס לשאול דברים כאלו, שלא לומר גסות רוח של ממש. מבחינה מדעית, עם זאת, זו שאלה הגיונית בהחלט. לפי תיאורית האבולוציה על ידי ברירה טבעית, תכונות יתפשטו באוכלוסייה אם הן עוזרות לבעליהן להעמיד כמה שיותר צאצאים שיגיעו לבגרות ויצליחו להעמיד צאצאים משלהם, שכן כך הגנים האחראים לתכונות אלו יעברו לדורות הבאים. אם כך, מדוע נשים לא התפתחו באבולוציה ללדת ילדים עד מותן, וכך ללדת יותר ילדים במהלך חייהן?

מחקרים הראו שנשים הן יוצאות דופן מבחינה זו בעולם החי: אצל רוב בעלי החיים, הנקבות נשארות פוריות עד מותן או סמוך לכך, בעוד נשים חיות חלק ניכר מחייהן לאחר שהפסיקו לבייץ, ואינן יכולות עוד להרות. עד לאחרונה, ההשערה המקובלת הייתה שהמצב הזה קיים רק אצל בני אדם ואצל כמה מיני לווייתנים ודולפינים. יש כמה השערות שמנסות להסביר זאת. המפורסמת מביניהן היא השערת הסבתא, ולפיה נשים לאחר גיל הפוריות עדיין עוזרות להעביר את הגנים שלהן לדורות הבאים בדרך עקיפה: הן משתתפות בטיפול בנכדים, וכך מסייעות לילדיהן להעמיד צאצאים רבים יותר.

ההשערות האלו, ואולי ההבנה שלנו את הנושא כולו, עומדות למבחן בעקבות שני מאמרים שהתפרסמו לאחרונה. בראשון, חוקרים מארצות הברית הראו, בעזרת מידע דמוגרפי ובדיקה של הורמונים, שלפחות בקבוצה אחת של שימפנזים החיה בטבע הנקבות מפסיקות להיות פוריות הרבה לפני שהן מגיעות לסוף חייהן, כמו נשים. בשני, חוקרות מגרמניה בחנו מחקרים רבים על מגוון מינים של יונקים, והגיעו למסקנה שבניגוד לדעה הרווחת, הפסקת ביוץ מוקדמת דווקא נפוצה למדי בעולם החי – לפחות כל עוד הנקבות חיות זמן ארוך מספיק. 

אצל רוב בעלי החיים, הנקבות נשארות פוריות עד מותן או סמוך לכך. לביאה וגור | Shutterstock, Thomas Retterath

הגברות הזקנות של נגוגו

שוֹלי גנטר (Gunter) החלה לחקור את השימפנזים החיים בנגוגו, בשמורת טבע באוגנדה, לפני כ-20 שנה. בראיון לסיינטיפיק אמריקן היא אמרה שהבחינה מיד במשהו שונה. "היו לנו המון גברות זקנות", אמרה, "וזה היה יוצא דופן". את השימפנזים של נגוגו אפשר לראות בסדרה התיעודית אימפריית השימפנזים (Chimp Empire) בנטפליקס. בפרק השני מציגים בפנינו את אחת מאותן "גברות זקנות": גרבו (Garbo), בת 65 בעת צילום הסדרה, 67 כיום. היא הייתה בהיריון לאחרונה כשהייתה בת 38, אך היא עדיין בריאה וחזקה, ובסדרה אפשר לראותה משחקת עם השימפנזים הצעירים, חלק מהם אולי נכדיה. 

גנטר ועמיתיה החליטו לבדוק אם הפסקת ביוץ מוקדמת מתרחשת אצל השימפנזים. הם אספו נתונים דמוגרפיים על 185 נקבות, בתצפיות שנערכו בין 1995 ל-2016. כך יכלו לקבוע באיזה גיל נקבה ממוצעת מפסיקה להעמיד צאצאים, וכמה שנים היא צפויה לחיות לאחר מכן. מתוך הנתונים הללו הם חישבו איזה אחוז מחייהן הנקבות כבר אינן פוריות (Post-Reproductive Representation). הם גילו שהפוריות של השימפנזים יורדת לאחר גיל שלושים, ואף נקבה לא התעברה לאחר גיל חמישים. עם זאת, נקבות רבות חיו שנים רבות לאחר גיל הפוריות. בממוצע, הנקבות חיות כחמישית מחייהן לאחר הפסקת הביוץ, הרבה יותר משנמצא עבור בעלי חיים אחרים. רק אצל בני אדם, ואצל אותם לווייתנים שהזכרנו קודם, היו ערכים גבוהים יותר. 

בנוסף אספו החוקרים דגימות שתן מ-66 נקבות, כדי לבחון את ההורמונים שלהן. ג'ייקוב נגריי (Negrey), שהיה אחראי על החלק הזה במחקר, הסביר לניו-יורק טיימס שלעתים הוא ועמיתיו פרשו יריעות פלסטיק מתחת לעצים שהשימפנזות  ישנו בין ענפיהן, כדי לתפוס את השתן שירד מהם בבוקר, ולעיתים אספו אותו מעלים לאחר שראו את אחת הנקבות משתינה עליהם. בסך הכל הם אספו 560 דגימות, והבדיקות העלו שנקבות השימפנזים עוברות שינויים הורמונליים דומים מאוד לאלו של נשים בגיל המעבר, עם ירידה ברמות האסטרוגן ועליה ברמות של הורמונים אחרים. 

הביולוגית האמריקאית סוזן אלברטס (Alberts), שלא השתתפה במחקר, אמרה שבעבר הייתה ספקנית מאוד בקשר לטיעונים כאלו: מחקרים שהיא הייתה שותפה להם לא מצאו סימן להפסקת ביוץ אצל קופים וקופי אדם. אבל העבודה היסודית שנעשתה במחקר הזה שכנעה אותה. "הנתונים האלו יפהפיים", אמרה. "ברור מהניתוח שלהם שהם בדקו כל פרט".

"היו לנו המון גברות זקנות". אחת הנקבות הזקנות של אוכלוסיית נגוגו | The Ngogo Chimpanzee Project

מה מייחד את נגוגו?

האם זה אומר שנקבות שימפנזים, בכל מקום, מפסיקות לבייץ הרבה לפני תום חייהן? כנראה שלא. יש מספר קבוצות שימפנזים שנחקרות כבר שנים רבות, ולא נראה שזה המצב אצלן. התכונה הזו, סבורים החוקרים, ייחודית  לאוכלוסייה בנגוגו. אבל למה?

יש שתי אפשרויות. הראשונה היא שהפוטנציאל לחיים ארוכים אחרי הפסקת הווסת אמנם קיים אצל השימפנזים, אך לרוב לא בא לידי ביטוי. הפוטנציאל הזה מתממש בנגוגו משום שהשימפנזים שם חיים טוב במיוחד: יש להם שפע של פירות, הם צדים ואוכלים בשר יותר מאוכלוסיות אחרות, והנמרים שאיימו עליהם בעבר ניצודו כמעט כולם בידי בני אדם. יכול להיות שהחיים הטובים הללו מאפשרים לנקבות לחיות עד גיל מבוגר, בעוד שבמקומות אחרים ובתנאים קשים יותר, הן היו מתות קודם לכן.

האפשרות השנייה היא שהמצב הטבעי של השימפנזים הוא דווקא זה שנראה בנגוגו, עם ריבוי ה"גברות הזקנות". ייתכן, אומרים החוקרים, שבעבר הגיעו רבים מהשימפנזים לגיל מבוגר, והייתה זו השפעתם של בני האדם שהובילה למצב שאותו אנחנו רואים ברוב האוכלוסיות כיום, כשהנקבות מתות סמוך להפסקת הביוץ. מעבר לציד ולצמצום שטחי הביערות שבהם השימפנזים חיים, בני אדם גם נושאים נגיפים נשימתיים, משפעת, דרך צינון ועד לקורונה, שקופי האדם רגישים להם במיוחד. האוכלוסייה בנגוגו נפגעה פחות, באופן יחסי, מפעילות בני האדם, ואולי בשל כך יש בה נקבות מבוגרות, שכבר אינן פוריות שנים רבות – כמו שהיה פעם, לפי השערה זו, בכל אוכלוסיות השימפנזים.

החיים הארוכים לאחר גיל הפוריות עשויים להיות תכונה הייחודית לאוכלוסיית נגוגו. נקבות שימפנזה עם שימפנזה צעיר | Shutterstock, Artex67

מורשת הידע של הנקבות הזקנות

מה כל זה אומר לגבי התופעה של הפסקת וסת אצל נשים? כאמור, אחת ההשערות בנוגע לאבולוציה של התכונה הזו היא שנשים מבוגרות, לאחר גיל הפוריות, מסייעות לבניהן ולבנותיהן לגדל ילדים. קשה להאמין שכך התפתחה התכונה הזו אצל שימפנזים. אצל קופי האדם האלו, הנקבות עוזבות את הקבוצה כשהן מגיעות לבגרות ועוברות לקבוצה אחרת. לכן, כשנקבת שימפנזה מגדלת את בניה ובנותיה, אמא שלה לא נמצאת שם כדי לעזור לה – היא נשארה מאחור, בקבוצה הראשונה. הזכרים נשארים באותה קבוצה. לכן, לכאורה לפחות, הסבתות יכולות לעזור בגידול הצאצאים של בניהן. אלא שאצל השימפנזים זכרים רבים עשויים להזדווג עם אותה נקבה, ולא נראה שקופי האדם עצמם יודעים מי אבא של כל אחד. "זה לא אומר שכל הנקבות הזקנות האלו לא עושות משהו משמעותי", אמר בריאן ווד (Wood), שהוביל את המחקר, בראיון לנשיונל ג'יאוגרפיק. "אבל בשביל לדעת מה – צריך לעשות עוד מחקר".

ייתכן שהן עוזרות לקבוצה באופן כללי. מחקרים על אורקות ("לווייתן קטלן"), שאצלן נקבות חיות הרבה לאחר הפסקת הביוץ, הראו שהנקבות הזקנות הובילו את הקבוצות שלהן אל אזורים עשירים במזון, וכך עזרו להן לשגשג. קתרין הובייטר (Hobaiter), חוקרת שימפנזים שלא הייתה מעורבת במחקר הנוכחי, סבורה כי ייתכן מאוד שנקבות השימפנזים עושות משהו דומה. היא מביאה לדוגמה נקבה בת יותר מ-60 בשם נמבי (Nambi), שחיה באזור אחר של אוגנדה. הובייטר מספרת שלא פעם ראתה את נמבי מובילה את הקבוצה, ונראה שגם מקבלת החלטות עבורה. "מה שהיא ראתה ביער הזה, העונות השונות שהיא חוותה, האזורים השונים של היער, האינטראקציות עם השכנים, זו מורשת מדהימה של ידע", אמרה.

"מה שהיא ראתה ביער הזה, זו מורשת מדהימה של ידע". שימפנזה זקנה | Shutterstock, Vladislav T. Jirousek

הפסקת ביוץ מוקדמת, או חיים ארוכים?

במחקר אחר, חוקרות מגרמניה סקרו את מחקרים קודמים שנערכו על יותר משבעים מינים של יונקים, כדי לבדוק אם הפסקת ביוץ מוקדמת אכן נדירה כל כך בעולם החי. אחת ממחברות המאמר, אנג'לה גונקאלבס (Goncalves), אמרה לכתב העת המדעי Science שהרעיון למחקר הגיע מהעכברים במעבדתה: היא ועמיתיה הבחינו שהעכברות הזקנות ממשיכות לחיות גם כשאינן פוריות. "מהעבודה שלנו על מכרסמים ראינו שהפסקת ביוץ מתרחשת", אמרה. 

בחלק מהמחקרים שהן סקרו נעשה שימוש בבדיקות שתן או דם כדי להעריך את רמות ההורמונים, ואחרים היו תצפיתיים בלבד. חלקם בחנו בעלי חיים בטבע, אך מרביתם עסקו בחיות משק כמו סוסים או פרות, בחיות מעבדה כמו עכברים, או בחיות בר המוחזקות בגני חיות. הממצאים הראו שהנקבות של יותר מ-80 אחוזים ממיני היונקים הללו מפסיקות לבייץ לפני תום חייהן. "זה מראה שמערכת הרבייה הנקבית מפסיקה לעבוד מוקדם הרבה יותר משאר הגוף", אמרה גונקאלבס.

איך זה יכול להיות, אם אמרנו שההנחה המקובלת היא שרק נקבות בני האדם וכמה לווייתנים – ואולי גם שימפנזים מסוימים – חיות לאחר הפסקת הביוץ? נראה שהפתרון טמון בהסתמכות של החוקרות על בעלי חיים שאינם חיים בטבע. בגני חיות, או בחווה, בעלי החיים מגיעים לעתים קרובות לגיל מבוגר יותר מזה של קרוביהם בטבע הפראי, שכן הם אינם צריכים לחשוש מטורפים, והם מטופלים כאשר הם חולים. "המחקר הזה מראה בצורה יפה שאם שומרים עליך בטוחה מכל הסכנות שהעולם מציב, בסופו של דבר יגמרו לך הביציות", סיכם חוקר ההתנהגות הבריטי סם אליס (Ellis) בראיון לאתר New Scientist.

ייתכן שיש גם גורם נוסף: חוקרת הפילים פיליס לי (Lee) אמרה ל-Science שהלחץ של חיים בגן חיות עלול להוביל להפסקת ביוץ מוקדמת. בטבע, אמרה, פילות אפריקאיות נכנסות להיריון גם כשהן בנות ששים פלוס, ואילו בגני חיות הן לפעמים מפסיקות להתרבות עוד לפני גיל שלושים. עם הפסקת ביוץ מוקדמת וחיים ארוכים מהרגיל, לא קשה להבין מדוע נקבות חיות זמן רב לאחר שהן כבר לא פוריות. 

בגני חיות או בחווה, בעלי החיים מגיעים לעתים קרובות לגיל מבוגר יותר מזה של קרוביהם בטבע. סוס זקן | Shutterstock, Nastyaofly

חידה אבולוציונית

גונקאלבס עצמה לא טוענת שהממצאים שלה תקפים לכל האוכלוסיות. המחקר, אמרה, "הוא לא על מה שקורה בטבע". לנקבות יש פוטנציאל לחיות אחרי גיל הפוריות, אבל כשמדובר בחיות בר, רובן לא ממשות אותו – כפי שקורה, לפי חלק מההשערות, גם אצל השימפנזים. 

מבחינה אבולוציונית, הפוטנציאל לא כל כך משנה: הברירה הטבעית לא יכולה לפעול על אפשרויות, רק על מה שמתרחש בפועל. לכן אין צורך בהסבר אבולוציוני להפסקת הביוץ של סוסות או עכברות: במהלך ההיסטוריה האבולוציונית שלהן, הרוב המוחלט של הנקבות לא חיו הרבה לאחר גיל הפוריות, אם בכלל.  

נשארנו, אם כך, עם החידה האבולוציונית שמציבות בפנינו נשים ולווייתניות, ואולי גם שימפנזות. נראה שעדיין אין בידינו את כל המידע הדרוש כדי להבין איך התפתחה הפסקת הביוץ המוקדמת במינים אלו, ומה הסיבה האבולוציונית לכך. מחקרים על מינים נוספים, כמו זה שבחן את השימפנזים, יוכלו לעזור לנו בכך – או לפחות להראות לנו אילו הסברים לוקים בחסר.