מהי מיוטוניה דיסטרופית?

בגיל 18 הרגיש פול חולשה והתכווצויות בלתי נשלטות בידיו. הרופאים לא הצליחו לזהות את מקור התופעה, וכך היה גם כשבתחילת העשור השלישי לחייו הצטרפו לתסמינים גם בעיות בתפקוד הלב, שהחמירו בהדרגה. בגיל 26 הוא אושפז בעקבות אירוע לב משמעותי ואף נזקק להחייאה, אך האבחון בושש לבוא. רק שש שנים לאחר מכן, בגיל 32, זיהו הרופאים את המקור לבעיותיו, ונמצא שהוא סובל ממחלת מיוטוניה דיסטרופית.

קארלי, חולה אחרת, מספרת שנוסף על חולשת השרירים היא חוותה לאורך השנים קשיים בעיבוד מידע מורכב, קשיי דיבור ועייפות חמורה. גם האבחנה שלה הגיעה באיחור רב. בגלל ההבדלים הגדולים בתסמיני המחלה, היא ורבים מהחולים חווים אי-ודאות רבה בנוגע לעתידם ולהמשך התפתחות המחלה. חוסר הידיעה הזה מקשה עליהם לנהל אורח חיים יציב. "זה מפחיד [...] אף אחד לא יכול לומר לי איך המחלה תיראה בהמשך", היא אומרת.

מיוטוניה דיסטרופית היא מחלה ניוונית תורשתית שפוגעת באחד מ-8,000 אנשים, כלומר קרוב למיליון חולים בעולם כולו, כך שזוהי אחת ממחלות ניוון השרירים השכיחות ביותר. המחלה פוגעת במערכות רבות בגוף, אך מזוהה בעיקר עם חולשת שרירים וקושי בהרפייתם. לכן אחד מאמצעי האבחון של המחלה הוא בדיקת לחיצת היד, שבה הרופא והמטופל לוחצים ידיים. אם המטופל מתקשה להרפות את ידו, ייתכן שהוא סובל מהמחלה.

מדובר במחלה תורשתית דומיננטית שאינה קשורה לכרומוזומי המין. כלומר אם אחד מההורים חולה, יש סיכוי של 50 אחוז שהמחלה תעבור לצאצאיו. בגלל המנגנון הגנטי שמאפיין אותה, שבו הפגם הגנטי הולך ומצטבר, צאצאים להורים חולים נוטים לסבול ממחלה קשה יותר מהוריהם. כמו כן, המגוון הרב של תסמיני המחלה מקשה מאוד על אבחונה ומוביל, כפי שקרה לפול ולקארלי, לעיכוב של שנים בזיהוי המחלה. בין התסמינים השכיחים: חולשת שרירים, פגיעה בראייה (קטרקט), פגיעה בכישורי החשיבה, בעיות בלב, בעיות במערכת העיכול ודיכאון.

תסמינים כגון חולשת שרירים, קטרקט בעדשות העיניים, פגיעה בכישורי חשיבה, בעיות בלב. מראה רקמת שריר בחולה מיוטוניה דיסטרופית DM2 | מקור: Marvin 101, Wikipedia

קוד חוזר מזיק

הכול מתחיל ב-DNA – מולקולה ענקית שמכילה את כל ההוראות הנחוצות לבניית הגוף החי ותפקודו. ההוראות הללו בנויות מגֵנים – רצפים של אבני בניין שנקראות בסיסים, או נוקלאוטידים, והצירופים השונים שלהם מורים לתאי הגוף אילו חלבונים לייצר. החלבונים, בתורם, הם המולקולות שאחראיות על ביצוע פעולות בתאים, למשל פירוק והרכבה של תרכובות או הכנסת חומרים נחוצים לתוך התא. ה-DNA האנושי מרוכז ברובו בגרעין התא, ב-23 זוגות של מבנים שנקראים כרומוזומים.

יש ארבעה סוגים של בסיסים ב-DNA, שנוהגים לקרוא להם בקיצור באותיות A, C, G ו-T. כמו בכל שפה, שינוי של אחת האותיות או יותר בקוד עלול לשנות את המסר, כלומר להוביל לבנייה לא נכונה של החלבון. לשינוי כזה – הוספה, החסרה או החלפה של בסיסים – קוראים מוטציה, וחלק מהמוטציות עלולות לגרום למחלות או למומים מולדים.

במיוטוניה דיסטרופית המוטציה באה לידי ביטוי בחזרות בלתי נחוצות של רצף מסוים של בסיסים. קיימים שני אזורים נפרדים ב-DNA שחזרות כאלה בכל אחד מהם יוצרות מחלה מסוג שונה במקצת.

מיוטוניה דיסטרופית מסוג 1 (DM1) נובעת ממוטציה של חזרות רבות על רצף הבסיסים CTG בגֵן שנמצא בכרומוזום מספר 19. החלבון שהגֵן הזה אחראי לייצורו ממלא תפקיד חשוב בתקשורת הבין-תאית בשרירי השלד, בלב ובתאי המוח. למשל בשרירים הרצוניים כמו שרירי הידיים החלבון מוביל להפסקת ההתכווצות של השריר ולהרפייתו. בסוג המחלה הזה, הפגיעה מתמקדת בעיקר בשרירים המרוחקים ממרכז הגוף, כלומר שרירי הפנים, האמות והשוקיים.

מיוטוניה דיסטרופית מסוג 2 (DM2) נובעת מחזרות על רצף בסיסים אחר, CCTG, באחד הגֵנים הנמצאים בכרומוזום מספר 3. המוטציה בו משבשת את הבקרה של הגוף על תהליכי הייצור של חלבוני השריר, ובמקרה הזה הפגיעה מתמקדת בעיקר בשרירים הקרובים למרכז הגוף ונוטה להיות קלה יותר בהשוואה ל-DM1. במחקר שנעשה על עכברים נמצא שכאשר נטרלו אצלם את פעילות הגֵן הזה נוצרה פגיעה חמורה במנגנון האחראי על בניית סיבי השריר. בנוסף חלה הידלדלות במסת השריר של העכברים כבר בצעירותם. כשהחוקרים מיתנו את מידת הנטרול של הגֵן ואפשרו יצירת חלבון בכמות מצומצמת, עדיין נמצאה פגיעה בשרירים, אך היא התרחשה בגיל מבוגר יותר.

טיפול

עד כה לא פותחו שום טיפול או תרופה שיביאו להחלמה מהמחלה. הטיפול בחולים מתמקד במיתון התסמינים, שיפור איכות החיים של החולים והאטת התקדמות המחלה.

מחקר שנעשה לאחרונה באוניברסיטת נוטינגהם בבריטניה מעניק קורטוב של תקווה לחולים ולבני משפחותיהם. החוקרים מצאו רמות גבוהות של חלבון מסוים בתאים הפגומים של החולים, והם סבורים שיש לו השפעה על תהליכי הייצור של החלבונים מחוללי המחלה. הם גם מקווים שהצליחו למצוא מולקולה שמפחיתה את פעילות החלבון הזה, ואולי תוכל למתן את הנזק שנגרם לחולים. את עיקר מאמציהם הם מקדישים עכשיו להתאמת המולקולה המעכבת כדי שלא תפגע גם בחלבונים תקינים. עם זאת, יידרשו עוד שנים רבות של מחקר לפני שהמחקר יבשיל לפיתוח טיפול יעיל במחלה, ואין כל ביטחון שזה יקרה.

התקווה הגדולה באמת היא שיימצא בהקדם טיפול שורשי יותר, שימנע את התפתחות המחלה מלכתחילה. אם וכאשר זה יקרה, זו תהיה בשורה מבורכת למאות אלפי חולים ונשאים של הגֵן הפגום ברחבי העולם.