כשמיסטיקה הופכת לטכנולוגיה

בשולי הרובע היהודי של פראג, לא הרחק מהעיקול של נהר הוולטבה החוצה את העיר, חבוי מוזיאון קטן בשם Speculum Alchemiae – "מראת האלכימיה" בתרגום חופשי מלטינית. המבקרים יורדים למעבה האדמה, לתוך מרתף אפלולי שבו שוחזרה מעבדת אלכימאים ששירתה את קיסר אוסטרו-הונגריה רודולף השני במחצית השנייה של המאה ה-16. במהלך הסיור רואים בין השאר את כלי העבודה שבהם השתמשו האלכימאים במאמציהם לייצר שיקויים לחיי נצח ולהפוך עופרת לזהב – אביקים וקדרות, צנצנות ותנורים – כל הציוד הנחוץ למעבדה שמכבדת את עצמה. הסיור נמשך והמדריכה מתארת את תולדות המעבדה. לפתע פתאום צץ שם מוכר: רבי יהודה ליווא – המהר"ל מפראג – שלדבריה היה בעליה של סדנת האלכימיה הזאת, ואולי אף יצר בה את הגולם המפורסם. האומנם?

בין שהמהר"ל היה קשור ישירות למעבדה העתיקה ובין שלא, הוא אכן עסק באלכימיה, כחלק מתחומי עיסוקו הרבים ששילבו את תורת הסוד עם מדע, אסטרונומיה, קבלה יהודית ופילוסופיה יוונית. הגותו שילבה לבלי הפרד בין מיסטיקה ורציונליות, והאלכימיה, שעמדה בחזית הזרם המרכזי של המדע בתקופתו, שימשה במה הולמת לעיסוקיו. מסופר שכשהקיסר רודולף הזמין אותו לשיחה סודית בחצרו בעיר, השניים דנו בין השאר באלכימיה.

חבוי בשולי הרובע היהודי. מוזיאון "מראת האלכימיה" בפראג | Lidero, Shutterstock

על הרקע הזה צמחה במאות ה-18 וה-19 אגדת הגולם מפראג, המייחסת למהר"ל את יצירתו של יצור מלאכותי העשוי עפר או חֹימר (חומר בשמו התקני), על מנת שיגן על הקהילה היהודית מפרעות. על פי אחת הגרסאות הנפוצות של האגדה, עלילת דם הופצה נגד יהודי פראג, ובני הקהילה פנו לרבם המהר"ל וביקשו שיציל אותם מהגויים המבקשים את נפשם. המהר"ל יצר גוף אנושי מבוץ והפיח בו חיים באמצעות האותיות העבריות "אמת" שחקק על מצחו. הגולם מילא את תפקידו נאמנה ושמר על היהודים ברובע, ומדי שבוע לקראת כניסת השבת היה המהר"ל מוחק את המילה ומוציא ממנו את רוח החיים על מנת שלא יחלל את קדושת השבת.

והינה יום שישי אחד שכח הרב לכבות את הגולם, ובשיאן של התפילות של ערב שבת התפרץ הגולם לאולם בית הכנסת אלטנוישול, כשהוא אחוז תשוקת הרס, והחל מטלטל את קירות בית התפילה. הרב נזעק, רדף אחרי יציר כפיו, ובפתח בית הכנסת השיג אותו ומחק את האות א' ממצחו. הגולם, שנותרה בו רק המילה "מת", קרס מייד והתפרק לחלקיו. שרידיו, מספרת האגדה, שמורים עד היום בעליית הגג של בית הכנסת.

לסיפור יש גרסאות רבות. בחלקן הגולם יוצא משליטה ותוקף גויים חפים מפשע, וכך מסכן את הקהילה; בחלקן מילים אחרות משמשות כדי להעיר את הגולם ולהפיח בו רוח חיים – למשל אותיות השם המפורש, אחד משמותיו האחרים של אלוהים, או שמו של האדם שיצר את הגולם; ובחלקן מילת הכוח מוטמנת דווקא תחת לשונו של הגולם, בעורפו או במקום אחר בגוף העפר שלו. אך תמיד הכוח להפיח חיים בחומר דומם טמון במילה – באותיות הלשון העברית ובמשמעותן.

יצר גוף אנושי מבוץ והפיח בו חיים. פסל של המהר"ל המוצב בפראג | Renata Sedmakova, Shutterstock

מאדם הראשון ועד משפחת סימפסון

סיפורו של הגולם מפראג הוא אומנם המפורסם והקנוני בסיפורי הגולם, אך הוא נטוע בתוך מסורת ארוכה שהחלה הרבה לפניו ונמשכת עד ימינו. מבחינות רבות הגולם הוא המשך ישיר של סיפור הבריאה התנ"כי, שבו אלוהים מפיח חיים באדם, "עפר מן האדמה", ומעשה הבריאה כולו נולד מתוך הכוח הטמון במילות האל.

אגדות יהודיות רבות עסקו במיתוס הגולם. רוב הסיפורים על אודותיו בימי הביניים עסקו ביצירת הגולם כמעשה שנעשה לתכלית עצמו, ללא כל תועלת מעשית, ומבטא את מידת צדיקותו של יוצר הגולם. אך עם השנים זה השתנה. התגברות הרדיפות של הקהילות היהודיות באירופה ועלילות הדם נגדם הפכו בהדרגה את הגולם למגינם של היהודים, השומר עליהם מפני מבקשי נפשם – כפי שמתרחש גם בסיפור הגולם מפראג.

במאה ה-20 דמותו של הגולם יצאה מתחומי הסיפור העממי היהודי והפכה לחלק בלתי נפרד מאוצר הדימויים העולמי. דמותו הופיעה ביצירות ספרות רבות, מחורחה לואיס בורחס ועד טרי פראצ'ט; נכתבו עליו אופרות ושירים; בסדרות הטלוויזיה "על-טבעי" ו"תיקים באפלה" גלמים שימשו להגנה על היהודים מפני כיתות נאציות; "משפחת סימפסון" ו"היהודים באים" השתמשו בגולם לצורך סאטירה, ודמותו הופיעה כמעט בכל מדיום אפשרי – מקומיקס ועד משחקי מחשב.

רוב הגרסאות המודרניות מבוססות כמובן על הסיפור הקנוני של הגולם מפראג, אבל רבות מהן סוטות ממנו ומרחיבות אותו. גולם בימינו אינו חייב להיות אילם או מגושם כפי שהיה ברוב הסיפורים העממיים. הוא יכול להיות גיבור או רשע, כלי נשק אימתני ואפילו מאהב. ולפעמים – לפעמים הוא יכול להיות אפילו טכנולוגיה.

הגולם יצא מתחומי הסיפור העממי היהודי והתגלגל כמעט לכל מדיום אפשרי. דמות גולם עצומה מאבן במשחק מחשב | Dimart Graphics, Shutterstock

פס ייצור של גלמים

הרעיון פחות מופרך מכפי שהוא עשוי להישמע. הרי אחת הסיבות שבזכותן סיפור הגולם נדבק טוב כל כך לדמותו של המהר"ל היא דמותו המורכבת, ששילבה חשיבה ובקיאות מדעית עם ידע הלכתי וקבלי מעמיק. לא בכדי מוזיאון האלכימיה בפראג מתהדר בקשר שלו לרבי ליווא ואפילו לגולם – כמו הרב היהודי הנודע, גם האלכימיה נמצאת אי שם על הגבול בין מדע למיסטיקה, תחום טרום-מדעי שמשלב מחקר מדוקדק של הטבע עם חשיבה מאגית.

יתר על כן, הגולם הוא רק מרכיב אחד בתוך שדה תרבותי רחב הכולל גם בני אדם מלאכותיים מסוגים אחרים, שטבעם טכנולוגי ללא כל עוררין, ובהם הרובוט, הסייבורג, המפלצת של פרנקנשטיין ואוטומטונים למיניהם. כולם מבטאים את התאווה האנושית לברוא חיים ולעצב אותם כרצונה. ואם הטכנולוגיה הקיימת לא מספיקה, אנו ממציאים כוחות קסומים שיפיחו לכאורה רוח חיים בבובת העץ פינוקיו, בתאלוס, פסל הברונזה החי השומר על האי כרתים במיתולוגיה היוונית או בדמותו הקסומה של הגולם. במהותם כולם זהים, ורק האמצעים להשגתם שונים. ואם הגולם אינו שונה במהותו מהרובוט, ושניהם בני אדם מלאכותיים שיוצרו כדי לעבוד ולשרת את בני האדם, מה מונע מאיתנו להקים פס ייצור של גלמים לשימוש המוני?

התשובה המובנת מאליה היא כמובן חוקי הטבע. המציאות כפי שאנו מכירים אותה היא מציאות של פיזיקה וכימיה, לא של אלכימיה. במציאות הזאת, ככל הידוע לנו אין למילים כוח להנפיש חומר דומם. לא זו בלבד, אלא שאין בידינו תצפיות מהימנות שמאשרות את קיומו של גולם פעיל ואין תיאוריה מדעית, המציעה ניבויים שביכולתנו לבדוק ולאשש או להפריך, שתסביר את האפשרות לקיומו של גולם בשר-ודם, או ליתר דיוק עפר-וכתב. הגולם הוא מיתוס ותו לא. יצור אגדה דמיוני.

כדי לדמיין גולם מדעי עלינו לנקוט אחת משתי אסטרטגיות. ראשית, ביכולתנו לשער את קיומה של מציאות אחרת, הפועלת על פי חוקי טבע אחרים. לחלופין, ייתכן שקיימת דרך ליצור גולם פעיל גם במציאות שלנו ועדיין לא פענחנו אותה.

תרמודינמיקה של מילים

הסופר האמריקאי טד צ'יאנג (Chiang) הוא רב-אומן של כתיבה ספקולטיבית. רבים מסיפוריו בוחנים את השאלה "מה היה אילו?". מה היה קורה אילו  מגדל בבל היה מגיע לשמיים? מה אם גן העדן והגיהינום היו מציאות שביכולנו לראות במו עינינו? האם הזמן חייב לנוע מהעבר אל העתיד? וגם: מה אם גלמים קיימים באמת?

בסיפורו "72 אותיות", שפורסם בעברית באתר המדע הבדיוני והפנטזיה "בלי פאניקה" ובאוסף "סיפורי חייך ואחרים" (הוצאת אופוס, 2003), מתאר צ'יאנג מציאות נטולת קסם, שפועלת על פי כללים שונים במקצת מאלה המוכרים לנו. אחד מההבדלים הללו הוא קיומו של מדע בשם נומנקלטורה, או תורת השמות, שמסביר איך אפשר להנפיש גופי חימר דוממים באמצעות שמות וכתב.

גיבור הסיפור הוא רוברט סטראטון, אוּמן נומנקלטורה צעיר ומבריק שפיתח דרך מהפכנית להשתמש בשמות. הפיתוח שלו עשוי לשנות את כל המבנה של תעשיית האוטומטונים – השם שניתן לגלמים מרגע שיצאו מתחומי תורת הקבלה המיסטית והפכו למדע מובן ובעל חוקים ברורים. בהדרגה הוא מגלה שתגליתו חשובה אף יותר ועומדת להניע שינוי חברתי מרחיק לכת, עם השלכות אפשריות על עצם קיומו של המין האנושי, ושבידיים הלא נכונות זה עלול להיות הרסני.

הסיפור נפתח בתיאור תהליך ההכשרה של רוברט מנער סקרן לאומן נומנקלטורה מוסמך. דרכו צ'יאנג ממחיש לקוראים את חוקי המציאות ה"גלמית". וההתחלה, כמו פעמים רבות בהתפתחות החשיבה המדעית, היא בתצפית, ניסוי ובדיקה:

"הדבר שהסב לרוברט [הנער; ר"ש] את מרב ההנאה לא היה הפיסול עצמו, אלא מיפוי גבולות השֵׁם. הוא אהב לבחון כמה שינויים יוכל להקנות לגוף לפני שהשֵׁם לא יוכל להנפיש אותו יותר. כדי לקצר את זמן הפיסול, הוא כמעט ולא הוסיף פרטים קישוטיים. הוא עיצב את הגופים במידה המזערית הנחוצה לו כדי לבחון את השֵׁם.

"בובה אחרת שלו התהלכה על ארבע רגליים. היה לה גוף מעוצב היטב, סוס חרסינה עתיר פרטים, אבל רוברט התעניין יותר בנסיונות אותם יוכל לעשות עם השם. השם הזה ציית לפקודות 'התחל' ו'עצור' וידע לעקוף מכשולים, ורוברט ניסה להחדיר אותו לגופים מעשה ידיו. אלא שדרישות הגוף של השם הזה היו מדוקדקות יותר, והוא מעולם לא הצליח ליצור גוף חמר שהשם יוכל להנפיש. הוא יצר את הרגליים בנפרד ואז חיבר אותן אל הגוף, אולם מעולם הוא לא הצליח לטשטש די הצורך את התפרים שבין החלקים; השֵׁם לא זיהה את הגוף כיחידה שלמה אחת.

"הוא חקר את השמות עצמם, מחפש אחר חלופות פשוטות שיבחינו בין גופים בעלי שתי רגליים לגופים בעלי ארבע רגליים, או כאלה שיניעו את הגוף לציית לפקודות פשוטות. אלא שהשמות נראו שונים לגמרי זה מזה; על כל פיסת גוויל נחקקו שבעים ושתיים אותיות עבריות אשר סודרו בשתים-עשרה שורות בנות שש אותיות כל אחת. עד כמה שיכול לראות, סדר האותיות היה אקראי לחלוטין".

(כל הציטוטים מהאתר "בלי פאניקה". תרגום: רני גרף)

ההתנסות הילדותית מעט והלא מיומנת הזאת מספיקה כדי להמחיש לקוראים ולקוראות שלשימוש בשמות ליצירת גלמים יש חוקים ברורים ועקביים. המילה הנכונה צריכה להתאים לבובה הנכונה כדי להפיק את התוצאה הרצויה. במהלך לימודיו, רוברט נחשף גם לתיאוריה העומדת מאחורי תורת השמות: ראשית התיאוריה המסורתית, שלפיה "כל הדברים הם השתקפויות של אלוהים, כך שכל השמות הם השתקפויות של השם האלוהי", ואחריה התיאוריה המדעית המודרנית, הבנויה מחוקים, ניבויים והסבר שממוקד בתיאור העולם המוחשי, לא המטפיזי:

"אומני הנומנקלטורה לא דיברו יותר במונחי אלוהים ושמות אלוהיים. במקום זאת דגלו כיום בקיומו של יקום לקסיקלי בנוסף ליקום הממשי, וכי האחדה של עֶצֶם עם שם תואם מאפשרת לממש את הפוטנציאל הטמון בשניהם".

לימודיו נבנים נדבך על נדבך – מהטקסטים הקבליים העתיקים של בעלי-השם היהודים שהניחו את היסודות למדע השמות, דרך חיבורי האלכימאים שהרחיבו את ההבנה הפילוסופית והמתמטית של התחום, ועד לחוקי תורת השמות המדעית:

"הוא למד כי כל שם היה שילוב של מספר מִצְרפים, אשר כל אחד מהם בא לתאר יכולת או מאפיין מסוים. מִצְרפים נוצרו באמצעות קיבוץ כל המילים המתארות את המאפיין המבוקש: מילים מקורבות ומילים נגזרות, משפות קיימות ונכחדות כאחד. באמצעות החלפה והמרה בררנית של אותיות, ניתן היה לזקק מהמילים הללו את תמציתן המשותפת וזו היתה המצרף של אותו מאפיין. במקרים מסוימים, המִצְרפים יכלו לשמש בסיס לטריאנגוּלציה, שיטה שאפשרה להפיק מִצְרפים למאפיינים שלא תוארו באף שפה. [...]

"הוא למד את השיטות המודרניות לפירוק לגורמים ולשילוב; בראשונה ניתן היה להציב מכלול של מִצְרפים – גדושים בתוכן ומעוררי תגובות – על מנת שישתלבו במה שנראה כמחרוזת אקראית של אותיות שמהן נבנה שם. השניה אפשרה לפרק שֵׁם למִצְרפים שהרכיבו אותו. לא לכל שיטת שילוב היתה שיטה תואמת לפירוק לגורמים: ניתן היה לפרק שם בעל עוצמה לאוסף של מִצְרפים שונים מאלה שמהם הוא נוצר במקור; מִצְרפים אלה היו, לרוב, שימושיים מסיבה זו ממש. שמות מסוימים לא ניתן היה לפרק לגורמים ולהרכיב מחדש, ואוּמני הנומנקלטורה שאפו לפתח שיטות חדשות כדי לפצח את סודם".

ולבסוף מתברר אחד ההבדלים היסודיים בין העולם הסיפורי לעולמנו. במציאות המוכרת לנו, החוק השני של התרמודינמיקה מכתיב שכמות האנרגיה הזמינה במערכת סגורה יכולה רק לרדת, כך שאי אפשר, למשל, לבצע עבודה בלי לאבד חום. אך לפי ההסבר של צ'יאנג, לשמות יש יכולת להפוך את התהליך ולקלוט חום מהסביבה במקום לפלוט אותו – ליצור סדר במקום אי-סדר. כך גלמים מסוגלים לבצע עבודה בלי מקור אנרגיה פנימי.

ההסבר המדעי הושלם, והוא נראה שלם ועקבי, גם אם אינו תואם את חוקי הטבע המוכרים לנו. צ'יאנג משרטט קו של התפתחות שמובילה מתורת הקבלה המיסטית, דרך האלכימיה, למדע מטריאליסטי מודרני. קל לדמיין את רבי ליווא מפראג, המהר"ל, כעמוד תווך במבנה היציב הזה המחבר בין אגדת הגולם לטכנולוגיית האוטומטונים.

כתב על מציאות שבה מדע בשם נומנקלטורה מסביר איך אפשר להנפיש גופי חימר דוממים באמצעות שמות וכתב. טד צ'יאנג ב-2016 | Ga Fullner, Shutterstock

הגולם של עצמך

שלא כמו צ'יאנג, שספרו מתמקד במהותו של הגולם, עבור סופר המדע הבדיוני דיוויד ברין (Brin), הגולם הוא כלי עלילתי. על כן ספרו "אנשי הכבשן" מתמקד ביישומים של טכנולוגיית הפחת החיים בחומר דומם, ופחות עוסק במכניקה של המדע הבלתי אפשרי הזה ובתיאוריה שאמורה לאפשר אותו. כמו סופרי מדע בדיוני רבים, המדע שלו מורכב מנפנופי ידיים יצירתיים שנועדו להסתיר את העובדה שמה שהוא מספר סותר את המציאות המוכרת לנו.

בעתיד הלא רחוק, מספר ברין, מצאו דרך ליצור כפילי חימר מתכלים של כל אדם ולטעון לתוכם את זיכרונותיו ואת אישיותו. הכפילים הללו מכונים גלמים, או כנלים (dittos) ותפקידם הוא לעשות במקומנו את כל מה שאיננו מוכנים או יכולים לעשות בעצמנו. עבודה קשה? שהגולם יעשה! התנסויות לא נעימות? כנ"ל. ספורט אקסטרים? שהכנל יקפוץ מהמטוס במקומי. אם ישרוד אטען את זיכרונותיו כאילו חוויתי אותם בגופי. ויש גם כנלי שירות, כנלי מין ועוד כהנה וכהנה.

הגלמים הללו נבדלים זה מזה בתכונותיהם ובכישוריהם, ולכל התמחות יש גולם בצבע גוף אחר. גולם זול לעבודות בית הוא ירוק, כנל איכותי אפור יכול לנהל במקומך עסקים, הגולם השחור נבון מאוד ומתמחה בעיבוד מידע מורכב, וכן הלאה. האדם המקורי, המכונה "ארכיטיפ", יכול לבחור אילו מתכונותיו להעביר לכל כנל ואילו כישורים להעניק לו. אחרי שהכנל יוצא מהכבשן ומתחיל לתפקד, הוא יתפקד יממה לכל היותר, ובסופה יתפורר ויושמד. אם מילא תפקיד חשוב, בעליו הביולוגי המקורי יטען למוחו את זיכרונותיו. אם לא, ברוך שפטרנו. מעפר בא ולעפר ישוב.

יש דרך ליצור כפילי חימר של כל אדם ולטעון לתוכם את זיכרונותיו ואת אישיותו. כריכת הספר "אנשי הכבשן" בהוצאת מודן, 2004 

גיבור הספר, החוקר הפרטי אלברט מוריס, הוא בין האנשים הבודדים שעוד עובדים למחייתם ולא משאירים את כל תלאות הפרנסה בידי כנליהם. בנוסף הוא ניחן ביכולת נדירה ליצור העתקים מדויקים במיוחד של עצמו. שני המאפיינים האלה מכניסים אותו לליבה של קנוניה מפותלת שבה מעורבים איל ההון השולט בייצור גלמים, המדען הבכיר שלו יוסיל מהרל (ששמו הוא מחווה מתבקשת לסיפור הקנוני של הגולם מפראג), בתו ומאפיונר מסוכן, לפעמים בגופם הרגיל ולעיתים בדמות כנלים.

ההסברים המדעיים שנותן ברין לטכנולוגיה העתידנית שלו הם חלקיים בלבד. החומר שממנו עשויים הכנלים הוא פולימר סינתטי כלשהו שאפשר לשלוט בתכונותיו הכימיות. העברת התודעה מהארכיטיפ לגולם ובחזרה נעשית באמצעות "גל עומד", מושג מדעי אמיתי שברין שינה את משמעותו כדי לתאר את ההתגלמות הפיזית של תמצית מהותו של אדם. יש בספר גם תיאורים של תהליכי הייצור של כנלים ושל התיאוריה שמאחוריהם, ברמה מספקת כדי לשכנע את הקוראים להשעות את אי האמון ולהניח שמדובר במדע אמיתי.

ברין משתמש באגדת הגולם כדי להעלות שאלות פילוסופיות, מוסריות וחברתיות על זהות, חירות ונפש. תפיסתו, המטריאליסטית לחלוטין, מייצגת את הנפש כישות פיזית המאוחסנת במוח וניתנת לשכפול ולהעתקה. בכך הוא מנתק את הנשמה ממהותה הדתית והופך אותה לחלק מכני מגוף האדם. אם לא די בכך, יכולת השכפול של הנפש הופכת אותה למרכיב תעשייתי חיוני לכלכלה, המבוססת על תכפילי אדם בני חלוף. איזו משמעות יש לנשמה אם אפשר לייצר אותה באמצעים מכניים?

לא רק הנשמה מאבדת את חשיבותה בעולם הזה, אלא גם האדם עצמו – תהליך הייצור של הכנלים וזמן התפוגה שלהם הופכים אותם ליצורים זניחים, שאפשר להקריב ללא ייסורי מצפון. התוצאה היא חברה מעמדית קשיחה של אדונים אנושיים ועבדיהם המלאכותיים, המתחלקים בעצמם למעמדות בהתאם לצבעיהם ותפקידיהם.

סיפור הגולם, שהחל את דרכו בספרות האגדה כמבחן לצדיקותם של יוצרי האדם המלאכותי, והתגלגל בהמשך לדמות מגינם של היהודים ממבקשי נפשם, עבר תהפוכות רבות במשך השנים. צ'יאנג וברין, איש איש בדרכו, בחרו להפוך אותו ממיסטיקה למדע, במעין אלכימיה ספרותית יצירתית שבראה את הגולם מחדש בכוח החזק מכול – כוחה של המילה הכתובה.