הקוף העירום –
והחסכן במים

חשוב מאוד לשתות, כך יגידו לכם כולם. חשוב להכניס לגופנו מים, כי מים עוזבים את גופנו ללא הפסקה: כאשר אנחנו מזיעים, כאשר אנחנו הולכים לשירותים, אפילו דרך הנשימה שלנו. במהלך האבולוציה, כשאבותינו עברו מהיערות המוצלים לסוואנות שטופות השמש, הם נתקלו באתגרים חדשים, כמו הצורך לקרר את גופם. שיטת הקירור העיקרית שלנו היא הזעה, ובמהלך האבולוציה התפתחה אצלנו הזעה נרחבת ומרובה בהשוואה לקרובינו קופי האדם, שנשארו ביער. 

אתגר נוסף, ובמידה מסוימת סותר, היה לשמור על מאזן המים בסוואנה הצחיחה יחסית. במחקר חדש הראו חוקרים מארצות הברית כי במיליוני השנים האחרונות, מאז נפרדנו מהשימפנזים, התפתחה אצלנו גם התאמה זו לחיים באזורים יבשים: למרות ההזעה הרבה יותר, בני האדם מוציאים פחות מים משעושים קופי האדם בתנאים דומים של טמפרטורה ופעילות גופנית. 

באותם תנאים, בני האדם צורכים פחות מים. שימפנזה שותה מבקבוק בגן חיות בתאילנד | צילום: Tanes Ngamsom, Shutterstock

יתרון לבני האדם הקדומים

החוקרים בחנו את צריכת המים, גם בשתייה וגם דרך המזון, של 309 אנשים מרחבי העולם, שמקיימים מגוון אורחות חיים. היו ביניהם חקלאים שעובדים פיזית בשדה, אנשי משרד שיושבים במשך יום העבודה, וגם בני שבט ההַדְזָה מטנזניה, ציידים-לקטים החיים בצורה דומה לזו של אבותינו לפני עשרות אלפי שנים. הם השוו את הממצאים לצריכת המים של 72 קופי אדם: שימפנזים, בונובו, גורילות ואורנגאוטנים, שחיים בגני חיות או בשמורות. בעזרת מעקב אחר איזוטופים של חמצן ומימן יכלו החוקרים לבחון לא רק כמה מים נכנסים לגוף, אלא גם כמה מהר הם יוצאים ממנו.

שלא במפתיע, התברר שגורמים לא מעטים משפיעים על צריכת המים ועל הוצאתם מהגוף: פעילות גופנית, משקל הגוף, וגם הטמפרטורה והלחות בסביבה השפיעו כולם על המדדים האלו. אך כשהחוקרים שקללו את כל הגורמים האלה, הם גילו הבדל משמעותי בצריכת המים בין בני האדם וקרוביהם, קופי האדם. אנחנו, כך התברר, חסכנים יותר במים באופן משמעותי, וצורכים בין שלושים לחמישים אחוז פחות מים מקופי האדם. 

במהלך האבולוציה, כך נראה, התפתחה אצל בני האדם יכולת להתקיים על פחות מים, דבר שבוודאי עזר להם לשרוד כשעזבו את היערות. "היכולת הזו לבדה, שמאפשרת לנו להתקיים ללא מים קצת יותר זמן, העניקה יתרון משמעותי כאשר בני האדם הקדומים החלו לחיות בסוואנות היבשות", אמר הרמן פונצר (Pontzer), שהוביל את המחקר.

קופי האדם נשארו ביער כשבני האדם יצאו אל הסוואנות. בונובו לוגם מים מאגם ברפובליקה של קונגו | צילום: Sergey Uryadnikov, Shutterstock

בזכות האף?

אותה יכולת להסתפק בכמות מעטה יותר של מים מתחיל כבר מינקות. כשהחוקרים הישוו את חלב האם שלנו לזה של קופות אדם, הם מצאו שאצל קרובינו החיים ביערות יש יחס גבוה יותר של מים לקלוריות – כלומר, על כל קלוריה של אנרגיה ששימפנזה או גורילה צעירים צורכים כשהם יונקים חלב, הם מקבלים יותר מים בהשוואה לתינוקות אדם. 

אם אנחנו מכניסים לגוף שלנו פחות מים, הרי שאנחנו גם מוציאים פחות. איך אנחנו מצליחים לשמור על המים אצלנו, למרות ההזעה המרובה? לחוקרים עדיין אין תשובה חד משמעית, אך הם מציעים שחלק מהפתרון עשוי להיות טמון באף שלנו. האף האנושי מגיע במגוון צורות, אך בכולן האף בולט הרבה יותר בהשוואה לאפים השטוחים של קופי האדם. כך האוויר שאנחנו נושפים החוצה מבלה זמן רב יותר במעברי האף לפני שהוא עוזב את גופנו, ויש לו זמן להתקרר, ולאדי המים שבו להתעבות על החלק הפנימי של האף, שם הם יכולים להיספג בחזרה לגוף.  

"זו עדיין תעלומה שצריך לפתור, אבל בבירור בני אדם חוסכים במים בצורה כלשהי", אמר פונצר. הדבר הבא שאנחנו מתכוונים לעשות זה לברר איך הם עושים זאת. זה יהיה כיף".