לא יודעים מתי לסיים

חישבו על הפעם האחרונה שבה ישבתם עם חברים והחלטתם להזמין אוכל. אולי אחד מכם רצה המבורגר, והשני העדיף אוכל אסיאתי או פיצה. זו דוגמה קלאסית ל"בעיית תיאום", שבה הרצונות של השחקנים השונים מתנגשים זו עם זו – אבל זו לא בעיה קשה במיוחד, שכן לרוב לאנשים אין בעיה להצהיר על כוונותיהם ורצונותיהם, על מה הם מוכנים להתפשר ומה לא יסכימו לאכול בשום פנים ואופן. התוצאה היא פשרה שרוב חברי הקבוצה, אם לא כולם, מרוצים ממנה.

הזמנתם את האוכל, אם כך, ועד שהוא יגיע אתם משוחחים זה עם זה. פה החוקים משתנים לפתע: איש אינו מוכן להצהיר בפומבי על העדפותיו, ולהודיע לחבריו מתי הוא רוצה לסיים את השיחה. אולי לא מפתיע, אם כך, ששיחות כמעט אף פעם לא נגמרות בזמן שבו משתתפיהן רוצים שהן יסתיימו.

שיחה היא הפעילות החברתית הנפוצה ביותר, ואולי הבסיסית ביותר – שכן רוב הפעילויות החברתיות האחרות כוללות בתוכן גם שיחה. זו הדרך שבה אנחנו יוצרים קשרים ומחזקים אותם, ולכן חשוב לנו להימנע מפגיעה לא מכוונת בשותפינו לשיחה, פגיעה שעלולה לפגוע בקשר עצמו ואפילו במוניטין שלנו בעיני אנשים אחרים. אם נסיים את השיחה כשהדובר השני עדיין רוצה לדבר אנחנו עלולים להעליב אותו, אבל אם נמשיך לדבר כשבת-שיחנו כבר משתוקקת להתפנות לעניינים אחרים, אולי יצא לנו שם של טרחנים בלתי נסבלים. לרוב, אם כך, אנו מנסים לנחש מה בני שיחנו רוצים, ולהתאים את עצמנו אליהם במידת האפשר.

במחקר חדש, חוקרים מארצות הברית הראו שאנחנו לא טובים בכך במיוחד. בשיחות בין שני אנשים, השניים כמעט תמיד רצו דברים שונים, ולרוב לא הבינו בצורה נכונה מה האדם השני רוצה. התוצאה: פחות משני אחוזים מהשיחות הסתיימו כששני הצדדים רצו לסיים אותן.

כולם נהנים ורוצים להמשיך בשיחה, או רק מעמידים פנים כדי לא להעליב את האחרים? צעירים בבית קפה | צילום: fizkes, Shutterstock

מה הם רוצים?

בחלק הראשון של המחקר אספו החוקרים את תשובותיהם של מעל 800 אנשים שדיווחו על שיחות עם אדם נוסף שהתרחשו לאחרונה, מתי רצו לסיים אותן ומתי הן הסתיימו באמת. החלק השני היה קטן יותר, אך גם מבוקר יותר: 152 אנשים, שלא הכירו זה את זה, באו למעבדה לניסוי שנמשך שעה. הם שוחחו זה עם זה, ואחר כך נשאלו על השיחות האלו. כדי שלא יתפתו לסיים את השיחות במהירות וללכת הביתה, נאמר להם שמי שסיים לשוחח יועבר לחדר אחר ובו יבצע משימות אחרות בזמן שנותר.

התוצאות בשני החלקים היו דומות: המשתתפים דיווחו על פער משמעותי בין המועד שבו רצו לסיים את השיחה לזמן סיומה בפועל, פער שבממוצע היה כמחצית ממשך השיחה כולה. בחלק השני של המחקר יכלו החוקרים להשוות בין התשובות של שני משתתפי השיחה, ומצאו שהם רצו דברים שונים. רוב האנשים אמנם הבינו שהם ובני שיחם רצו שהשיחה תסתיים בזמנים שונים, אבל הם המעיטו בערך חוסר ההסכמה הזה, כלומר, הם חשבו שהרצונות של בני שיחם היו קרובים יותר לשלהם מממה שהם היו בפועל.

המשתתפים, אם כך, לא הבינו את הרצון של האחר, וחוסר ההבנה מנע מהם להגיע לפשרה הגיונית, כמו סיום השיחה בערך בנקודת האמצע בין הזמן שהמשתתף הראשון רצה לסיימה לבין המועד שהעדיף המשתתף השני. במקרים רבים, המשתתפים ניסו לכוון את סיום השיחה לפי מה שחשבו שבני שיחם רוצה, אך טעו בהערכתם וסיימו אותה בתזמון שלא התאים לאף אחד מהם.

כך, בחלק השני, יותר מ-45 אחוזים מהשיחות נמשכו זמן רב יותר מששני המשתתפים רצו, וכמעט עשרה אחוזים מהן הסתיימו מוקדם מדי, כאשר שני המשתתפים היו מעוניינים לשוחח עוד. ביחד, יותר ממחצית השיחות הסתיימו כאשר שני הצדדים לא היו מעוניינים לסיים אותה.

כללי נימוס וחוסר כנות

ממצאי המחקר מראים כי הכללים החברתיים שלפיהם אנחנו מתנהלים, ונועדו למנוע מאיתנו לפגוע שלא בכוונה זה בזה, מובילים במקרה של שיחה לכך שאנחנו מסתירים את רצונותינו האמתיים. התוצאה היא שלעתים קרובות מאוד אנחנו נשארים בשיחה שכבר הפסיקה לעניין אותנו, או מסיימים שיחה כשאנחנו עדיין רוצים להמשיך בה, רק בגלל שאיננו מסוגלים להביע את רצוננו בצורה מקובלת חברתית. אם היינו יכולים לעשות זאת, יש סיכוי לא רע שהיינו מגלים כי בת-שיחנו רוצה את אותו הדבר בדיוק.

"אני חושב שאנשים מעריכים כנות יותר ממה שאנחנו חושבים", אמר על כך פול דולן (Dolan), פרופסור למדעי ההתנהגות שלא היה שותף למחקר, בראיון לגרדיאן. "אנחנו רוצים שאנשים יגידו לנו מה הם רוצים, אבל אנחנו לא אומרים להם".