כדי להתכונן כראוי להפתעות שצופן לנו העתיד, מדעני חיזוי מחפשים "קלפים פרועים" בספרי מדע בדיוני
"מבוקשים: פרופסורים לחיזוי!" קרא הסופר והוגה הדעות ה"ג ולס ברדיו BBC בבריטניה, ב-19 בנובמבר 1932. "מוזר שיש אלפי פרופסורים ומאות אלפי סטודנטים להיסטוריה", תמה, "אבל אין אף אדם שכל זמנו יוקדש להערכת ההשלכות העתידיות של המצאות חדשות. מדוע אין בעולם אף פרופסור לחיזוי (Foresight)? הרי ההמצאות החדשות והכוחות החדשים הולכים ומתרבים. לכל אלה יש השלכות, ובכל זאת אנו עוסקים בכך רק אחרי שמשהו מכה בנו ממש חזק".
ולס נחשב לאחד מהאבות המייסדים של ספרות המדע הבדיוני. בספרו "העולם משתחרר", שיצא לאור ב-1914, הוא "ניבא" נשק שמזכיר פצצה גרעינית, בהשראת מחקריו מראשית המאה ה-20 של הכימאי הבריטי זוכה פרס נובל פרדריק סודי (Soddy) על הרדיואקטיביות. הנה משהו שהיכה בנו ממש חזק.
אף שהעתיד מעניין לא פחות מהעבר, ורלוונטי מאוד לחיינו כמי שעתידים לחיות בו ולחוות אותו על בשרנו, גם כיום יש הרבה פחות מומחים לחיזוי מהיסטוריונים. ועם זאת נעשה מחקר רב בתחומי חקר העתידים, החיזוי הטכנולוגי והחברתי, והעתידנות. חלק מההשראה שלהם הם שואביםמספרות המדע הבדיוני. אין בזה פלא, שכן הכוח המניע של הסופרים ושל המדענים גם יחד הוא הסקרנות כלפי העתיד.
אבל יש גם הבדל ניכר במטרות, בציפיות ובתוצרים של שני הצדדים. הספרות נועדה לספק לקוראיה הנאה אינטלקטואלית ולעורר בהם את"תחושת הפליאה" הנולדת מעצם החשיפה לתיאורים של עולמות אחרים ועתידים חלופיים. לעומת זאת, למחקרי חיזוי יש תכלית מעשית: עליהם לסייע לנו לקבל החלטות מושכלות בהווה, שיקדמו אותנו לקראת עתיד רצוי, או ימנעו את זה שאיננו רוצים בו כלל וכלל.
על כנפי הדמיון
דמיון פורה הוא תנאי הכרחי למדע בדיוני טוב. פחות ברור עד כמה הוא תורם למחקרי חיזוי, שכן הם מתבססים לפחות בחלקם על איסוף נתונים ממשיים ועל כלי ניתוח שמאפשרים לזהות מגמות בהווה ולהסיק מהן לאן יכולים הדברים להתגלגל הלאה. ובכל זאת, כבר אלברט איינשטיין אמר כי "דמיון חשוב מיֶדע", ואם זה נכון לפיזיקה תיאורטית, זה רלוונטי על אחת כמה וכמה למחקרי חיזוי – במיוחד אם הם מתבססים על יצירת תרחישים חלופייםשל העתיד.
היכרות עם ספרות המדע הבדיוני יכולה להועיל כאן מאוד. מי שהבין את זה טוב במיוחד היה ארתור סי. קלארק, מגדולי סופרי המדע הבדיוני במאה ה-20, שהיה גם עתידן והגה את רעיון לוויין התקשורת. בספרו "פני העתיד" (1962) הוא הצביע על מה שכינה "כשל הדמיון" כמכשלה העיקרית של תחזיות לא מוצלחות. "נטל כבד מדי של יֶדע עלול לבלום את גלגלי הדמיון", כתב.
לא חסרות דוגמאות לכשל הדמיון. במיוחד אהובה עלי הקביעה הפסקנית של המדען הדגול ויליאם תומסון (לורד קלווין) שאמר שמונה שנים בלבד לפני הטיסה הממונעת הראשונה של האחים רייט כי "לא ייתכנו מכונות מעופפות הכבדות מן האוויר". לא פעם נלווה לכשל הזה גם ביטחון עצמי מופרז, במיוחד אצל מלומדים בעלי שם. הכלכלן זוכה פרס נובל פול קרוגמן (Krugman), לדוגמה, הצהיר בשנת 1998 שאין ספק שצמיחת האינטרנט תואט באופן דרסטי, שהרי "לרוב האנשים אין מה להגיד זה לזה", ואף התחייב שעד 2005 יתברר שהשפעת האינטרנט על הכלכלה לא תעלה על זאת של מכשירי פקס. כך שנראה שבתחזיות צריך דמיון ותעוזה – ולא תזיק גם מידה ראויה של צניעות.
קלפים פרועים
בתוך השדה הרחב של החיזוי הטכנולוגי-חברתי בולט תחום שזיקתו למדע הבדיוני משמעותית במיוחד. מדובר בשדה המחקר של "קלפים פרועים": אירועים שהסבירות להתרחשותם בעתיד נמוכה מאוד, וקשה מאוד לצפות מתי יקרו או אם בכלל, אבל במקרה שהם יתקיימו – השפעתם תהיה עצומה. וכן, אפשר בהחלט לחשוב בהקשר הזה על מגפת הקורונה.
בקהילת העוסקים בחקר עתידים הולכת וגוברת ההבנה שאסור להם לעסוק רק בתרחישים "סבירים", גם אם הם נוחים יותר למקבלי ההחלטות. חשוב לא פחות לחפש דווקא את התרחישים הפרועים והבלתי צפויים. מדוע? כי למציאות יש תכונה נבזית: היא מלאה הפתעות.
"העתיד המפתיע ביותר הוא עתיד נטול הפתעות", אמר, לפי המיוחס לו, העתידן הרמן קאהן (Kahn), מאבות שיטת התרחישים בחיזוי ואחד ממקורות ההשראה לדמותו של ד"ר סטריינג'לאב בסרטו הנודע של סטנלי קובריק. הדיון בקלפים פרועים חשוב לפיכך כדי לאתגר את החשיבה הקונבנציונלית. יש כאן מעין פרדוקס: דווקא כל אותן הפתעות מהותיות שאיש כמעט לא צפה, הן אלה שיעצבו את העתיד. הרי אין גבול למספר ההפתעות שיכולות להתרחש. כך שמבחינה הסתברותית הסיכוי שאף אחת מהן לא תקרה הולך ומתקרב לאפס ככל שמסתכלים רחוק יותר לעתיד.
זה אולי מעניין, תאמרו, אבל הרי אי אפשר להתכונן לכל הפתעה והפתעה, אז מה הטעם לנסות בכלל? זאת טענה כבדת משקל, ולא אענה עליה כאן. רק אומר שיש קריטריונים לתעדוף ההיערכות לאירועים לא סבירים, וגם מנסים לזהות סימנים שעשויים להצביע על עליית הסבירות שלהם. מקצועני החיזוי קוראים לסימנים האלה "אותות חלשים" – ורואים אתגר גדול ביכולת לזהות ולפרש אותם.
דוקטור סטריינג'לאב – עתיד מלא הפתעות
מערכת חיסון להפתעות
אולי הסיבה החשובה ביותר לא לשקוע רק בגזרה הנוחה של העתידים הסבירים היא שחוקרים מצביעים על כך שהפתעות משמעותיות "מכות בנו חזק", פשוט עקב הנטייה האנושית להתכחש להן. התופעה הזאת עלולה לדכא את היצירתיות של חברות שלמות ולהותיר אותן רגישות במיוחד להפתעות בלתי רצויות ולהשלכותיהן. וה"חיסון" הטוב ביותר מפני זה הוא עצם הדיון בתרחישים פרועים. לדברי העתידנים פיטר שוורץ (Schwartz) ודאג רנדל (Randall), "תרחישים בנויים היטב יכולים לעזור לארגונים הסובלים מהתכחשות לשינויים עתידיים לתרגל אותם מראש", לעודד את מקבלי ההחלטות להעז ולחשוב "על הדברים שאין לחשוב עליהם" וכך להיות מוכנים יותר להפתעות.
אחד המאגרים הפורים ביותר לרעיונות לתרחישים פרועים הוא ספרות המדע הבדיוני, שעוסקת במיטבה בתרגילי חשיבה ספקולטיביים על "מה יקרה אם…". מה יקרה אם נוכל לטוס בין הכוכבים? מה יהיה אם ניסע אחורה או קדימה בזמן? ואיך ייראה עולם שבו התחבורה היא טלפורטציה קוונטית? איך נתמודד עם בינה מלאכותית שתתעלה על יכולת החשיבה האנושית? מה יהיה אם נצליח להעתיק תודעה אנושית לתוך מחשב? ואם ננצח את המוות? או שנהנדס יצורים חיים כאוות נפשנו – וגם את עצמנו? או שנגיף מהונדס וקטלני ידלוף מתוך מעבדה? ואולי, רק אולי, נצליח לתקשר עם תרבויות מעולמות רחוקים?
כמובן רוב סיפורי המדע הבדיוני לא באמת מתיימרים לנבא את העתיד, אלא הם מציגים עתידים מדומיינים במטרה לאתגר את האופן שבו אנו רואים את מקומנו בעולם המציאותי. וכשהם כבר מציגים עתיד אפשרי שעשוי לצמוח כתוצאה מהתפתחויות מדעיות וטכנולוגיות, הם מנסים לתאר את ההשלכות שלו עלינו, בני האדם שיחיו במציאות החדשה.
ניסח את זה היטב הסופר פרדריק פול, כשאמר: "סיפור מדע בדיוני טוב צריך לדעת לחזות לא את המכונית אלא את פקקי התנועה". בהרצאות על חיזוי טכנולוגי אני נוהג להחליף את המילים "סיפור מדע בדיוני" ב"מחקר חיזוי". שהרי העיקר כאן הוא ההשלכות. המהות של חקר העתידים היא ההתעמקות בעתידים האפשריים, כולל הפרועים ביותר מביניהם, כדי להבין איך אפשר לקדם את העתיד הרצוי. כאן גם נמצא הממשק בין המחקר לספרות – ביכולתה הייחודית למנוע את כשל הדמיון.
שוק הפשפשים
בזמנו הייתי מעורב בפרויקט של האיחוד האירופי שהוקדש בחלקו לתרחישים פרועים של ניצול לרעה של טכנולוגיות חדשות למטרות פליליות או טרוריסטיות. במהלך סדנת חשיבה דנו בין השאר בשילוב של טכנולוגיית "האינטרנט של הדברים" – שהייתה אז בחיתוליה, עם טכנולוגיות ייצור מתקדמות של "חומר בר-תכנות" או ייצור ננו-מולקולרי. פנטזנו על דור חדש של מוצרים, לרבות מכשירים ביתיים, שיהיה אפשר לשנות ולשדרג מרחוק לפי פקודה, כגון ספל ש"מצמיח" ידית מעוצבת, לתקן בהם פגמים – למשל קיר שמאחה בעצמו סדקים – או לגרום להם למחזר את עצמם.
וכאן מגיע הקטע האפל, מעין התקפת סייבר מסוג חדש: מה אם וירוס מחשבים זדוני ישודר מרחוק, ובמקום שהמכשירים הביתיים או התעשייתיים שלנו ישדרגו את עצמם או יתקנו ליקויים, הם יפרקו את עצמם או ישנו לרעה את תפקודם? נשמע הזוי? אולי, אבל התפתחויות טכנולוגיות מהתקופה האחרונה מראות שהסכנה הזאת נהיית יותר ויותר מציאותית. כך נולד תרחיש פרוע, בדמות של מעין סיפור מדע בדיוני. הכותרת שנבחרה עבורו הייתה "בשוק הפשפשים". מיד תבינו מדוע.
זהו קטע הפתיחה של התרחיש/סיפור: "עכשיו זה הגיע למייבש השיער שלי!" קראה סנדרה וקיללה בקול. רק אתמול הוא היה מונח על המדף ועכשיו הייתה שם ערימה מכוערת. המכשיר התחיל לבעבע ולנזול כמו גוש של גבינת קממבר. חלקי מתכת אחדים בצבצו מתוך הערימה. אפשר היה להבחין בלוחית קטנה ועליה הכתובת "יוצר ע"י חברת ננו-טראסט בע"מ, סין". סנדרה ניקתה את הלכלוך עם מברשת. אתמול היא עוד קיוותה שמייבש השיער לא יידבק ב'מחלה'. אבל ההתפרקות זחלה לתוך כל דבר, מיוחד למכשירים החדשים".
מכיוון שכל המוצרים חשופים לאותה מגפה מידבקת של התפרקות עצמית ספונטנית-כביכול, מתעוררת השאלה מי מרוויח מזה, ולמי יש אינטרס לפגוע כך במכשירים. הציבור מבין שעליו להיזהר מהמוצרים המשתדרגים והמקושרים, הביקוש למוצרים ה"טיפשים" מהדור הישן נוסק. ואיפה מוצאים את הענתיקות האלה משנת 2020 הרחוקה? בשוק הפשפשים, כמובן! האם הייתה זאת באמת מזימה של סוחרים בשוקי הפשפשים? האם יש רשת עולמית של סוחרי מוצרים משומשים שזוממת להשתלט על הכלכלה הגלובלית? מי יודע – אולי? הנרטיב ההיפותטי הזה ממש מחכה לסופר שייתן דרור לדמיון וירחיב אותו לספר מדע בדיוני של ממש. חלק מהדמויות וקווי העלילה כבר מוכנים…
פרויקט אחר של האיחוד האירופי, בשם iKNOW, היה כנראה הפרויקט הבינלאומי הראשון שהוקדש כולו ל"התפרעות" כזאת. השותפים בו יצרו מאגר של מאות קלפים פרועים, כולל אותות חלשים שעשויים לבשר שקלף פרוע זה או אחר עומד אולי להתממש. איזה אינטרס יש לגוף ציבורי ענק להוציא את כספי משלמי המיסים באירופה כדי לדרבן אנשים להפעיל את דמיונם הקודח, ועוד לעודד אותם באופן מופגן להיעזר ברעיונות מהמדע הבדיוני?
הרציונל היה שהרבה סוגיות חשובות חומקות מעיניהם של העוסקים בחדשנות ואינן זוכות לתשומת הלב הראויה להן. לפעמים זה עשוי לקרות פשוט מתוך חוסר מודעות, לפעמים מעדיפים להתעלם מהם לטובת תרחישים שנראים סבירים יותר, ולפעמים זאת פשוט אותה התכחשות להפתעות שהזכרנו קודם, אותו כשל מסוכן של הדמיון.
דמיון חובק עולם
מאגר הקלפים הפרועים של הפרויקט מעלה כותרות רבות שנראות כאילו אכן יצאו מתוך ספרי מדע בדיוני – כפי שאכן קרה בחלק מהמקרים. שערו בנפשכם מה יהיו ההשלכות של כל אחת מהטכנולוגיות הבאות:
- תרסיס היעלמות – חישבו על גלימת ההיעלמות של הארי פוטר.
- למידה אוטומטית בעזרת ממשק מוח.
- ננו-מעבדה בתוך הגוף, בדמות ננו-רובוטים לאבחון ולריפוי שמוזרקים לכל תינוק ברגע לידתו.
- ממשקי מוח-מחשב לשליטה על חלומות – וסכנת ההתמכרות להם.
האם באמת הדמיון חשוב יותר מהיֶדע, כפי שאמר איינשטיין באמירתו המצוטטת למכביר? מוטב במקרה הזה להתבונן בציטוט כולו: "דמיון חשוב יותר מיֶדע, שהרי היֶדע מוגבל למה שאנחנו יודעים ומבינים, בעוד הדמיון חובק את העולם כולו, וכל מה שיהיה אי פעם לדעת ולהבין".
היצירות הטובות באמת של ספרות המדע הבדיוני חורגות ממגבלות המציאות המוכרת וחובקות עולם ומלואו ברמה הרעיונית, תוך שהן פולשות מעת לעת גם לדברים שנראים "בלתי אפשריים". זה נהדר, במיוחד אם זוכרים את מה שמכונה "המשפט השני של ארתור סי. קלארק": "הדרך היחידה לגלות את גבולות האפשר היא להסתכן ולעבור אותם מעט, אל תוך הבלתי אפשרי".
אי אפשר לעשות את זה בלי דמיון יצירתי ופורה. אותו דמיון ואותה יצירתיות חיוניים לא פחות גם בחקר עתידים וחיזוי. עם זאת, צריך לזכור תמיד שלאמיתו של דבר איננו יכולים "לנבא את העתיד" באמת. אפשר וחשוב לדון באפשרויות, בהזדמנויות ובסיכונים הטמונים בעתידים הפוטנציאליים, ולהבין את ההשלכות. רק על נבואה אחת אנו יכולים להמר ללא צל של ספק: העתיד האמיתי, כשיגיע, יפתיע גם את החוקרים המוכשרים ביותר, וגם את היצירתיים ביותר מבין סופרי המדע הבדיוני.
* חלק מהמאמר נכתב בהשראת פרק שהמחבר היה שותף לכתיבתו, בספר העוסק בחקר עתידים.
הכותב הוא עמית במכון צבי מיתר לחדשנות טכנולוגית, אתיקה ומשפט בבינתחומי הרצליה ויו"ר השלוחה הישראלית של "פרויקט המילניום" הבינלאומי. בעבר היה עורך ירחון המדע הבדיוני "פנטסיה 2000", וכיום הוא שותף למיזם החייאתו כאתר אינטרנט פעיל ומתעדכן.