מחקר קנדי מנסה לזהות את המבנים במוח שיוצרים תחושת סלידה מניקוטין – או משיכה אליו. המטרה: פיתוח טיפולי גמילה יעילים יותר
כמעט כל מי שעישן אי פעם מודה שבניסיונות הראשונים נלוותה לעשן הסיגריות תחושת גועל. מחקר חדש מאוניברסיטת טורונטו הצליח לזהות את התאים במוח שאחראים לתחושה הזאת, בתקווה שיהיה אפשר לנצל אותה כדי לגמול אנשים מעישון.
ניקוטין, החומר הפעיל בצמח הטבק, פועל על מנגנון העונג במוח, בדומה לכל שאר הסמים הפסיכואקטיביים. עם זאת, יש לו השפעות סותרות על המוח – הוא גורם גם לעונג וגם לסלידה. ידוע גם שהוא משפיע על שני סוגים שונים של תאים באזור העונג – אלה שמפרישים את המוליך העצבי דוֹפָּמִין ואלה שמפרישים את המוליך העצבי GABA.
בשני סוגי התאים הללו יש קולטנים לניקוטין והם שוכנים בערבוביה זה לצד זה באזור העונג וההנאה. עד כה לא הייתה תמימות דעים באשר למעורבותם בתחושת העונג מניקוטין או בסלידה ממנו. מחקר חדש, של טרין גרידר (Grieder) מאוניברסיטת טורונטו, מגלה כעת שכל אחד מסוגי התאים אחראי לתחושה אחרת. גרידר עצמה מספרת שיש לה עניין אישי להבין מה גורם לאנשים לחוש עונג או סלידה מניקוטין: אביה מת בטרם עת ממחלה הקשורה לעישון. "אנו שישה אנשים במשפחה, וחמישה מאיתנו – כולם חוץ ממני – מעשנים או עישנו בעבר", סיפרה בהודעה לעיתונות.
הגברת הסלידה מניקוטין והפחתת העונג עשויה להיות המפתח לגמילה מוצלחת מעישון | צילום אילוסטרציה: Shutterstock
הניקוטין הדו-פרצופי
בגלל העירוב בין שני סוגי התאים, מחקו החוקרים באמצעות הנדסה גנטית את הקולטנים לניקוטין במוחם של עכברים, ואז הזריקו ישירות למוח שלהם נגיפים שנשאו קולטני ניקוטין רק לאחד משני סוגי התאים באזור העונג. כך נוצרו עכברים עם קולטני ניקוטין רק בתאים מפרישי הדופמין או רק בתאים מפרישי ה-GABA.
לאחר מכן שמו את העכברים בזירה מחולקת לשני מדורים, שבאחד מהם ניתנה להם זריקת ניקוטין. ההשערה הייתה שעכברים שיקשרו את המדור הזה לתחושת עונג או לסלידה, יעדיפו לשהות בו, או שיימנעו מלשהות בו, בהתאמה. ואכן עכברים עם קולטני ניקוטין בתאים מפרישי הדופמין נמנעו מלשהות במדור, ועכברי ה-GABA דווקא העדיפו את המדור הזה. עכברים רגילים, עם קולטני ניקוטין בשני סוגי התאים, לא הראו העדפה לשום מדור.
החוקרים הסיקו שתאי העצב מפרישי הדופמין אחראים על תחושת הסלידה ואילו אלה שמפרישים GABA אחראים על תחושת העונג. נראה שאצל עכברים רגילים ההשפעות המנוגדות של הניקוטין מבטלות זו את זו. הממצא עומד לכאורה בסתירה לתפיסה המקובלת, שלפיה דופמין יוצר תחושת עונג, וניקוטין הוא חומר ממכר, לכן גם עכברים רגילים יעדיפו אותו. אך לדברי גרידר זה קורה רק אצל עכברים שקיבלו ניקוטין לאורך זמן, ולא פעמים בודדות בלבד.
החוקרת מוסיפה ומסבירה שאומנם תאי העצב המפרישים דופמין אחראים על יצירת סלידה אצל עכברים שלא פיתחו תלות בניקוטין, אבל מרגע שמתפתחת התלות הזאת הם מעוררים גם עונג בתגובה לשימוש בניקוטין וסלידה כשנמנעים ממנו. כך קורה שמה שהעניק עונג בעבר מתחלף בצורך לספק למוח ניקוטין – כפי שקורה בכל התמכרות לסם.
"כשאתה עובר למצב של התמכרות, גם מערכת המוטיבציה של המוח משתנה", אומרת גרידר. "המניע לשימוש בסם הופך מרצון לחוש תחושה טובה, לשאיפה לשכך את התחושה הרעה שמעורר המחסור בסם במערכות הגוף". גרידר מקווה שגילוי תאי העצב העומדים מאחורי תחושת הסלידה מניקוטין יפתח צוהר למציאת טיפול יעיל למעשנים שמנסים לחדול מכך. נכון להיום הטיפול המקובל משתמש בתחליפי ניקוטין שעוזרים למעשנים להיגמל בהדרגה, בהצלחה מוגבלת. לטענתה, טיפול חדש שיתבסס על המחקר שלה יפעל בדומה לסם Antabuse, שגורם הנגאובר כשצורכים אותו עם אלכוהול וכך מפחית את המוטיבציה של אלכוהוליסטים לשתות. "אם נוכל לתת למעשנים משהו שיגרום להם לסלוד מניקוטין, אולי נעזור להם ביתר קלות לחדול ממנו", היא מסכמת.
