יוצאים מהכלים

בקיצור

• באופן מסורתי ארכיאולוגים התמקדו רק בשחזור של תוצרי תרבות חומרית השייכים לבני משפחת האדם.
• אבל חלק מיונקי העל הלא אנושיים, וכן מינים נוספים, משתמשים גם הם בכלים.
• בשנים האחרונות החלו חוקרים לחשוף את השרידים הארכיאולוגיים של התרבויות הנוספות הללו.
• חקירות כאלה יכולות להבהיר את זהות הגורמים שהובילו את צמיחת הטכנולוגיה האנושית והלא-אנושית.

הגאות עולה במהירות, אך נראה שלקופים לא אכפת. הם מתקוטטים או מתבטלים על הסלעים והצמחייה המלוחה במעלה החוף, מנשנשים בשלווה צדפות או נהנים מסירוק עדין. הצעירים משחקים בקפיצות מצמרת עץ אל מי הים החמימים. כמו כל אחד אחר לאורך החוף הזה בתאילנד, הקופים מתאימים את חייהם למחזור היומי של הגאות והשפל.

אני, לעומת זאת, די מודאג מהמים הממשמשים לבוא. זהו יום נעים בדצמבר 2013, ואני רוכן על החוף ליד בור ריבועי מוקפד ומותח את זרועה כמה שיותר נמוך כדי לגרד עוד חופן של חול. אורך הבור כחצי מטר בלבד, אם כי נדרשו שעות לחפור אותו, מאז שהגאות הלילית נסוגה לה. תנועה לא זהירה עלולה למוטט את המבנה כולו, כך שאסור לי להיחפז.

זוהי חפירה ארכיאולוגית, והיא נראית בערך כמו שאתם מדמיינים, עם דליים, נפות, חבלים, סולמות, שקים וסרטי מדידה מכל עבר. עם זאת, החפצים העתיקים שהביאו אותי לאי הקטן הזה, פיאק-נאם-יאי (Piak Nam Yai) בפארק הלאומי ליאם-סון ((Laem Son, אינם ממצאים ארכיאולוגיים טיפוסיים. אינני מחפש מטבעות, כדים, או שרידים של יישוב או תרבות מימי קדם. במקום זאת אני תר אחרי שרידים פיזיים של התרבות הקופית החיה ונושמת על החוף מעלינו.

אני ארכיאולוג של יונקים-על (פרימטים), גם אם במעמד לא קבוע: אני משתמש בשיטות ארכיאולוגיות מסורתיות כדי להבין את ההתנהגות של מגוון מיני יונקי על בעבר. כשאני מתאר את עצמי כך אני מדמיין את ד"ר קורנליוס, השימפנזה בסרט "כוכב הקופים" משנת 1968, שמחקרו השנוי במחלוקת גילה שבני האדם לא היו תמיד חיות בר שתקניות. הוא הואשם בכפירה בגלל ממצאיו, וגם אם זה לא הופיע בסרט אני משוכנע שהוא גם איבד את המימון למחקריו.

ד"ר קורנליוס. כפירה בעליונות הקוף על האדם | צילום: מתוך "כוכב הקופים", 1968

קורנליוס מזכיר לי קצת את עצמי, שכן עמיתיי ואני שוקדים לאחרונה על ייסוד תחום מדעי חדש שהוא תמונת מראה של מחקרו של קורנליוס. במשך יותר מ-150 שנה המושג "ארכיאולוגיה" הצטמצם לתיאור המחקר המדעי של שרידים פיזיים של העבר האנושי. במשך השנים התפתחו תחומי משנה רבים המתמקדים במגוון תקופות, מקומות או שיטות, אך לכולם מכנה משותף אחד: להבין בני אדם. בעלי חיים אחרים צצו במחקר הארכיאולוגי רק בתור מזון, אמצעי תחבורה, חיות מחמד או טפילים. הם חגו סביב עולמנו.

המיקוד הזה הניב כמובן הישגים כבירים. למשל, ב-2015 סוניה הרמנד מאוניברסיטת סטוני ברוק וצוותה מתחו את גבולות התיעוד של פעילות אנושית אל מעבר לשלושה מיליוני שנים טרם זמננו, כשמצאו כלי אבן שהותיר אב קדמון רחוק שלנו באתר חפירות בקניה. (העובדה שהכלים הללו עשויים אבן איננה מקרה, כמובן. כשמדובר בממצאים בני מיליוני שנים, כלי אבן הם השריד התרבותי היחיד ששרד ויכול להנחות אותנו בפענוח מקורותינו המוקדמים. חפצים שנעשו מחומרים פחות עמידים אבדו במרוצת השנים).

כשארכיאולוגיית יונקי העל מפנה את הזרקור אל קרובינו האבולוציוניים – הקופים וקופי האדם – מטרתה היא לבנות מסגרת כמה שיותר עשירה להבנת ההיסטוריה הארוכה של התפתחות הטכנולוגיה האנושית. בני האדם והקופים גם יחד הם יונקי על, כמובן, ושפיכת אור על המסע האבולוציוני שלנו היא עדיין יעד עיקרי של המחקר שלנו. הצבת התפתחותה המורכבת להפליא של הטכנולוגיה האנושית בהקשר הביולוגי הרחב יותר תאפשר לנו להבחין טוב יותר בין המאפיינים המשותפים לנו וליונקי על אחרים, לעומת אלה שמייחדים אותנו.

חוסר ראיות

במידה רבה הסיבה לכך שארכיאולוגים התמקדו בשחזורה של התרבות החומרית האנושית בלבד היא שבמשך תקופה ארוכה סברו שבני אדם הם היחידים שמייצרים כלים ומשתמשים בהם. חוקרת יונקי העל ג'יין גודול (Goodall) הייתה הראשונה שהראה שלא כך הדבר, במחקרים שעשתה על שימפנזים בשנות ה-60. האנתרופולוג לואיס ליקי גילה מגוון מאובני אדם וכלי אבן בסביבות של חופי אגמים קדומים במזרח אפריקה, ורצה לגלות באיזה פעילויות עסקו אבותינו הקדמונים. הוא גייס למשימה את גודול ושלח אותה למה שהפך מאז לפארק הלאומי של נהר גומבה (Gombe), על הגדה המזרחית של אגם טנגניקה (Tanganyika) בטנזניה, כדי לראות איך מתנהגים שם השימפנזים.

שימפנזים בפארק הלאומי גומבה | צילום: שאטרסטוק

אף שבסופו של דבר ממצאיה לא היו קשורים ממש לאגם עצמו, תצפיותיה על שימפנזים המכינים כלים ומשתמשים בהם להשגת מזון שינו לעד את תפיסתנו ביחס ליכולותיהם של יונקי על. אבל שימפנזי גומבה (Pan troglodytes schweinfurthii) משתמשים רק בכלים העשויים מצמחים, ששורדים שבועות ספורים לכל היותר בסביבה הטרופית. הניגוד בין הישרדותם של כלי האבן בני מיליוני השנים שליקי מצא בשפע לבין כלי הזרדים והעשב שמצאה גודול היה חד וברור.

למרבה המזל, שימפנזים הם יצורים יצירתיים, ובשנות ה-70 גילו חוקרים כמה קבוצות של תת-המין המערבי (Pan troglodytes verus) שנעזרות בכלי אבן לפיצוח אגוזי יער. ראיות גנטיות מרמזות שתת-המין הזה התפצל מהמין המרכזי לפני כחצי מיליון שנה. בהתחשב בכך שהמין המרכזי או המזרחי של השימפנזים (כפי שנצפה בגומבה) – או המין הקרוב, הבונובו (Pan paniscus) – לא השתמשו בכלי אבן, הגיוני להניח שהאוכלוסייה המערבית המציאה את השימוש באבן באופן בלתי תלוי אחרי הפיצול.

הגילוי עורר שאלות חשובות ביחס למקורם של כלי האבן. האב הקדמון המשותף לשימפנזים ולבני האדם השתמש כנראה בכלים מהצומח, בדומה לשימפנזים והבונובו הפראיים, וכן האורנג-אוטנים והגורילות. אבל מדוע רק ענפים מעטים מהעץ המשפחתי פנו אל האבן כחומר גלם? יתרה מכך, טווח השימושים שעושים שימפנזים בטבע באבנים הוא מצומצם מאוד, ומתבסס בעיקר על היתרון המכני שמספקת הטחת אבן קשה בפיצוח קליפות אגוזים. בני אדם, לעומת זאת, השתמשו באבן לפיתוחים רבים, מכלי חיתוך ועד ראשי חץ, מתכשיטים ועד לפירמידות של מצרים ומרכז אמריקה. מדוע המסלולים הטכנולוגיים שבהם הלכו השימפנזים ובני האדם נראים כל כך שונים?

שתי דוגמאות בלבד של טכנולוגיות עשויות אבן, שפותחו בנפרד בידי בני אדם ושימפנזים, לא מספיקות כדי להתחקות אחרי השלבים שהובילו להופעתן. איננו יכולים פשוט לקחת את מה שעושה קבוצה מסוימת של שימפנזים ולמפות זאת אל אבותינו הקדומים, וכך לטעון שהטכנולוגיה האנושית התפתחה מכלי אבן לפיצוח אגוזים. זה יהיה מגוחך לא פחות מאשר אם ניקח את מה שעושה קבוצה מסוימת של בני אדם מודרניים ולשרטט לפי זה מפה שמובילה אל אבות קדמונים של השימפנזים.

שימפנזה מפצח אגוז באבן | צילום: Science photo library

אחת הבעיות המרכזיות היא שאין לנו תיעוד של ממש על האבולוציה של השימפנזים. ראיות DNA מעידות שבני האדם והשימפנזים התפצלו מהאב הקדמון המשותף להם לפני כשבעה מיליוני שנים. עם זאת, מאובני השימפנזה היחידים הידועים הם שלוש שיניים שגילן המתוארך הוא כחצי מיליון שנה. והכלים העתיקים ביותר הידועים שבהם השתמשו שימפנזים נוצרו לפני קצת יותר מ-4,000 שנה בלבד.

כתוצאה מכך, ידיעותינו על קרובינו קופי האדם תקועות בהווה נצחי, ונובעות באופן כמעט בלעדי מתצפיות שנעשו בעשרות השנים האחרונות. אם נעריך את התרבות האנושית בהתבסס על אותו פרק זמן, נקבל רושם מאוד חלקי לגבי האופן שבו הטכנולוגיה שלנו התפתחה והשתנתה לאורך האבולוציה. לו היינו צריכים לנחש, האם היינו מעריכים שמקלות אכילה או סכו"ם הם הייצוג המיטבי של כלי האכילה של האדם הקדמון? האם פלייסטיישן או אקס-בוקס מייצגים נאמנה את כלי המשחק הפרימיטיביים של האנושות? השאלות הללו אולי נשמעות מגוחכות מעט, אך מדענים מתקשים לעיתים קרובות להעריך אם התנהגותם של שימפנזים בעבר הייתה דומה ולו במעט להתנהגותם בהווה. האם הם היו פחות מיומנים טכנולוגית? או שמא יותר?

שיקול מרכזי נוסף הוא שההשוואה של שני מקרים בלבד מספקת לנו רק רמזים מעטים להסביר מדוע מאפיינים מסוימים התפתחו במקרה אחד אבל לא באחר. למשל, כבר בשנות ה-60 של המאה ה-19 הציע חוקר הטבע האנגלי ג'ון לובוק (שטבע את המונחים "פלאוליתי" ו"נאוליתי" עבור פרקים מסוימים בתקופת האבן) את האפשרות שפיצוח האגוזים שנהגו יונקי העל לעשות היה המקור לנטייה האנושית להטיח אבנים זו בזו כדי ליצור קצוות מחודדים ששימשו בכלי חיתוך. אם כך, מדוע שימפנזים בני זמננו אינם מקציעים אבנים? האם היעדרה של התנהגות כזאת נובע מחוסר דמיון, זמן או הזדמנויות? באופן אידיאלי היינו רוצים להחזיק במגוון רחב הרבה יותר של דוגמאות כדי לבחון את השערותינו על התפתחות הטכנולוגיה. זה השלב שבו הקופים שאני חוקר מטפסים לעזרתנו.

משחק האבנים

חזרה לחוף בתאילנד. תחתית הבור מתמלאת עכשיו מים. הם מחלחלים מהצדדים ומאיימים על יציבות הקירות. חיברתי משאבה של סירה למצבר של מכונית כדי להוריד את מפלס המים, אך בקרב הזה כבר לא אנצח. בסופו של דבר, כשהגלים מלחכים את בהונותיי, אני מעלה בזהירות קבוצה של אבנים געשיות, שכל אחת מהן נושאת על פניה המחוספסים צלקות וגומות ייחודיות.

הודות למחקרים שעשו בעשור האחרון חוקרי יונקי העל סוצ'ינדה מלאיויג'יטנונד (Malaivijitnond) מאוניברסיטת צ'וללונגקורן (Chulalongkorn) בתאילנד ומייקל גומרט (Gumert) מאוניברסיטת נאניאנג בסינגפור, אנחנו יודעים כעת שקופי המקוק (Macaca fascicularis aurea) באי הזה ובאיים אחרים לאורך חופי ים אנדאמאן (Andaman), מרבים להשתמש בכלי אבן. ההתנהגות הזאת מתפרסת צפונה מתאילנד למיאנמר, שם תיאר אותה לראשונה בסוף המאה ה-19 הקברניט הבריטי אלפרד קרפנטר (Carpenter). אולם דיווחו נתקל בעיקר בדרך כלל בהתעלמות. רק ב-2005, במהלך סקירות להערכת נזקי אסון הצונאמי של 2004, נחשף מחדש השימוש שעושים קופי המקוק בכלים.

נראה כי קופי המקוק עושים באבנים שימוש יציב ומתמשך, כפי שעולה מהדמיון בין הדיווחים מהמאה ה-19 והמאה ה-21. כשהגאות נסוגה, הקופים יורדים לחוף ממעבה היער. הם בוחרים אבנים בגודל כף ידם בערך מהמבחר שעל החוף ומשתמשים בהן כדי לפצח את קונכיותיהן של צדפות הצמודות לסלעים החשופים בשעות השפל. לרוב מספיקות להם חמש או שש חבטות בלבד כדי לפתוח צדפה, והם נושאים איתם את אותו כלי במטרה להשתמש בו שוב ושוב. במקרים קיצוניים צוותי צפה בהם משתמשים באבן אחת כדי לפתוח ולאכול יותר משישים צדפות בזו אחר זו.

צדפות אינן המזון היחיד שקופי המקוק זקוקים עבורו לכלים. אזורי גאות ושפל כאלה שוקקים חיים. למרות העדפתם לצדפות, קופי המקוק מחפשים גם חלזונות וסרטנים. שלא כמו הצדפות, הטרף הזה מסוגל לברוח, וגם עושה את זה בפועל. לכן, הקופים מקבצים אותם לעבר סלע שטוח, ואז מוצאים אבן גדולה הרבה יותר מזו המשמשת לפיצוח הצדפות – ששוקלת לפעמים כמה קילוגרמים – ומשתמשים בה כדי לפצח את טרפם על הסלע השטוח המשמש כסדן. בעיצומה של ארוחה, קול נקישות האבנים ופיצוח השריונות והקונכיות ממלא את האוויר.

קוף מקוק מחפש מזון על החוף | צילום: שאטרסטוק

התוצאה של סבבי הזלילה הללו במהלך השפל היא קו חוף זרוע קונכיות שבורות ואבנים חבוטות. הקופים בוחרים את כליהם במיומנות ובעקביות, נעזרים בפינות החדות של אבנים קטנות כדי לפתוח צדפות בדייקנות, ובמשטח המרכזי של אבנים גדולות יותר לריסוק חלזונות. שתי תבניות ההתנהגות הללו פוגמות בכלים באופנים בני חיזוי, ועמיתיי ואני הראינו שאפשר להסיק מדפוסי השחיקה של אבן, השונים מצלקות טבעיות המופיעות על חלוקי אבן, איך בדיוק השתמש בה הקוף (ולכן גם מה היה עשוי להיות טרפו).

זה דפוס השחיקה שאני מחפש כשאני חופר בחול הרך על שפת הים. האבנים הגעשיות הקטנות שהצלתי מהגאות נושאות עליהן סימנים המאפיינים פתיחת צדפות. אף שהכלים הללו אינם מאתגרים את הגבולות הידועים של השימוש בכלים אצל קופי המקוק – העתיקים שבהם בני 65 שנה בלבד – אלו הכלים הראשונים של קופים שהתגלו בחפירה ארכיאולוגית.

קפוצ'ינים ואגוזי קשיו

המקוקים אינם הקופים היחידים שהותירו אחריהם תיעוד ארכיאולוגי. נתקדם לשלהי שנת 2014. אני שוב רוכן לצד חור מרובע, אבל הפעם אין רוח מהים שתצנן את החום. אני מוקף בצמחי חורש ומגדלי אבן חול במישורים הצחיחים למחצה של הפארק הלאומי סרה דה קפיברה (Serra da Capivara) בצפון מזרח ברזיל. צוות של סטודנטים מאוניברסיטה בסאו ראימונדו נוטנו (São Raimundo Nonato) הסמוכה חופר במרץ, בשעה שטיאגו פלוטיקו (Falótico) ולידיה לונץ (Luncz) – שהיו אז פוסטדוקטורנטים שלי – מתעדים את הממצאים. למרבה השמחה, שום גאות מתקרבת לא מאיימת עלינו, אלא לכל היותר עקרב או עכביש תועים.

אנחנו כאן כי קופי הקפוצ'ין שחורי-הפס (Sapajus libidinosus) השוכנים בפארק הוכיחו את כישוריהם הטכנולוגיים הנעלים. ב-2004 מומחית הק'פוצינים דורותי פרגאזי (Fragaszy) מאוניברסיטת ג'ורג'יה, ואליזבטה ויסלברגי (Visalberghi) מהמכון למדעים קוגניטיביים וטכנולוגיה באיטליה, דיווחו על שימוש שעשו קפוצ'ינים בכלים בסביבה דומה כ-300 קילומטר מכאן. כיום אנו יודעים על מגוון רחב של אתרים ברחבי ברזיל שבהם קפוצ'ינים משתמשים באבנים כבדות לפיצוח הקליפות הקשות של אגוזים ופירות, באופן שמזכיר את התנהגות השימפנזים.

הקפוצ'ינים של סרה דקפיברה יצירתיים במיוחד באופן השימוש שלהם בכלים. נוסף על פיצוח אגוזים הם משתמשים באבנים לחפירה באדמה בחיפוש אחר קיני עכבישים ושורשי צמחים. בנוסף, הם בוחרים זרדים ושוברים אותם, נוגסים בהם לגודל המתאים, מפשיטים אותם מהעלים המכסים אותם ומשתמשים בהם כגלאים של טרף קשה להשגה כמו לטאות המתחבאות בסדקים.

פריט מזון אחד מושך את תשומת ליבנו במיוחד במהלך החפירה. אגוז הקשיו מגיע במקור מהאזור הזה בברזיל, אף שכיום מגדלים אותו באופן מסחרי בכל רחבי הלעולם. הזרע שלהם מזין וטעים, אבל קליפתו של קשיו טרי מכילה נוזל מאכל שצורב את העור. כך שקופי הקפוצ'ין משתמשים באבן כבדה כפטיש לשבירת הקליפה.

מימין: קפוצ'ין מפצח אגוז קשיו; משמאל: אבן עם צלקות וכתמי שימוש | צילום: מייקל הסלאם

השיטה שלהם יעילה, ולמזלנו היא מכתימה את הכלים בנוזל קשיו כהה. סקירה ומיפוי של אבני קפוצ'ינים שהצטברו לאורך כמה שנים של שימוש, אפשרה לנו לזהות את הכיסים ביער שהקופים הכי אוהבים לנצל. מאחר שתנאי הקרקע, הלחות והצל המתאימים לגידול קשיו לא השתנו משמעותית באלפי השנים האחרונות, הנחנו שאותם אתרים שבהם קופי הקפוצ'ין פעילים במיוחד כיום אירחו בוודאי קפוצ'ינים רבים גם בעבר.

ממצאי החפירה שלנו במבחר אתרים אימתו את ההנחה. מצאנו ארבעה שלבים לפחות של שימוש בכלים בידי קופים בעבר, שמשתקפים בקבוצות של אבנים עם נזקי שימוש ברורים. העובדה שלא מצאנו שום ראיה לפעילות אנושית במקום, כמו אש, כדים או כלי אבן כלשהם המוכרים משימוש אנושי, מחזקת את מסקנתנו.

השכבה הקדומה ביותר שמכילה כלים של קפוצ'ינים מתוארכת לפני 2,400 עד 3,000 שנים. אם כן, אלו הכלים העתיקים ביותר שאינם מעשה ידי אדם שנמצאו מחוץ לאפריקה, והם מתעדים פעילות של קופים הרבה לפני הפלישה האירופית לאמריקה. לא מצאנו בחפירותינו ראיות לקיומם של כלים ממקור צמחי, אבל כמו שהזכרנו לגבי בני אדם וקופי אדם, היעדרן משקף בוודאי את הנטייה הרגילה של אבנים לשרוד טוב יותר ממקלות.

מציאת כלים של קוף ממין אחר בחפירה ארכיאולוגית הייתה מספקת אותנו בהחלט. אולם הקפוצ'ינים של סרה דה קפיברה הכינו לנו הפתעה. באותה עונת חפירות צילמתי את הקופים שוברים אבני פטיש כנגד סלעים אחרים, שהיו משוקעים בתוך תלכיד (קונגלומרט) גדול. היה נדמה שהם מבקשים לייצר אבק מינרלי, שאחר כך ליקקו או שאפו לאפם. חוקרים אחרים כבר דיווחו על ההתנהגות הזאת בעבר, אבל כשאספתי את שברי האבנים, ואחר כך חפרתי בסביבת התלכיד, הבחנתי בדבר שלא דווח עליו מעולם: פסולת האבנים של הקפוצ'ינים דמתה מאוד לכלי אבן שנמצאו באתרי חפירה של מיני אדם קדמוניים. ניתוח מפורט של הממצאים שעשה פוסט-דוקטורנט אחר שלי, תומוס פרופיט (Proffitt) מאוניברסיטת אוקספורד, הוכיח שמצאנו דוגמה ראשונה ליונק על שאינו אנושי אשר שובר אבנים בכוונה תחילה ומשאיר אחריו שברים מחודדים.

חשוב להבהיר כי עד כה הקפוצ'ינים לא נצפו משתמשים בשברי האבנים שיצרו. נכון להיום ההתנהגות הזאת עדיין ייחודית לבני האדם. אבל אם ייצור של שברי אבנים חדים יכול להיות תוצר לוואי של פעילות שכה קשה לדמיין – יצירת אבקה למאכל – אזי הממצא מעלה שאלות חשובות על חלק מממצאי הארכיאולוגיה האנושית.

ארכיאולוגים הניחו שבני אדם שברו אבנים בכוונה כדי ליצור שברים חדים למגוון שימושים – למשל חיתוך בשר. אולם לאור מה שידוע לנו כעת על קופי הקפוצ'ין, עלינו לשאול את עצמנו אם ייתכן שגם אבותינו לפני שלושה מיליוני שנים לא התעניינו באותה מידה באבנים החדות הללו שיצרו. האם גם הם יצרו במקרה רסיסי אבן זמן רב לפני שעלה בדעתם להרים אותם ולחתוך דברים באמצעותם? עלינו להודות שאיננו יודעים. אך עכשיו אנו חייבים לפחות לשקול את האפשרות. אין ספק שסיפור המצאת כלי האבן יעבוד חלק יותר אם כבר הייתה בנמצא דרך מוכרת ואמינה לייצר את הכלים, והקצוות המחודדים שינו את מעמדם מפסולת מסוכנת למשאב יקר ערך.

לא רק יונקי על

יהיו הלקחים לגבי ההתפתחות הטכנולוגית של המין שלנו אשר יהיו, משמעות הממצאים מברזיל ומתאילנד היא שעכשיו יש בידינו ממצאים ארכיאולוגיים משלוש שושלות שונות של יונקי על לא אנושיים. הבה נתעכב לרגע על העובדה הזו. רק לפני כעשור נודע לנו על קופים פראיים המשתמשים בכלי אבן. עכשיו אנו עושים את הצעדים הראשונים בהתחקות אחרי אותה התנהגות בעבר הרחוק. השושלת האנושית כיום אינה אלא כרבע מהתיעוד הארכיאולוגי הידוע של יונקי על, אף על פי שזהו כמובן החלק הנחקר ביותר שלו.

במאמר שפרסמנו לאחרונה טענו עמיתיי ואני שהגענו לסופו של עידן הארכיאולוגיה האנתרופוצנטרית (ארכיאולוגיה שמתמקדת בבני האדם). במבט לעתיד, הארכיאולוגיה יכולה לחקור את כל קשת התנהגויות העבר באתרים שלה. יש חוקרים שאולי יחלקו על קביעתי שארכיאולוגיה היא רק שיטה, שאפשר ליישם על כל בעל חיים המותיר שרידים בני קיימא של פעילותו, ואינה רק שדה המוגבל לחקר השושלת האנושית. אך עבודתה של קבוצה קטנה של ארכיאולוגים של יונקי על הראתה שהגישה הזאת יכולה לפתוח לפנינו דרכים חדשות להבנת ההתפתחות האבולוציונית שלנו ושל מינים אחרים. ברור שטכנולוגיה – השילוב המיומן והנרכש של תרבות חומרית בחיינו – איננה ייחודית לבני אנוש. כדי שתתפתח, אין צורך בשפה, או בחינוך ושיתוף פעולה בנוסח אנושי, או אפילו מוח גדול: גודל מוחם של קופי קפוצ'ין ומקוק עומד על כחמישה אחוזים בלבד ממוחו של אדם בוגר.

יתרה מכך, כלי אבן הופיעו באופן בלתי תלוי ארבע פעמים לפחות במהלך האבולוציה הקרובה יחסית של יונקי העל: בסביבה חופית (קופי מקוק), על גדות אגמים (בני אדם), ביער (שימפנזה), ובסביבה צחיחה-למחצה (קופי קפוצ'ין). משמעו של המגוון הזה הוא שאפשר להניח שהתנהגות כזאת צצה שוב ושוב בעבר, אצל יונקי על שונים, גם אם הם אינם מפגינים אותה כיום, או שמא נכחדו. ומה שמרגש הוא שאם כל זה נכון, הכלים שיונקי העל האלה ייצרו עדיין נמצאים אי שם ומחכים שיגלו אותם.

אין כל סיבה להסתפק ביונקי העל. בשנים האחרונות התחלתי עבודה ארכיאולוגית עם לוטרות ים שנעזרות בכלי אבן בחוף המערבי של ארצות הברית, לצד האתולוגית נטלי אומיני (Uomini) ממכון מקס פלנק להיסטוריה אנושית בגרמניה, ועמיתים נוספים מאקווריום מפרץ מונטריי ומאוניברסיטת קליפורניה בסנטה קרוז. נוכחנו למשל שהלוטרות חוזרות לאתרים נבחרים לאורך החוף כדי לפתוח רכיכות, ומותירות אחריהן אבנים פגומות וערימות של קונכיות ריקות, שאפשר בקלות לייחס בטעות לפעילות פרהיסטורית אנושית, או לערימות אשפה. מעגל ההיזון החוזר בין נקודות הציון הללו לבין הלוטרות הצעירות הנמשכות אליהן כשהן לומדות להשתמש בכלים, עשוי להיות מרכיב חשוב במסורת הטכנולוגית של לוטרות הים, בדומה למעגל של עצי הקשיו וקופי הקפוצ'ין.

לוטרת ים אוכלת סרטן | צילום: שאטרסטוק

אומיני ואני ביצענו גם מחקר שטח על עורבי קלדוניה החדשה (New Caledonian Crows), המפורסמים בשימוש המתוחכם שלהם בכלים וביכולותיהם השכליות. עורבי קלדוניה החדשה מרבים לנצל אתרים ספציפיים בשטח. אם נוסיף לכך את השימוש שהם עושים בכלים מחומר גלם עמיד, נקבל את כל המרכיבים הנחוצים ליצירת אתר ארכיאולוגי שמאפשר להתחקות אחר התנהגות העבר של בעל החיים. ארכיאולוגיה מטבעה היא מדע בין-תחומי, והוספת חקר כלים תוצרת בעלי חיים לרשימת מטרותיה הייתה צעד מספק – ואפילו מתבקש.

קרה המקרה וצמיחתה של הארכיאולוגיה של יונקי העל התרחשה במקביל להפצתה של סדרת סרטים חדשה של "כוכב הקופים". בסרטים האלה, קרובינו קופי האדם מפתחים טכנולוגיות פשוטות שעד מהרה מתעלות על יכולותיהם של קופים במציאות. אפילו ייצורה של חנית פשוטה, המורכבת מראש מחודד המחובר לקת, דורש קפיצה שכלית שאינה אפשרית כנראה לקופי אדם מודרניים. גם שליטה באש וענידת תכשיטים הן יכולות חריגות של קופי האדם בסרטים הללו, ואין לנו היום כל דוגמה להתנהגויות כאלה מחוץ לשושלת האנושית.

עם זאת, הטכנולוגיות הקופיות שראינו על המסך אינן עד כדי כך דמיוניות. הן אפילו סבירות. שימפנזים מערביים משתמשים בחניתות פשוטות עשויות חלק אחד כדי לתקוף בהם יונקי על קטנים יותר, כפי שעושים גם הקפוצ'ינים כשהם צדים לטאות. ויליאם מקגרו (McGrew) מאוניברסיטת סנט אנדרוז בסקוטלנד, החוקר המפורסם ביותר של שימוש בכלים בידי שימפנזים, ומהתומכים הראשונים בארכיאולוגיה של יונקי העל, דיווח בעבר על שימפנזה מזרחית שענדה "שרשרת" עשויה מעור קוף קשור. מה עוד קורה אולי בשעה שבני אדם ומחברותיהם לא עוקבים אחרי החיות הללו?

הארכיאולוגיה האנושית התפתחה כמקור אמין לתובנות על ההתפתחות והמגוון האנושיים, תוצר מאמציהם של אלפי מדענים ומיליארדי דולרים במשך יותר ממאה שנה. כגמול על מאמציהם יש בידינו כעת תיעוד של מיליוני שנים של תרבות חומרית שיכול לשמש בסיס להשערות אבולוציוניות ותסריטים התפתחותיים. אנחנו רק בתחילת הדרך ליצירת מבנה דומה עבור בעלי חיים לא אנושיים. אך עם די פתיחות, מי יודע מה עוד נמצא? זה הזמן לחפור את הבור המרובע הבא.

פורסם במקור בגיליון מרץ 2019 של Scientific American

לעיון נוסף

• Archaeological Excavation of Wild Macaque Stone Tools. Michael Haslam et al. in Journal of Human Evolution, Vol. 96, pages 134–138; July 2016.
• Pre­Columbian Monkey Tools. Michael Haslam et al. in Current Biology, Vol. 26, No. 13, pages R521–R522; July 2016.
• Wild Monkeys Flake Stone Tools. Tomos Proffitt et al. in Nature, Vol. 539, pages 85–88; November 2016.

מארכיון סיינטיפיק אמריקן

• המקורות החדשים של הטכנולוגיה. קייט וונג, גליון מאי 2017.