כשבעלי חיים מתאבלים

בקיצור

• חוקרי התנהגות בעלי חיים נזהרו תמיד מלייחס רגשות אנושיים, כמו צער, לתגובות של בעלי חיים.
• ואולם, מספר הולך וגדל של עדויות מרמז שמגוון מינים, מדולפינים ועד אווזים, מתאבלים על מות קרוביהם או בני לוויה שלהם.
• מתצפיות אלה עולה כי ייתכן שאף על פי שדרכי ההתאבלות של בני אדם הן ייחודיות, יכולתנו להתאבל נעוצה עמוק בשורשי האבולוציה.

ג'ון גונזַלווֹ צפה מסיפונה של ספינת מחקר במימי מפרץ אַמְוְורַאקיקוֹס שביוון בנקבת דולפין. היה ברור שהדולפינה במצוקה. היא הדפה שוב ושוב בעזרת אפה וסנפיריה דולפין קטן שאך זה נולד, קרוב לוודאי שלה, הרחיקה אותו מספינת החוקרים וכנגד הזרם. נראָה כאילו רצתה לגרום לתינוקה לנוע – אך לשווא. הדולפין התינוק היה מת. כשהוא צף תחת קרני השמש הקופחת, החל גופו להירקב; מפעם לפעם הרחיקה האם חתיכות עור מת ורקמות מידלדלות מן הגווייה.

הדולפינה המשיכה להתנהג כך גם למחרת, וגונזַלווֹ ועמיתיו על הספינה החלו לדאוג. בנוסף לעיסוק הכפייתי שלה בגור, היא גם לא אכלה כראוי – התנהגות שיכולה לסכן את בריאותה בשל חילוף החומרים המהיר אצל דולפינים. שלושה דולפינים אחרים מאוכלוסיית המפרץ, הכוללת כ-150 פרטים, התקרבו לשניים אך לא הפריעו או חיקו את התנהגות האם.

כשצפה באירוע ב-2007, החליט גונזַלווֹ, ביולוג ימי במכון המחקר טֶתיס במילאנו, שלא לאסוף את גופת הוולד ולא לבצע בה נתיחה לאחר המוות כפי שנהג לעשות לצורכי מחקר. "הדבר שגרם לי לא להתערב היה כבוד," הוא אמר לי בראשית 2013. "הייתה לנו הזכות להיות עדים לאירוע כה ברור של קשר אם-גור בדולפיננים, סוג הדולפין שאני חוקר כבר יותר מעשור [הסוג הנפוץ ביותר, המכונה בדרך כלל בעברית בשם הכללי "דולפין" – העורכים]. "הייתי מעוניין בהתבוננות בהתנהגות הטבעית ולא רציתי להתערב פתאום ולהטריד אם שהייתה במצוקה ברורה. הייתי מגדיר את מה שראיתי כהתאבלות."

האִם הדולפינה האֵם באמת ביכתה את הגור המת? לפני עשר שנים הייתי אומרת שלא. כאנתרופולוגית ביולוגית החוקרת קוגניציה ורגשות אצל בעלי חיים הייתי מכירה בעוצמת ההתנהגות של האם אבל מתנגדת לפרשהּ כהתאבלות. כמו רוב חוקרי התנהגות בעלי חיים, למדתי לתאר תגובות כאלה במונחים ניטרליים כמו "שינוי בהתנהגות בתגובה על מות האחר." אחרי ככלות הכול ייתכן שהאֵם הוטרדה בגלל המצב המוזר של חוסר התנועה של הגור שלה. המסורת מכתיבה שהשלכת רגשות אנושיים כמו אבלות על בעלי חיים היא רכות לב שאינה מדעית.

אבל עכשיו, בייחוד אחרי שנתיים של מחקר לקראת ספרי "כיצד בעלי חיים מתאבלים", אני סבורה שגונזלוו צדק כשטען שהדולפינה האם התאבלה. בשנים האחרונות עלו על פני השטח תצפיות רבות על תגובות של בעלי חיים על מוות, שהביאו אותי לידי מסקנה מפתיעה: יונקים ימיים, קופים גדולים, פילים והרבה מינים אחרים, החל בחיות משק וכלה בחיות מחמד, נעצבים, כל אחד על פי אישיותו ותנאי המחיה שלו, כשקרוב משפחה או חבר קרוב מת. העובדה שמגוון רחב כזה של מינים – לרבות כאלה הרחוקים למדי מן המין האנושי – מקונן על מות אהוביו מרמזת ששורשי יכולתנו להתאבל נעוצים עמוק למדי באבולוציה.

צער מהו?

מאז ימי צ'רלס דרווין, לפני מאתיים שנה, התעורר דיון סוער בין מדענים אם בעלי חיים מסוימים מציגים רגשות, מלבד אלה הקשורים בטיפול הורִי או בהיבטים אחרים של הישרדות והִתרבות. דרווין חשב שמאחר שיש קשר אבולוציוני בין המין האנושי ובין בעלי חיים אחרים, רגשות רבים צריכים להיות דומים. הוא ייחס לקופים, לדוגמה, צער וקנאה, תענוג וכעס. אבל שיוך רגשות כאלה לבעלי חיים היה רחוק מן הזרם המדעי המרכזי המקובל. בתחילת המאה ה-20 החלה להשפיע מאוד התפיסה הביהביוריסטית, הדוגלת בעקשנות בדעה שרק ההתנהגות החיצונית של בעלי החיים – זו שאפשר להבחין בה – ולא חייהם הפנימיים יכולה להיחקר ברצינות ובהקפדה. אבל לאחרונה החל המדע לאמץ בהדרגה את הרעיון שלבעלי חיים יש רגשות, במידה מסוימת בזכות אנקדוטות ממחקרי שדה ארוכי טווח ביונקים בעלי מוח גדול. בטנזניה תיארה ג'יין גודול בפירוט קורע לב את דעיכתו ומותו של השימפנזה הצעיר פלינט עקב צערו על מות אמו פְלוֹ כמה שבועות קודם לכן. בקניה דיווחה סינתיה מוס שהפילים מטפלים בחברים הנוטים למות ומגפפים את עצמות קרוביהם המתים. ביולוגים ואנתרופולוגים החלו לשאול אפוא שאלות בדבר קיומם ואופיים של מנהגי אבלות בקרב בעלי חיים.

כדי לחקור ולהבין מהו צער אצל בעלי חיים על המדענים למצוא הגדרה לרגש הזה שתבדיל אותו מרגשות אחרים. מאחר ש"תגובת בעל חיים על מוות" כוללת כל התנהגות של פרט אחרי מות בן לוויה, המדענים יכולים לחשוד שמדובר בצער רק אם מתקיימים כמה תנאים. האחד, שני פרטים או יותר בוחרים לבלות יחד שלא רק לצורכי הישרדות, כמו חיפוש מזון והתרבות. האחר, כשאחד הפרטים מת בעל החיים ששרד משנה את שגרת התנהגותו הרגילה, שינוי המתבטא בהפחתת הזמן המיוחד לאוכל או לשינה, באימוץ תנוחת גוף או הבעת פנים המעידות על דיכאון או סערת נפש או בירידה כללית בהתפתחות. דרווין קישר בין אבל לעצב. אבל השניים נבדלים זה מזה, בעיקר בעוצמה: צערו של בעל חיים מתאבל עמוק יותר ובדרך כלל ממושך יותר.

הגדרה זו בעלת שני החלקים אינה מושלמת. למדענים אין מכשיר מדידה ל"צער עמוק יותר". האם המדד לצער שונה ממין למין והאם צער של בעלי חיים אחרים מתבטא בצורות שקשה לבני אדם לראות בהן התאבלות? אין די נתונים לענות על שאלות אלה. ויותר מזה, אמהות או מטפלים אחרים שמספקים בקביעות אוכל או השגחה לעוללים שמתים בתקופת טיפולם אינם מקיימים את התנאי הראשון (התנהגויות שאינן מכוונות להישרדות בלבד), אבל הם עדיין המועמדים הראשיים לסבול מצער.

מחקרים עתידיים על התאבלות בעלי חיים יעזרו לעדן את ההגדרה. בינתיים היא מקדמת את הערכותינו הביקורתיות על תגובותיהם של בעלי חיים כשאחרים בסביבתם הקרובה מתים. לדוגמה, אמהות בַּבּוּן ושימפנזה באוכלוסיות שחיות בטבע באפריקה נושאות לעתים את גוויות תינוקיהן המתים במשך ימים, שבועות ואפילו חודשים – התנהגות שנראית כצער. ואולם, הן אינן מראות שום סימנים חיצוניים בולטים של מצוקה או סערת נפש. הן ממשיכות בהתנהגות הרגילה, כמו הזדווגות, והדבר אינו מתיישב עם התנאים המציינים התאבלות.

ביבר של אָבֵלים

מגוון רחב של מינים, בהם פילים, מציג התנהגות המתאימה להגדרה בעלת שני התנאים של צער. דוגמה מרתקת במיוחד של פיל מתאבל הגיעה מאיאן דאגלס-המילטון מארגון "הצילו את הפילים" ועמיתיו בשמורת הטבע הלאומית "סמבורו" שבקניה. ב-2003 הם עקבו אחר תגובותיהן של פילות על מות אלאנור, הנקבה הבכירה במשפחה. כשאלאנור התמוטטה, מיד התגייסה לעזרתה נקבה בכירה ששמה גרייס ממשפחת פילים אחרת ובעזרת חטיה ניסתה להקים אותה על רגליה. כשאלאנור נפלה שוב, גרייס נשארה איתה ותמכה בגופה במשך יותר משעה אף שבני משפחתה של גרייס התקדמו הלאה. ואז אלאנור מתה. במרוצת השבוע שלאחר מותה הראו נקבות מחמש משפחות פילים, בהן זו של אלאנור, עניין בולט בגופה. כמה פילות נראו מבולבלות: הן משכו ודחפו את הגופה בחדקיהן וברגליהן או התנדנדו הלוך ושוב בעמדן עליה. מתגובות הנקבות (בכל התקופה הזאת שום פיל זכר לא הגיע לבקר את הגופה) הסיק דאגלס-המילטון שהפילים מראים תגובה כללית על גסיסה ומוות: הם מתאבלים לא רק על קרוב משפחה אלא גם על פרטים ממשפחות אחרות.

יונקים ימיים בטבע מציגים גם הם תגובה כללית של צער. ב-2001, בעת שהותו באיים הקנריים, צפה פביאן ריטר מן המכון לחקר מפגשי יונקים בנקבת דולפין )תלום שן) דוחפת ומחזירה את גופת גורהּ המת בדרך דומה מאוד לזו של הדולפינה האֵם ממפרץ אמווראקיקוס. היא לא הייתה לבדה. בפרקי זמן מסוימים שחו לצדה שני בוגרים מלווים, ובזמנים אחרים קבוצה של לפחות 15 דולפינים שינו את קצב שחייתם כדי שיוכלו ללוות את האם ותינוקה המת. התמדת האם הייתה ראויה לציון, וביום החמישי, כשהחלה לדעוך, הצטרפו המלווים ונשאו את העולל על גבם.

נראה שגם ג'ירפות מתאבלות. ברשות לשימור משאבי הטבע "סויסאמבו" שבקניה המליטה ב-2010 ג'ירפת רוטשילד גור שרגלו מעוותת. הוולד הלך פחות משאר הגורים ונשאר נייח יותר. זואי מילר, הביולוגית של חיות בר בפרויקט ג'ירפות רוטשילד בקניה, לא ראתה את אמו של הצעיר מתרחקת ממנו יותר מ-20 מטר בארבעת השבועות הראשונים לחייו. אף שפרטים בעדר הג'ירפות מתאמים את פעילויותיהם, לדוגמה מחפשים יחד מזון, האם חרגה מדפוס התנהגות זה והעדיפה להישאר קרובה לתינוק. כמו הדולפינה האֵם במפרץ אמווראקיקוס, היא הייתה עלולה לסכן בכך את חייה – אם כי במקרה זה למען צאצא חי.

יום אחד גילתה מילר שהעדר עסוק בהתנהגות מאוד לא אופיינית. 17 נקבות, לרבות אם הגור, היו דרוכות וחסרות מנוחה ונעצו את מבטן בקבוצה של שיחים. הגור מת שם חצי שעה קודם. באותו הבוקר גילו כל 17 הנקבות התעניינות עמוקה בגופה: הן התקרבו אליה ונסוגו לסירוגין. עד שעות אחר הצהריים היו מעורבים בפעילות 23 נקבות וארבעה צעירים, וכמה גיפפו את הגווייה בחוטמיהם. בערב ההוא התגודדו 15 נקבות בוגרות מסביב לגופה – קרוב יותר מבשעות היום.

למחרת טיפלו בגופת התינוק ג'ירפות בוגרות רבות. כמה זכרים בוגרים התקרבו בפעם הראשונה. הם לא התעניינו בגופה, אלא התעסקו בחיפוש מזון ובחנו את מצב הפוריות של הנקבות. ביום השלישי איתרה מילר את הג'ירפה האם לבדה מתחת לעץ במרחק 50 מטר מן המקום שבו מת הגור. הגופה עצמה לא הייתה במקומה. לאחר חיפוש מצאה מילר את הגופה טרופה חלקית מתחת לעץ שלידו נראתה האם קודם. ביום המחרת נעלמה הגופה – צבועים לקחו אותה.

ג'ירפות הן חיות חברתיות מאוד. לאחר שהאמהות מסתירות את ולדותיהן במשך ארבעת השבועות הראשונים לחייהם האמהות מתארגנות לעתים בשיטת הפעוטון: אחת שומרת על הפעוטות, והשאר תרות אחר מזון. מילר אינה משתמשת במילים צער או התאבלות בתארה את המקרה שהייתה עדה לו. עם זאת אפשר ללמוד רבות ממקרה זה. לא רק התנהגות האם השתנתה במידה ניכרת בעקבות מות העולל, אלא גם התנהגות שאר הנקבות בעדר. אף שאין לשלול הסברים אחרים, הגנתן של הנקבות על הגופה מפני שיני טורפים מעידה בסבירות גבוהה שהתגובה כללה צער במידה כלשהי.

תצפיות מפורטות כמו זו של מילר על אוכלוסיות של חיות בר עדיין נדירות יחסית מכמה סיבות: מדענים אינם יכולים להיות במקום הנכון בזמן הנכון כדי לצפות בתגובות הניצולים לאחר מות אחד הפרטים. וגם אם עלה בידיהם להיות נוכחים, לא יופיעו תגובות יוצאות דופן של צער בהכרח. ולכן, כל תצפית, החל בחוות מקלט וגני חיות וכלה בבתים פרטיים, יכולה לספק רמזים נחוצים, בייחוד בשלב מוקדם זה של מחקר על צער של בעלי חיים.

אינני יכולה אפילו לדמיין את תיאור התנהגותה של וילה החתולה הסיאמית בלי לעורר את המילה "צער". במשך 14 שנים חיה וילה עם אחותה קרסון בביתם של קארן ורון פְלואו בווירג'יניה. החתולות האחיות טיפלו זו בזו, רבצו יחד במקומות נבחרים בבית וישנו שלובות זו בזו. כשלקחו את קרסון לביקור אצל הווטרינר, וילה הייתה נסערת קלות עד שהתאחדה שוב עם אחותה. ב-2011 החמירה הבעיה הרפואית הכרונית של קרסון. בני הזוג פְלואו לקחו אותה שוב לווטרינר, ושם היא מתה בשנתה. בהתחלה התנהגה וילה כמו בפעמים שלקחו את אחותה לתקופה קצרה. אולם בתוך יומיים-שלושה התחילה להשמיע קולות מוזרים, מעין יבבות, ולחפש את המקומות שהיו אהובים עליה ועל קרסון. גם כשהתנהגות מבהילה זו גוועה, נשארה וילה חסרת מרץ למשך חודשים.

מכל המקרים שליקטתי על צערם של בעלי חיים המפתיע מכולם התרחש בחוות מקלט. ב-2006 הגיעו שלושה אווזי מולארד לחוות מקלט בווטקינס גלן שבמדינת ניו יורק. הם סבלו מתסמונת הכבד השומני, מחלת כבד הנגרמת מהאבסה כפויה של אווזים בחוות שמשווקות כבד אווז. שניים מן האווזים, קול והרפר, היו במצב גרוע הן גופנית הן רגשית: לקול היו רגליים מעוותות, הרפר היה עיוור בעין אחת, והם פחדו מאוד מאנשים. השניים רקמו ידידות תומכת ויפה במשך ארבע שנים. אווזים הם ציפורים חברתיות, ולמרות זאת עוצמת הקשר ביניהם הייתה לא רגילה. כשהכאבים ברגליו של קול החריפו והוא כבר לא היה מסוגל ללכת, הרדימו אותו. להרפר אפשרו להיות נוכח בתהליך ולהתקרב לגופתו של קול. אחרי שהרפר דחף את הגופה הוא נשכב לצדה והניח את ראשו וצווארו על צווארו של קול. כך הוא נשאר במשך כמה שעות. למעשה, הרפר מעולם לא התאושש מאבדנו של קול. יום אחר יום הוא דחה אווזים אחרים שיכלו להיות חבריו והעדיף לשבת קרוב לאגם קטן במקום שנהג ללכת אליו עם קול. חודשיים אחר כך גם הרפר מת.

טווח היָגון

הגיוני לחשוב שפרטים הנמנים עם מינים שחיים חיים ארוכים ונוטים לחיי שיתוף קרובים ביותר עם אחרים – בני זוג, קבוצות משפחתיות או קהילות – יתאבלו על מות אהוביהם יותר ממינים אחרים. אבל חוקרים עדיין אינם יודעים די על אודות צערם של בעלי חיים כדי לטעון זאת. יש לבחון השערה זו באמצעות השוואה שיטתית של תגובות על מוות בקרב מגוון מערכות חברתיות של בעלי חיים, מקהילות ועד קבוצות שמתאספות בעונות מסוימות לצורכי חיפוש מזון והזדווגות.

ובכל זאת הבדלי אבלות בין המינים לא יהיו כל הסיפור משום שהבדלים בהֶקשר החברתי בכל בין המקרים השונים והבדלי אופי בין שאירים אינדיבידואלים מסבכות את העניין. לדוגמה, נראה שהנוהג להרשות לבעל החיים שנותר לראות את גופת המת, כמו שנעשה בעניינם של הרפר וקול, מונע או מקצר לעתים את פרק הזמן שבו בעל החיים החי שרוי במצוקה מפני שאינו מוצא את חברו המת והוא מחפש אחריו כשהוא מבטא את מצוקתו בהשמעת קולות. ואולם, במקרים אחרים אין הנוהג הזה עוזר כלל, דבר המעיד על שונות בתגובה על מוות אצל פרטים בני אותו המין. כמו כן עד עכשיו ראיות לצער של קופי בר, החיים ביחידות חברתיות מלוכדות, מוגבלות באופן מפתיע, ואילו מינים החיים כבודדים בדרך כלל, כמו חתולי בית, יכולים ליצור קשרים – בין קרובי משפחה או חברים – שמביאים לידי תגובות צער קשות מאלו של בעלי חיים חברתיים יותר. אני צופה שמחקרי שדה יראו שכמה מיני קופים, החיים במגוון רחב של צורות חברתיות, מתאבלים במידה שווה לזו של חתולי בית מסוימים. ואכן בספרי "כיצד בעלי חיים מתאבלים" אני מביאה דוגמאות של התאבלות אצל חתולים, כלבים, ארנבות, סוסים וציפורים, נוסף על בעלי החיים האחרים המוזכרים כאן. בכל מין אני מוצאת טווח של צער: יש פרטים שאדישים למות בן לוויה, ויש שמוטרדים מאוד מן האבדן.

גם הבדלים קוגניטיביים ממלאים תפקיד בצערם של בעלי חיים. כמו שיש רמות שונות של אמפתיה שמבטאים מינים שונים ואפילו פרטים בני אותו המין, חייבות להיות רמות תפיסה שונות של בעל חיים מתאבל. האם יש בעלי חיים שקולטים את הסופיות שבמוות או אפילו מבינים מהו מוות? אנחנו פשוט איננו יודעים. אין שום הוכחה שבעלי חיים לא אנושיים מצפים למוות בדרך שבני אדם נוהגים, יכולת שעליה מבוססים הספרות, המוזיקה, האמנות והתאטרון ועולה למין האנושי הרבה מאוד במונחים של סבל רגשי.

אהבה בעולם בעלי חיים מקושרת לעתים קרובות לצער כשמדובר בהדדיות אמיצה.

אכן היכולת להתאבל יכולה לעלות ביוקר לכל בעל חיים הן מבחינה גופנית הן מבחינה רגשית, בייחוד בטבע, שבו נחוצה התנהגות של דריכות, הדורשת אנרגיה, לחיפוש מזון, להתחמקות מטורפים ולהזדווגות. אם כך מדוע בכלל התפתח הצער? ייתכן שפרישות חברתית המלווה לעתים את הצער של בעלי חיים מאפשרת, אם אינה נמשכת זמן רב מדי, פסק זמן למנוחה ולהחלמה רגשית, שיכולה להביא לידי הצלחה רבה יותר ביצירת קשרים קרובים חדשים. או כמו שג'ון ארצ'ר כתב בספרו "טבעו של הצער": "אפשר לראות את הצער כמחיר שיש לשלם בתמורה לתועלת האבולוציונית שמעניקה 'תגובת פרידה'". תגובה כזאת נצפית כששני פרטים הקשורים קשרים עזים זה לזה נאלצים להיפרד, והיא דוחפת את בני הזוג האובדים לחפש זה את זה כדי להתאחד מחדש להמשיך לשרוד בסיוע הדדי. הצער עצמו אינו בהכרח הדבר המסייע להתאמה האבולוציות. במקום זה הוא פשוט מעיד על הרגשות החיוביים העזים שנחוו לפני הצער, רגשות שחולקים שניים או יותר בעלי חיים ושדוחפים אותם לשיתוף פעולה במשימות הזנה ורכישת משאבים.

מחיר האהבה

מנקודת מבט זו אנחנו רשאים לקשור בין צער לבין אהבה. כלומר, צער נובע מאבדן אהבה. מארק בֶּקוֹף, אקולוג וחוקר התנהגות בעלי חיים באוניברסיטת קולורדו בבולדר, החוקר רגשות במגוון בעלי חיים, מאמץ את הרעיון שבעלי חיים רבים מרגישים "אהבה" וגם "צער", אף שהוא מודה שקשה להגדיר מושגים אלה במדויק. אנחנו בני האדם, הוא מציין, איננו מבינים לחלוטין מהי אהבה, אבל איננו מתכחשים לקיומה או לכוחה לעצב את תגובותינו הרגשיות.

בספרו Animals Matter מספר בקוף את סיפורה של מאם ("אימא"), זאבת ערבות שעליה ערך תצפיות במרוצת כמה שנים במסגרת מחקרים התנהגותיים בפארק הלאומי "גרנד טיטון" בוויומינג. בשלב מסוים החלה מאם לצאת למסעות קצרים לבדה הרחק מלהקתה. צאצאיה עלצו כשחזרה, ליקקו אותה והתגלגלו לרגליה במרץ. ואז מאם עזבה לצמיתות. כמה זאבים מלהקתה פסעו בקצב; אחרים יצאו לדרך בכיוון שאליו פנתה כדי לחפשה. "במשך יותר משבוע נראה שהאופי המתלהב של הלהקה נעלם," כותב בקוף. "בני משפחתה פשוט התגעגעו אליה." בשיחה עמי ייחס בקוף את תגובת המשפחה לאהבה למאם. הוא אמר שבאופן כללי הפוטנציאל לאהבה גדול במינים כמו זאבי ערבות, זאבים וציפורים רבות, בהן אווזים, משום שבני הזוג במינים אלה מגִנים על הטריטוריה, מאכילים ומגדלים יחד את צאצאיהם ומתגעגעים זה לזה כשהם נפרדים.

אהבה בעולם בעלי חיים מקושרת לעתים קרובות לצער כשמדובר בהדדיות אמיצה. ייתכן שאפילו יותר מהלכידות החברתית שבתוך המינים, האהבה שבין פרטים היא שמנבאת ביטוי של צער. האם יש ספק שווילה, נציגה של מין (חתולי בית) שאינו מפורסם בטבעו החברתי, אהבה את אחותה קרסון, או שכאחות שנשארה היא סבלה מצער בגלל האבדן?

במין שלנו הצער מבוטא יותר ויותר בטקסים עשירים בסמלים. לפני כ-100,000 שנה קישטו אבותינו ממין ההומו ספיינס את גופות המתים בצבע אדום אוכרה. הארכאולוגים רואים בכך סמל קישוטי (יותר מתפקודי). לפני 24,000 שנה נקברו באתר סנגיר שברוסיה ילד וילדה שטרם מלאו להם 13 שנה עם חפצי קבורה, החל בשיני ממותה וכלה בבעלי חיים מגולפים משנהב. מדהימים במיוחד היו אלפי חרוזי השנהב שנמצאו בקבר של השניים. ייתכן שהיו תפורים לבגדים (שהתפוררו מזמן) שבהם נקברו הילדים. יש לשער כי חלק נכבד מן האוכלוסייה האנושית העתיקה הזאת שיתפה פעולה בהכנת טקס הקבורה, שהרי כדי לייצר כל חרוז לבדו נדרשת שעה או יותר. אף שמסוכן להשליך רגשות מודרניים על אוכלוסיות עבר, הדוגמאות של צער בבעלי חיים שנסקרו כאן מחזקות את ההסבר של הממצאים הארכאולוגיים המבוסס על רגשות: אבותינו מלפני אלפי שנים התאבלו על אבדן ילדיהם.

בעולמנו המודרני הצער אינו משויך רק לקרובי משפחה, לחברים קרובים או לחברים קרובים בקהילה. טקסי הזיכרון הציבוריים באנדרטת השלום בהירושימה, במרכז לזכר רצח העַם בקיגלי שברואנדה, במצבת הזיכרון לרצח יהודי אירופה בברלין, באתר מגדלי התאומים במנהטן או בבית הספר היסודי "סנדי הוק" בניוטון שבקונטיקט מדגימים בבירור תחושת סבל הנובעת מאבל גלובלי. היכולת האנושית הייחודית לחוש יגון על מות זרים לנו מבוססת על תשתית אבולוציונית. הדרכים שלנו להתאבל יכולות להיות ייחודיות, אבל היכולת להתאבל אבל עמוק היא משהו שאנו חולקים עם בעלי חיים.