פטיש לו היה לי

בקיצור

• תיאוריה חדשה זוקפת את קצב האבולוציה המהיר במיוחד של האדם הקדמון לזכות השילוב של התפתחויות תרבותיות ושינויי אקלים בלתי צפויים.
• שינויי אקלים גרמו פעם אחר פעם לפיצול של אוכלוסיות ההומינינים לקבוצות קטנות שבהן השינויים הגנטיים והתרבותיים השתרשו במהירות, מה שהאיץ את ההתמיינות.
• המין שלנו, הומו סאפיינס, הנבדל מבחינה אנטומית ממיני האדם האחרים, נולד באחד האירועים האלה באפריקה לפני כ-200,000 שנה.
• כ-100,000 שנה מאוחר יותר, קבוצה מבודדת של בני המין רכשה את היכולת להשתמש בסמלים. כמעט ודאי שהתודעה הסמלית הייחודית הזאת היא שאִפשרה את חיסול כל המתחרים ההומינינים בתוך זמן קצר.

בני האדם הם פרימטים מוזרים מאוד. הליכתנו הזקופה מסכנת את שיווי המשקל של גופנו הכבד הנישא על שתי כפות רגליים קצרות. ראשינו מגודלים בצורה משונה: פנים זעירות ולסתות קטנות תחובות תחת הגולגולת הגדולה שלנו, המזכירה בלון נפוח. ואולי המדהים מכול הוא שאנחנו מעבדים מידע על העולם שמקיף אותנו באופן שאין לו אח ורע. עד כמה שידוע לנו, אנחנו היצורים היחידים המפרקים פירוק מנטלי את סביבתנו ואת חוויותינו הפנימיות לאוסף של סמלים מופשטים, שאותם אנו מגלגלים במוחותינו ויוצרים מהם גרסאות חדשות של המציאות. אנחנו מסוגלים לדמיין גם את מה שיכול להיות, ולא רק לתאר את הקיים.

אבל אבות אבותינו לא היו יצורים חריגים כל כך. מצאי המאובנים מראה במובהק שלפני קצת יותר משבעה מיליון שנים, המין הקדום שממנו התפתחנו היה יצור קופי, שוכן עצים ביסודו, שנשא את משקלו על ארבע גפיים והיו לו פנים גדולות ובולטות ולסתות חזקות שמאחוריהן שכנה קופסת מוח צנועה למדי. סביר מאוד להניח שתודעתו דמתה במידה רבה לזו של השימפנזים של ימינו. אמנם קופי האדם (apes) של ימינו הם בעלי חיים נבונים, בעלי תושייה ואפילו יודעים לזהות ולצרף סמלים, אבל נראה שאינם מסוגלים לסדר אותם כך שיביעו מצב עניינים חדש. המעבר מאותו אב קדמון למין שלנו, הומו סאפיינס, הצריך אפוא שינויים אבולוציוניים מהירים.

שבעה מיליון שנה הם פרק זמן שאולי נדמה ארוך, אבל במושגים אבולוציוניים זאת תקופה קצרה למדי בשביל התמרה כזאת. כדי להמחיש עד כמה מהיר היה השינוי, תנו דעתכם על כך שבדרך כלל מיני פרימטים קרובים, ובוודאי אלה המשתייכים לאותו סוג ביולוגי (genus), אינם שונים מאוד זה מזה בתכונותיהם הפיזיות והקוגניטיביות. יותר מזה, מדענים מעריכים שאורך חייו הממוצע של מין ממשפחת היונקים הוא כששלושה עד ארבעה מיליוני שנים, כמחצית זמן קיומה של קבוצת ההומינינים (הכוללת אותנו ואת קרובינו דמויי האדם שנכחדו), שבו השתנתה הקבוצה הזאת עד בלי היכר. אם היסטוריות אבולוציוניות בנויות ממיני-אב המולידים מינים צאצאים, ואנחנו יודעים שהן בנויות כך, הרי שקצב ההתמיינות, כלומר ההופעה של מינים חדשים, בוודאי התגבר מאוד בשושלת האדם, שאם לא כן אי אפשר להסביר את השינויים הקיצוניים שחלו.

מדוע האבולוציה הייתה מהירה במיוחד במשפחה שלנו? מה היה המנגנון שחולל את ההאצה הזאת? השאלות האלה מתבקשות, ועם זאת, למרבה הפלא, הן לא סיקרנו במיוחד את המדענים שחקרו את האבולוציה של האדם באמצעות מאובנים. כמעט אין ספק שהתשובה כוללת את יכולתם של אבותינו להתמודד עם האתגרים שניצבו לפניהם בעזרת כלי אבן, בגדים, הכנת מחסות, הבערת אש וכולי, ממצאים המכונים "תרבות חומרית", שכן הם מלמדים על אורחות חייהם של המשתמשים בהם. זמן רב סברו מדענים שהברירה הטבעית העדיפה את אותם בני אדם קדמונים שהיטיבו להמציא ולחלוק את הידע התרבותי שלהם זה עם זה. הפרטים המוכשרים יותר שרדו והתרבו יותר מאחרים, וכך התקדמה בקביעות קבוצת ההומינינים כולה.

אבל השכלול הזה, דור אחר דור, לא היה יכול להיות מהיר דיו לשנות בצורה קיצונית כל כך את שושלת האדם בתוך שבעה מיליון שנה. ככל שאנחנו למֵדים על שינויי האקלים שהתחוללו בשני מיליון השנים האחרונות, עולה תמונה חדשה, ולפיה תנודות חדות באקלים, שפעלו בשילוב עם התרבות החומרית, זירזו את האבולוציה של אבותינו. סביר להניח שכלים וטכנולוגיות אחרות אִפשרו להומינינים לנדוד לסביבות חדשות, גם אם אחת לכמה זמן, כשהורעו התנאים, העזרים האלה שוב לא הבטיחו הישרדות. הדבר גרם להתפצלות של אוכלוסיות רבות, מה שאִפשר לחידושים תרבותיים וגנטיים להשתרש במהירות גדולה בהרבה מזו שאפשרית בקבוצות גדולות, והאבולוציה הואצה. האחרים פשוט נִספו. והמין שבסופו של דבר החזיק מעמד, אנחנו, ניצח בזכות אירועים אקראיים, כמו אותם שינויי אקלים למשל, לא פחות משניצח בזכות כשרונותיו.

הירידה אל הקרקע

על אף תפקידה המכריע של התרבות החומרית ביצירת התופעה יוצאת הדופן הקרויה היום הומוסאפיינס, היא מופיעה מאוחר באופן יחסי בסיפור התפתחותנו. יותר מארבעה מיליון שנה לפני שאבותינו למדו להשתמש בכלים, היה עליהם לחדול מלהתקיים על העצים ולנסות לחיות על הקרקע, מעבר לא פשוט לקוף אדם בעל ארבע גפיים שנועדו לאחיזה. הדבר הצריך קוף שכבר התרגל להחזיק את גוו באופן אנכי ולתמוך במשקל גופו הבלתי מבוטל באמצעות זרועותיו באותה מידה שבה הוא נעזר ברגליו. ואכן, ידוע שהתנוחה הזאת הופיעה אצל כמה מן ההומינואידים הראשונים, בני המשפחה שאליה שייכים קופי האדם וההומינינים.

נטישת העצים עומדת בבסיס השינויים העצומים באנטומיה שלנו. אבל גם אם אין ספק שהיא הכינה את הקרקע להסתגלויות מאוחרות יותר בשושלת שלנו, היא לבדה לא הגבירה את הקצב האבולוציוני של האירועים. כחמישה מיליון שנה לאחר הופעתם של ההומינינים, הם התפתחו בדומה לכל קבוצה מוצלחת של פרימטים: מן ההתחלה אילן היוחסין של משפחת האדם היה מסועף, כלומר מינים רבים הופיעו בכל רגע נתון, וכולם בחנו את הפוטנציאל הגלום בהליכה על שתיים. המציאות מלמדת שלא היה בכוחם של הניסויים המוקדמים האלה לחולל שינויים מהותיים; באותה תקופה נראה שכל ההומינינים היו גרסאות של אותו נושא מבחינת המקום והאופן שבו הם חיו. כיאה ליצורים המותאמים לחיים גם בין העצים וגם בבתי גידול פתוחים יותר, מוחם וגופם של אבות האדם הקדמונים האלה נשארו צנועים בגודלם ושמרו על פרופורציות הגוף הישנות: רגלים קצרות וזרועות בעלות חופש תנועה גדול.

קצב האבולוציה התחיל להתגבר במידה ניכרת רק אחרי הופעתו של הסוג הומו לפני כשני מיליון שנים. ואולם, התרבות החומרית, בדמות כלי אבן, נולדה לפחות חצי מיליון שנה לפני הופעת הבכורה שלנו. הדבר מאשש מאוד את הרעיון שהתרבות סייעה להניע את התמורה המהירה מרצף יציב של קופי אדם שוכני עצים לסדרה מהירת-שינויים של בני אדם שוכני קרקע. מדענים מצאו כלי אבן פרימיטיביים באפריקה מלפני 2.6 מיליון שנה, ויש סימנים קדומים עוד יותר של חריצים בעצמות של בעלי חיים שנחרתו באמצעות כלים. אנחנו יודעים כמעט בוודאות שההומינינים המוקדמים כבר הכינו את הכלים הפשוטים האלה, שברי אבן קטנים וחדים מליבות אבנים שגודלן כגודל אגרוף.

על אף האנטומיה שלהם, שמקורה בעידן קדום יותר, בוני הכלים הראשונים כבר חרגו הרחק מן התחום התודעתי של קוף האדם. גם אחרי אימון רב, הקופים של ימינו אינם מצליחים להבין איך להכות אבן באבן כדי לחלץ שבב בכוונה תחילה כפי שעשו זאת ההומינינים הקדומים. אחד השימושים של השבבים האלה היה חיתוך פגרים של יונקים אוכלי עשב. ההתנהגות הזאת, החדשה באופן קיצוני, מלמדת שתזונת ההומינינים התרחבה במהירות, מדיאטה צמחונית בעיקרה להסתמכות גדולה יותר על שומן ועל חלבון מן החי, אם כי איננו יודעים עדיין אם בשלב זה הם צדו באופן פעיל או אכלו נבלות. לימים, תמכה התזונה העשירה הזאת בגדילת מוחותיהם זוללי האנרגיה של המינים הנמנים עם הסוג הומו.

ויכוח סוער ניטש בקרב ביולוגים בשאלה איזה מאובן הוא התגלמותו הראשונה של הסוג הומו, אבל הם מסכימים שההומינינים הראשונים שגופם היה בעל פרופורציות דומות לשלנו הופיעו לפני פחות משני מיליון שנים. בערך בזמן הזה נדדו הומינינים מאפריקה למקומות רבים ב"עולם הישן". פרטים אלה שהלכו כמונו, בצעד רחב ובקומה זקופה, חיו בערבה פתוחה, הרחק מן היער המגונן, וקרוב לוודאי שניזונו מתזונה עשירה במרכיבים מן החי. המוח של מיני הומו מוקדמים ביותר לא היה גדול בהרבה מזה של ראשוני ההולכים על שתיים, אבל לפני מיליון שנה, מיני הומו שונים כבר נשאו מוחות כפולים בגודלם, ולפני 200,000 שנה כבר הוכפל גודלם שוב.

מרוץ חימוש בעידן הקרח?

קצב גידול זה של המוח מדהים לכל הדעות, והוא מאפיין לפחות שלוש שושלות נפרדות בתוך המיןהומו, זו של הומו ניאנדרטליס באירופה, זו של הומו ארקטוס במזרח אסיה, וזו שלנו, כלומר של ההומו סאפיינס באפריקה. המגמות המקבילות האלה מלמדות גם שהמוח הגדול סיפק יתרון הישרדותי למין, ושהגדלת המוח הייתה נטייה נפוצה בסוג ואינה מיוחדת לשושלת המסוימת שהובילה להומו סאפיינס. לא מן הנמנע הוא שהנטייה הזאת הביאה לכעין מרוץ חימוש, שכן ההסתגלות לשימוש בנשקי הטלה עשתה את קבוצות מיני האדם לטורפות המסוכנות ביותר זו לזו, בשעה שהתחרו על המשאבים.

ההסבר המסורתי, החביב על הפסיכולוגים האבולוציוניים, להתפתחות המהירה של המוח אצל ההומינינים מכונה קו-אבולוציה גנטית-תרבותית. התהליך כרוך בפעולה עקבית של ברירה טבעית, דור אחר דור, עם משוב חיובי חזק בין החדשנות בתחומים התרבותי והביולוגי. ככל שפרטים בעלי מוח גדול שגשגו במרוצת הדורות, כן נעשתה האוכלוסייה חכמה יותר. ולכן היא הפיקה כלים והמצאות אחרות שסייעו לה להסתגל טוב עוד יותר לסביבתה. במודל הזה, יחסי הגומלין המובְנים בין הגנטיקה לתרבות בשושלת מינים אחת המשתנה בהדרגה חייבו את אבות האדם, הלכה למעשה, להיעשות נבונים ולפתח התנהגויות מורכבות יותר והכינו אותם לשינוי אבולוציוני מהיר יותר.

אבל אם חושבים על זה קצת, נדמה שהיו עוד גורמים. הקושי בתרחיש הזה הוא בהנחה שלחץ הברירה, אילוצים שהמינים הסתגלו אליהם, שומר על עקביות במשך תקופות ארוכות. אבל בפועל, מיני ההומו התפתחו בתקופה של עידני קרח, תקופה שבה אחת לכמה זמן התפשטו כיפות הקרח והגיעו עד לצפון אנגליה ועד למקום שבו שוכנת היום העיר ניו יורק בחצי הכדור הצפוני, והאזורים המשווניים ידעו תקופות שחונות מאוד. באי יציבות כזאת של הסביבה, לא ייתכן שהיה לחץ ברירה עקבי בכיוון אחד. ככל שאנחנו יודעים יותר על תנודות האקלים האלה, אנחנו מבינים עד כמה היו הסביבות שבהן חיו אבותינו הקדומים בלתי יציבות. ליבות קידוח של קרח מן הקטבים ושל בוץ מקרקעיות האוקיינוסים מגלות שהמטוטלת של תקופות חמות באופן יחסי ושל תקופות קרות בהרבה הלכה והחריפה החל מלפני 1.4 מיליון שנה. אוכלוסיות ההומינינים נאלצו אפוא להגיב לתנאים המשתנים בפתאומיות בכל אזור ואזור.

קושי אחר של ההסבר הרגיל קשור בממצאים החומריים עצמם. במקום דפוס של טכנולוגיות ההולכות ומשתכללות בקצב אחיד בשני מיליוני השנים האחרונות, החידושים נראים מפוזרים ונפרדים מאוד זה מזה. סוגים חדשים של מכשירים, לדוגמה, הופיעו רק אחת למאות, אלפים ואפילו מיליון שנים, ובין לבין כמעט שלא שוכללו. בתקופות האלה, כך נראה, הגיבו ההומינינים לשינויי הסביבה בשימושים חדשים לכלים הישנים, ולאו דווקא בהמצאה של כלים חדשים.

מה שמערער עוד את רעיון האבולוציה ההדרגתית הוא היעדר העדויות לכך שהתהליכים התודעתייים של ההומינינים הלכו והשתכללו בקצב אחיד עם השנים. גם כשהופיעו מיני ההומו בעלי המוחות הגדולים יותר, הטכנולוגיות ואורח החיים הישן עמדו בעינם. דרכי פעולה חדשות בדרך כלל הופיעו למקוטעין, ולא עם הופעתו של מין חדש אלא במרוצת חייו של מין קיים. הדוגמה הבולטת ביותר היא העובדה שראיות לתודעה סִמלית מודרנית מובהקת צצו באופן פתאומי למדי ורק בשלב מאוחר מאוד. העצמים הראשונים הסמליים במובהק, שני לוחות אוֹכְרָה (ocher, אדמה בגוון אדמדם או צהוב) משויפים ועליהם חריתות של צורות הנדסיות, התגלו במערת בלומבס בדרום אפריקה וגילם כ-77,000 שנים, צעיר בהרבה משרידי ההומו סאפיינס הראשונים המזוהים בבירור על פי סימנים אנטומיים, שהוא כ-200,000 שנה [ראו תיבה למעלה]. מאחר שהצורות האלה מסודרות מאוד, החוקרים די משוכנעים שהן לא סורטטו באקראי אלא מייצגות מידע כלשהו. פריצות דרך פתאומיות כאלה אינן מאפיינות התקדמות שכלית יציבה, דור אחר דור.

כוחן של האוכלוסיות הקטנות

עולה אפוא שאין טעם לחפש את ההסבר לשינויים המהירים שחלו בהומינינים בעידן הקרח בתהליכים שאירעו בתוך שושלות מסוימות. אבל ייתכן שאותם יסודות המעורבים בגרסת ההתפתחות הגנטית-תרבותית, לחץ הברירה והתרבות החומרית, ממלאים תפקיד גם בהסברים אחרים. אפשר שפשוט הייתה להם השפעה אחרת מזו המתוארת בהסבר המקובל. כדי להבין כיצד עוררו יחסי הגומלין בין הגורמים האלה שינויים אבולוציוניים, ראשית עלינו להבין שרק אוכלוסייה קטנה יכולה להטמיע חידושים משמעותיים, אם גנטיים ואם תרבותיים. האנרציה הגנטית באוכלוסיות גדולות וצפופות פשוט חזקה מכדי שיהיה אפשר להסיטה באופן עקבי בכיוון זה או אחר. לעומת זאת, אוכלוסיות קטנות ומבודדות נוחות להיבדל.

אוכלוסיית בני האדם היום אינה נודדת, היא עצומה ומפוזרת באופן רציף על פני כל בתי הגידול בעולם. אבל בעידן הקרח, ההומינינים היו ציידים-לקטים ניידים שחיו ממה שהציע הטבע והיו פזורים בקבוצות קטנות ורחוקות זו מזו ברחבי העולם הישן בלבד. שינויי האקלים היכו שוב ושוב באוכלוסיות המקומיות הזעירות האלה. תנודות של טמפרטורה ולחות ואפילו של מפלסי הימים והאגמים השפיעו מאוד על זמינות המשאבים המקומיים, שינו את הצמחייה והניעו בעלי חיים לנדוד. מקומות רבים נעשו קשים ואפילו בלתי אפשריים להומינינים, עד ששבו ושררו תנאים נוחים יותר.

לפני מיליון עד חצי מיליון שנים, כבר היה בידי ההומינינים מגוון של טכנולוגיות, מהכנת כלים ובישול מזון ועד בניית מחסות, שאִפשרו להם לנצל את סביבתם באופן יעיל יותר משעשו זאת מינים קדומים יותר ולהתגבר על מגבלות גופניות גרידא. הטכנולוגיות האלה בוודאי אִפשרו להומינינים של עידן הקרח להרחיב את סביבות מחייתם במידה ניכרת. בשנים טובות, הטכנולוגיה אִפשרה לאוכלוסיות ההומינינים להתפשט ולתפוס אזורים שבשולי תחומיהם, אזורים שבלי הטכנולוגיות האלה היו בלתי נגישים. אבל כשהורעו תנאי האקלים, כפי שקרה אחת לכמה זמן, התרבות בוודאי נתנה מענה חלקי בלבד לקשיים החיצוניים. משום כך, אוכלוסיות רבות בוודאי הצטמצמו בגודלן והתפלגו.

הקבוצות הקטנות והמבודדות שנוצרו התאפיינו בתכונות אידאליות גם לקיבוע של חידושים גנטיים ותרבותיים וגם להתמיינות נוספת. כשהתנאים שבו והוטבו, האוכלוסיות שעברו את השינויים האלה התפשטו שוב ופגשו זו את זו. אם הייתה התמיינות של ממש, סביר להניח שהתחרות וכוחות הברירה הכחידו את החלשים יותר. אם חלה התמיינות חלקית או שלא חלה כלל, סביר להניח שהאוכלוסיות התמזגו והשינויים הגנטיים הוטמעו באוכלוסייה המאוחדת. כך או כך, השינויים קרו. בתנאי עידני הקרח המשתנים תדיר, התהליך הזה חזר כנראה פעמים רבות וברצף מהיר, מה שסלל את הדרך לאבולוציה מהירה במיוחד, שהתרבות החומרית האיצה אותה בסופו של דבר עוד יותר. בשוך ה"קרבות" נותרנו לבדנו. הצטרפותם הממוזלת של החידושים התודעתיים, החדשנות התרבותית ושינויי האקלים היטיבו עמנו ואִפשרו לנו לחסל את מתחרינו ההומינינים או פשוט לשרוד במקום שהם נכחדו בכל העולם הישן בתוך זמן קצר להפליא. היתרון שלנו בתחרות היה קרוב לוודאי היכולת שרכשנו לחשוב בסמלים, מה שמאפשר לנו לרקום תכניות ומזימות בדרכים שלא נראו קודם לכן. מעניין לציין שההתפתחות הזאת כנראה התרחשה רק בימיו של המין שלנו, הומו סאפיינס, וכנראה דִרבן אותה תמריץ תרבותי, כנראה המצאת השפה, שהיא הפעילות הסמלית האולטימטיבית.

ההסתכלות הזאת על האבולוציה שלנו, שבה המין המופלא שלנו, לכל הדעות, הגיח מרצף מהיר של אירועים חיצוניים שאינם תלויים בתכונות שייחדו את המינים שמהם התפתחנו, מחמיאה הרבה פחות מן הרעיון המסורתי של השתפרות אלגנטית על פני עידן ועידנים. אבל בחינה מדוקדקת של התוצאה מאששת אותה בעליל: אין צורך בהתבוננות עמוקה מדי פנימה כדי לראות שעל אף כל תכונותיו המרשימות, הומו סאפיינס הוא מין רב פגמים, נושא שכבר נכתבו עליו תלי תלים של מחקרים, ורבים מהם בידי פסיכולוגים אבולוציוניים.

ועם זאת, ההסתכלות על המין המדהים שלנו כעל תאונה אבולוציונית טומנת בחובה לקח עמוק. כי אם האבולוציה לא עיצבה אותנו כדבר מה מסוים, התפור לפי מידותיהם של סביבתו ותכליתו, הרי שבידינו חופש בחירה שונה משל שאר המינים. אנחנו יכולים להחליט איך להתנהג. ופירוש הדבר, כמובן, שעלינו גם לקבל אחריות על ההחלטות האלה.