בעלי חיים כמעט-אנושיים, בעלי חיים על-אנושיים

"מוח של ציפור" הוא כינוי לאדם טיפש, שכן לציפורים מוחות קטנים, ואנו נוטים לחשוב שככל שהמוח גדול יותר, כך החיה אינטליגנטית יותר. אך האם באמת כך הדבר? שימפנזים יכולים להבין את הקשר בין סיבה לתוצאה, ועורבים יכולים לתכנן את העתיד ואף לדחות סיפוקים. אך בעוד שלשימפנזים יש מוח גדול ועתיר קפלים, בדומה למוחם של בני אדם, לעורבים יש מוח כדורי קטן וחלק, היכול להיכנס בקלות לכף.

משל העורב והכד

אחת הדרכים שבהן מדענים חוקרים את המושג ״אינטליגנציה״ היא ניסויים התנהגותיים בחיות. החוקרים מציבים בפני החיות מטלות, ומעריכים את היכולות הקוגניטיביות שלהן לפי האופן שבו הן מבצעות אותן. עורבי ניו-קלדוניה, עורבים שחורים החיים באזור האוקיינוס השקט, הראו יכולות מופלאות ליצור כלי עבודה מחפצים שונים בסביבת המחיה שלהם, הן בטבע והן בשבי. הם אפילו מתייחסים לתכונות הפונקציונליות של הכלים שלהם, כמו אורך וקוטר.

חוקרים מאוניברסיטת קיימברידג׳ באנגליה רצו לבדוק אם עורבים מבינים את תכונותיהם של כלי העבודה שלהם, ואם הם מסוגלים לנצל אותן לתועלתם. במחקר שהתפרסם במגזין המדעי PLOS One, הציגו החוקרים לעורבים מכלים צרים וארוכים ובהם מים וחטיפים שצפו על פני המים, אך מחוץ לטווח השגתם - שכן הם לא יכלו להכניס את ראשם למיכל הצר. החוקרים אילפו שישה עורבים ולימדו אותם להכניס אבנים לתוך המכלים; בעזרת האבנים, יכלו העורבים להעלות את מפלס המים ולהגיע אל החטיף הנחשק. אך האם העורבים באמת מבינים מה קורה? האם הם מסוגלים לתפוס שהאבן היא הגורמת לעליית מפלס המים?

כדי לענות על שאלה זו תכננו החוקרים סדרת מבחנים שבה היה על העורבים להוציא חטיף מתוך מכל מלא במים, כשבכל פעם הוצעו להם כלים שונים. סדרת המבחנים, שאף הוסרטו, הראתה כי העורבים ידעו להבחין בין אבנים כבדות או קלות, חלולות או מלאות, ובחרו את אלו שהעלו את מפלס המים. העורבים אף  הצליחו להבדיל בין מכל שמפלס המים בו נמוך למכל שמפלס המים בו גבוה, אבל נכשלו בזיהוי ההבדל בין מכל צר לרחב, ולא הבינו כיצד משתנה מפלס המים בצינור דמוי U, שגובה המים בשתי זרועותיו תואם תמיד, בהתאם לחוק הכלים השלובים. החוקרים הסיקו שלעורבים יש הבנה מתוחכמת אך לא שלמה של סיבתיות, המתחרה עם הבנה של ילדים בני חמש עד שבע.

לעורבים יש הבנה מתוחכמת אך לא שלמה של סיבתיות. תמונה: Shutterstock

תזכיר לי מי אתה?

תכונה מופלאה נוספת של עורבים (העולה אולי על יכולותיהם של בני אדם בוגרים מסוימים) היא היכולת לזכור ולזהות פרצופים. ג׳ון מרזלוף (Marzluff), ביולוג של חיות בר מאוניברסיטת וושינגטון, חוקר עורבים זה 20 שנה. במהלך השנים הבחין החוקר שעורבים שכבר נלכדו בעבר היו זהירים יותר ליד המדענים שלכדו אותם, ולפיכך היה קשה יותר לתפוס אותם. הוא תהה אפוא: האם יש להם יכולת לזהות ולזכור פרצופים?

מרזלוף ותלמידיו החליטו לבחון את השאלה בעזרת שני סוגי מסכות, שאותם לבשו בזמן הניסוי. מסכה אחת ייצגה ״סכנה״ והאחרת הייתה ״ניטרלית״. החוקרים לבשו את מסכות ה״סכנה״ כאשר לכדו עורבים בכמה אתרים בעיר סיאטל. לאחר ששחררו את העורבים, נתנו החוקרים למתנדבים שונים ללבוש מסכות "מסוכנות", כלומר מסכות ששימשו אותם בזמן לכידת עורבים, או מסכות "ניטרליות" – שלא נלבשו בזמן הלכידה. המתנדבים, שלא הכירו את ההיסטוריה של המסכות, לבשו אותן באתרי הלכידה והקליטו את תגובות העורבים.

תוצאות הניסוי הראו שהעורבים התנהגו בצורה עוינת כלפי אנשים שלבשו את המסכות ה"מסוכנות": הם צווחו לעברם והתגודדו סביבם. החוקרים סבורים שהתנהגות זו מעידה שהעורבים זיהו את המסכות ה"מסוכנות" וקישרו אותן לחוויית הלכידה. אחד המתנדבים אמר בראיון לניו-יורק טיימס כי "הציפורים היו ממש קולניות והשמיעו קריאות בלי הרף. היה ברור שנוכחותי מטרידה אותן".

בניסוי נוסף, עורבים שנלכדו ושוחררו העבירו את המידע על המסכות ה"מסוכנות" לצאצאיהם וגם לחברי הלהקה שלהם, באמצעות התנהגותם. כך קרה שעורבים שמעולם לא נלכדו הגיבו גם הם בתוקפנות כלפי המסכות ה"מסוכנות", וזאת אפילו שנתיים לאחר הניסוי.

נדידה בתורשה

בתחומים מסוימים יכולותיהם של בעלי החיים לא רק מתקרבות לאלו שלנו, אלא אפילו עולות עליהן. קחו למשל את פרפרי המונרך (Monarch butterflies, או "דנאית מלכותית"). הנדידה שלהם נחשבת לאחת הנדידות המרשימות, והמרהיבות, ביותר בעולם החי: במהלך מסעם עוברים פרפרים אלה מרחק של 4,500 קילומטרים לאורך חצי מיבשת אמריקה הצפונית, מקנדה ועד מקסיקו. אך למעשה אין אף פרפר יחיד שעף את כל המרחק הזה: נדרשים כארבעה דורות של פרפרים כדי להשלים את המסלול כולו, הלוך וחזור.

בקיץ נמצאים פרפרי המונרך בעיקר באזור קנדה ואלסקה. לקראת החורף מתקבצות להקות ענק ויוצאות למסע לדרום החם. בהגיעם דרומה, הפרפרים מתמקמים באזורים שונים בקליפורניה ובמקסיקו ושוקעים בתרדמת חורף. אורך חייהם של הפרפרים הוא קצר יחסית: פחות מחודשיים. לפיכך, רוב הפרפרים אינם מצליחים להשלים מסלול נדידה שלם מהצפון לדרום ובחזרה. הנקבות מטילות ביצים במהלך הנדידה, והדורות הבאים של הפרפרים הם שמשלימים את המסע.

הדור הראשון, העוזב את חניית הקיץ בצפון, נודד רק עד לאזור טקסס ואוקלהומה. הדור השני מגיע לאזורי המחייה הדרומיים, בהם הם מבלים את החורף, והדור השלישי והדור הרביעי הם שחוזרים לאתרי החניה הצפוניים בקנדה ובאלסקה במהלך האביב והקיץ הבאים. מכך עולה השאלה: איך דור הפרפרים החדש יודע למצוא את דרכו לאתרי החניה בצפון ובדרום? הפרפרים חוזרים מדי שנה לאותם אתרים קבועים, אך כיצד הם יודעים את הדרך?

המדענים טרם הצליחו לפענח את סוד נדידתם של פרפרי המונרך, ולהבין כיצד הם מוצאים את דרכם לאורך מסלולם הארוך. במהלך השנים הועלו תיאוריות שונות: למשל, שהמידע עובר בתורשה וטבוע בגנים של הפרפרים, שתאי חישה מיוחדים הנמצאים במחושיהם יכולים לחוש את מיקום השמש ואת תנועתה המחזורית ולסייע בניווט, או שמצפן מגנטי פנימי מכוון אותם בדרכם. תהיה אשר תהיה הדרך בה הם עושים זאת, אין עוררין על כך שפרפרי המונרך מתעלים על בני אדם ביכולות הניווט המופלאות שלהם.

כמו חיפושית לאש

הצלחתו של האדם הקדמון להדליק אש ולשלוט בה לצרכיו היא אחד ההישגים שתרמו למסלולו הייחודי של המין האנושי. אף על פי כן, כאשר האש הופכת לשריפה בלתי נשלטת – האינסטינקט שלנו מורה לנו לברוח, ממש כמו כל חיה אחרת, או כמעט כמו כל חיה אחרת. מתברר שבעבור החיפושית Melanophila acuminate, המכונה גם חיפושית האש, שריפה היא דווקא אירוע משמח וסיבה לעלייה לרגל.

חיפושיות האש מנצלות את השריפה כדי לחפש עצים שרופים להטיל בהם את ביציהן. בתוך הגזעים המפוייחים יוכלו הזחלים לבקוע ולגדול מבלי להתחרות עם חיות אחרות על מקורות מזון או להיאכל על ידי טורפים. עצים בריאים משחררים כימיקלים המזיקים לזחלים; אך עצים ששריפה החלישה או קטלה אותם הם בית גידול נהדר לחרקים המזיקים.

עבור חיפושית האש, שריפה היא דווקא אירוע משמח. צילום: Prof. Schmitz, Wikipedia

בעזרת חיישנים זעירים הנמצאים על גבי בית החזה של החיפושית ומשמשים כגלאי אינפרה-אדום, החרקים יכולים לחוש את החום שנפלט מהאש ולעוף לכיוונו. נוסף על כך, מחושיהן מצוידים בגלאי עשן מתוחכמים, המסוגלים לזהות את ריחם הייחודי של עצים נשרפים ממרחק של 50 קילומטרים. סטפן שוץ (Schutz) מאוניברסיטת ג׳יסן שבגרמניה גילה כבר לפני 20 שנה כיצד פועלים גלאי העשן של החיפושית.

במהלך המחקר טבלו החוקרים את מחושי החיפושיות בנוזלים המוליכים חשמל, וחיברו אותם למכשירים שמדדו את השינויים החשמליים שהתרחשו בתוך המחושים. לאחר מכן חשפו החוקרים את המחושים לכימיקלים נדיפים שהגיעו מחתיכות עץ שנשרפו, והתגובה החשמלית לא איחרה להגיע.

החוקרים גילו כי המחושים היו רגישים במיוחד לתרכובות פנוליות הנמצאות בעשן, וכי התגובה החזקה ביותר הייתה למינים מסוימים של עצי אורן שרופים. כדי להעריך את המרחק שממנו יכולות החיפושיות לזהות את ריח העץ השרוף, מדדו החוקרים את התגובה החשמלית של המחושים לריכוזים שונים של התרכובות, המדמים ריח עשן שמקורו במרחקים ובגבהים שונים. המחושים היו מסוגלים לזהות את רכיבי העשן גם בריכוזים נמוכים מאוד, והחוקרים העריכו כי רגישות זו תאפשר לחיפושיות לזהות את קליפת העץ השרופה של עץ אורן בודד ברוח קלה ממרחק של יותר מקילומטר. תוצאות המחקר הראו כי מנגנון גילוי העשן הרגיש, יחד עם חיישני החום, מאפשרים לחיפושיות לחוש שריפות ממרחק של יותר מ-50 קילומטרים.

אם תצטרכו לצאת למשימת הישרדות שתכלול ניווט למרחקים גדולים והשגת אש ומזון, את מי הייתם רוצים לקחת איתכם? ייתכן שהצוות האידיאלי יכלול עורב, פרפר וחיפושית.