מחקר מעלה את האפשרות שכימיקל שפולטות דבורים שמתו מעודד את חברותיהן לפנות אותן מהכוורת וכך לשמור על ההיגיינה
כולנו יודעים ששמירה על היגיינה חשובה לבריאות. זה נכון שבעתיים ליצורים שחיים בקהילה גדולה וצפופה, שכן מחלות וטפילים מאיימים בלי הרף על אוכלוסיות כאלו. אין לפיכך פלא שחרקים חברתיים רבים, כמו נמלים, טרמיטים ודבורים, פיתחו דרכים לשמירה על היגיינה במושבותיהם.
אחת הדרכים המרכזיות לשמירה על נקיון המושבה היא פינוי פרטים מתים או חולים. אצל דבורי הדבש התועלת מוכחת היטב: כוורות היגייניות, שמסלקות ביעילות מקורות פוטנציאליים לנזק, סובלות פחות ממחלות לעומת כוורות שאינן היגייניות.
אך כוורת של דבורי דבש יכולה למנות עשרות אלפי פרטים. איך הדבורים הפועלות מזהות את החולים והמתים שעליהן לפנות מהכוורת? מחקר חדש מצביע על האפשרות שהדבורים המתות מפרישות "פרומוני מוות" – חומרים כימיים שמושכים את הפועלות אל המתים ומעודדים אותן לפנות אותם בהקדם. המחקר גם זיהה קשר בין ההפרשה והקליטה של החומרים האלה להתנהגות היגיינית.
למעשה, מתברר שהדבורים המתות מפרישות שני חומרים יחד. הראשון הוא חומצה אולאית, שחרקים מרבים להשתמש בה כסימן למוות. אצל חרקים כמו צרצרים ותיקנים, ריח החומצה האולאית מאותת לאחרים להתרחק מחברם המת, אך את החרקים החברתיים הוא מעודד דווקא לנקוט פעולה אקטיבית ולפנות את המת מהכוורת או מהקן.
החומר השני מפתיע יותר: בטא-אוצימן (β-ocimene), חומר נדיף שמופרש בדרך כלל דווקא על ידי דבורים פגיות, לפני השלב הבוגר בחייהן, כסימן לרעב ולבקשת מזון. החוקרים משערים שהשילוב של שני החומרים הללו יחד הוא מה שמעורר את ההתנהגות ההיגיינית: הבטא-אוצימן מושך את הפועלות, וכשהן מתקרבות הן קולטות את החומצה האולאית ויודעות שצריך לפנות את מקור הריח – הדבורה המתה.
החוקרים מצאו עוד שהחומרים הללו נקשרים לשני חלבונים במחושי הדבורה, שבעבר כבר זוהו כמעורבים בהתנהגות היגיינית. במחקר הנוכחי התברר שבטא-אוצימן נקשר בחוזקה לאחד מהחלבונים והחומצה האולאית נקשרת בחוזקה לשניהם. יתר על כן, בכוורות בעלות רמת היגיינה גבוהה דיווחו החוקרים שהחלבונים האלה נוצרים ברמה מוגברת במחושי הדבורים בהשוואה לכוורות פחות נקיות. דבורים מכוורות היגייניות גם הגיבו יותר לחומרים המסמנים מוות ופינו יותר דבורים מתות.
אפשר אם כן להציע את המנגנון הבא: במותה, דבורה מפרישה שני חומרים שנקלטים במחושי הדבורים הפועלות. אחד מהם מושך את הפועלות להתקרב, והשני מאותת להן לפנות את הדבורה המתה מהכוורת. עם זאת, החוקרים ציינו שלא כל קבוצות הדבורים מגיבות באותה רגישות לאותם חומרים. הם משערים שההבדל נובע מכך שדבורים שגדלו באזורים גיאוגרפיים נפרדים התפתחו בהתאם לאקלים, מחלות וגורמי תמותה שונים. כל מחלה גורמת להפרשת חומרים כימיים שונים וזה עשוי להוביל למנגנון שונה של התנהגות היגיינית. לכן עדיין נותר לחקור אילו חומרים מפעילים את ההתנהגות ההיגיינית בקבוצות דבורים מאזורים שונים.
