המדריך לסכנות של הרי הגעש

התפרצות געשית היא אחת מתופעות הטבע האלימות ביותר שמתרחשות בכדור הארץ. החיבור בין סלע מותך וחם שעולה מבטן האדמה לבין קרום הסלע המוצק שמונע מהנוזל הלוהט לפרוץ כלפי מעלה מוביל להצטברות של אנרגיה ולחץ עצומים באזור מצומצם מאוד. די בחולשה רגעית בקרום החוסם כדי לשחרר את הכוחות הללו בתוך רגעים בודדים. התוצאה היא הרס רב שהם זורעים , וגם סכנה גדולה לבני האדם והיצורים האחרים החיים מסביב.

נוזלים

כשחושבים על התפרצות הר געש, התמונה שנדמיין רובנו היא של זרמי לבה אדומה ולוהטת, שקוברת מתחתיה כל מה שנקרה בדרכה. לבה היא כאמור סלע מותך (שנקרא מאגמה כל עוד הוא נמצא מתחת לפני הקרקע), שמתפרץ בטמפרטורה של 1,200-700 מעלות. אך למרות חומה הרב, רק לעתים נדירות היא עצמה מסכנת חיי אדם באופן ממשי.

הסיבה לכך היא שמדובר בנוזל צמיגי ביותר, כלומר סמיך מאוד ולא נע בקלות, כך שהוא זורם בדרך כלל לאט, במהירות שנעה בין סנטימטרים ספורים לשעה לכמה קילומטרים לשעה. הקצב הזה איטי די הצורך כדי שבני אדם ורבים מבעלי החיים יוכלו להימלט. הנזק העיקרי שנגרם מזרמים כאלה הוא לצמחייה ולמבנים, כמו שקרה בהתפרצות שהתרחשה לאחרונה בהוואי, כשזרמי הלבה קברו תחתם עשרות בתי מגורים – שפונו מבעוד מועד.

אחד המקרים המתועדים הבודדים שבהם לבה פגעה באופן ישיר בבני אדם התרחש ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו. בלוע הר הגעש ניאראגונגו, שמתאפיין במורדות תלולים במיוחד ובהרכב לבה נוזלי ולא צמיג, התפתח במשך כמה עשרות שנים אגם לבה. בשנת 1977 נפרצה דופן ההר, וזרם לבה שטף ממנו למטה במהירות מסחררת של 60 קמ"ש – המהיר ביותר שתועד אי פעם. הסלע המותך חצה כפרים בדרכו וגרם למותם של כשבעים בני אדם.

ההתקדמות האיטית מונעת לרוב נזק ישיר לבני אדם. נחשול הלבה שנפלט מהר הגעש קילוואה | צילום: USGS, ויקיפדיה, נחלת הכלל

מוצקים

במהלך התפרצות געשית נוצרים חלקיקי סלע ואפר וולקני רב, המכונים פירוקלסטים ("שברי-אש"). מקורם בלבה עצמה, שמתפזרת בעת הפיצוץ לרסיסים שקופאים לסלע, או בסלעים קדומים יותר שהתרסקו מעוצמת הפיצוץ. הפירוקלסטים הללו נישאים לגובה ולמרחק של קילומטרים רבים על גבי הגזים החמים שבוקעים מלוע הר הגעש.

הנפילה שלהם בחזרה עלולה להיות מסוכנת כשלעצמה, אך עיקר הסכנה בהם טמונה דווקא כשהם נערמים על הקרקע, בהר הגעש עצמו ובסביבתו. המשקעים הללו נוטים להצטבר לגובה, שמגיע לא פעם לעשרות מטרים אם לא מאות, והם החומר שאחראי למבנה החרוטי של הרי געש.

חלקי האפר והחצץ האלה נפרדים זה מזה, ורק הכבידה והחיכוך שהם מפעילים זה על זה מלכדים אותם יחד. כתוצאה מכך הם עלולים להתפורר ולגלוש במורד או להתרומם שוב בעקבות התפרצות חדשה. זרמים של משקעים פירוקלסטיים, שעשויים להגיע לממדי ענק ולמהירויות מסחררות, אחראים למספר ההרוגים הגבוה ביותר מבין כל התופעות הקשורות להתפרצויות געשיות.

אחת התופעות העזות ביותר בהקשר הזה מכונה נחשול פירוקלסטי. זרם עצום של חלקיקים נוצר כשגזים געשיים בלחץ גבוה, שהצטברו בלוע הר הגעש, משתחררים בבת אחת. הגזים הללו כבדים מהאוויר והטמפרטורה שלהם עשויה להגיע לאלף מעלות צלזיוס. הם נעים צמוד לפני הקרקע ובולעים לתוכם כמויות עצומות של חלקיקי אבק וסלעים.

נחשול פירוקלסטי עשוי להגיע למהירויות של מאות קילומטרים בשעה, לחצות עמקים ורכסים, לחרוך ולקבור תחתיו אזורים נרחבים. אירוע כזה התרחש בשנת 1902 באי הקריבי מרטיניק וגבה את חייהם של כ-30 אלף איש. אירוע דומה בשנת 79 לספירה קבר בתוך רגעים ספורים את העיר הרומית פומפיי, ושימר חלקים ממנה בשלמותם תחת שכבת אפר עמוקה, עד ימינו.

צורה נוספת שבה משקעים פירוקלסטיים עלולים להתמוטט ולנוע במורד היא בגלל ספיגת כמויות גדולות של מים. במכתש שבתוך הלוע של לא מעט הרי געש יש אגמי מים, ובראש הגבוהים שבהם גם מצויים קרחונים ושלג. כשההר מתפרץ, דופן האגם עלולה להיפרץ, או שהקרחונים והשלג נמסים מהחום העז. בעקבות זאת משתחררות באופן פתאומי כמויות גדולות של מים על גבי המשקעים הפירוקלסטיים שמסביב ומביאות אותם לרוויה.

התוצאה של אירוע כזה נקראת "לאהאר" (Lahar) – שטף אדיר של אפר וסלעים שצפיפותם דומה לבטון נוזלי, שזורם אל העמקים הסמוכים במהירות שעלולה להגיע גם ל-100 קמ"ש. אחד מאירועי הלאהאר הטראגיים ביותר המתועדים אירע בשנת 1985 בקולומביה. התפרצות של הר הגעש נבאדו דל רואיס המיסה את הקרחונים בפסגתו ושלחה נהרות של בוץ אל העמקים המיושבים שבמורד. התוצאה: כ-23 אלף הרוגים.

נחשולים פירוקלסטיים בהר הגעש מאיון בפיליפינים בהתפרצות ב-1984 | צילום: ויקיפדיה, C.G. Newhall

גזים

בתהליך ההתפרצות הגעשית מעורבים גזים רבים. הם מומסים בתוך המאגמה הנוזלית כפי שפחמן דו-חמצני (CO₂) מתמוסס במים, וכאשר היא עולה ומתקרבת לפני השטח פוחת הלחץ שמופעל עליה והם משתחררים לסביבה. הגזים הללו נשארים לרוב כלואים בתוך קרום כדור הארץ, והלחץ הרב שבו הם שרויים הוא הכוח העיקרי שגורם בסופו של דבר להתפרצויות הגעשיות.

חלק ניכר מהגזים שנפלטים בפעילות הגעשית עלולים להיות מסוכנים בריכוזים גבוהים. גופרית דו-חמצנית (SO₂) וגופרית דו-מימנית (H₂S), לדוגמה, הם גזים הנפלטים ברוב ההתפרצויות הגעשיות. כשנושמים אותם הם עלולים לגרום בעיות במערכת הנשימה וגירויים בעור ובעיניים. כך קרה רק בחודש שעבר, בהתפרצות הר הגעש קילוואה שבהוואי. הגזים האלה עלולים גם לגרום לגשם חומצי שמזיק לתשתיות ולצמחייה.

גז נוסף שנפלט בכמויות גדולות במהלך פעילות געשית הוא פחמן דו-חמצני, שבריכוזים גבוהים עשוי להיות קטלני. הגז הזה כבד מהאוויר ומסוגל להצטבר בכיסים על פני הקרקע שמכונים "מלכודות פחמן דו-חמצני". בני אדם ובעלי חיים שנקלעים לתוכם עשויים להיחנק למוות בתוך זמן קצר. בשנת 2006 אכן שלושה אנשים נִספו כך בקליפורניה לאחר שנפלו לתוך שקע באתר סקי שנמצא למרגלות הר געש.