מקר אנתרופולוגי: מחלות מין הפכו את הזוגיות המונוגמית לאורח החיים המועדף בחברת האדם, במקום ריבוי נשים
איך קרה שרוב בני האדם חיים היום בחברה מונוגמית בעיקרה, בעוד שהיסטורית רוב החברות התאפיינו במבנה חברתי שבו כמה נשים היו נשואות לאותו גבר? מחקר המבוסס על מודל ממוחשב משער שהסיבה לכך עשויה להיות התפשטות של מחלות מין, בצד התפתחות של צו מוסרי הרואה בסטייה מהזוגיות המונוגמית חטא הראוי לעונש.
גם כאשר שיעור הגירושים עולה, וחדשות לבקרים נשמעות קינות על פירוק "המשפחה המסורתית", החברה המערבית עדיין מקדשת את הרעיון של גבר החי בזוגיות עם בחירת לבו. באופן מעניין, המהפכה שהתחוללה במערב בעשורים האחרונים והובילה להכרה נרחבת ביחסים חד-מיניים לא שינתה את העיקרון המונוגמי: גם מהומוסקסואלים ומלסביות אנו מצפים לחיות בזוגיות, ואם אפשר – להתחתן.
אבל המצב לא תמיד היה כזה. לאורך ההיסטוריה, רוב החברות המוכרות לנו היו פוליגיניות – כלומר, גבר אחד חי עם כמה נשים. רבות מהחברות המסורתיות יותר ממשיכות כך אפילו כד היום. אז איך – ומתי – עברנו לחיות בזוגות?
כריס באוך (Bauch) מאוניברסיטת ווטרלו בקנדה וריצ'רד מק'אלרית' (McElreath) ממכון מקס פלנק לאנתרופולוגיה אבולוציונית בגרמניה, בנו מודל שניסה לענות על השאלה הזו. הם בדקו אם מחלות מין עשויות להשפיע על ההתנהגות המינית, ומה תהיה ההשפעה הזאת בחברות שונות.
שלא במפתיע, המודל הראה שמחלות מין מתפשטות מהר יותר בחברות פוליגיניות, שבהן כל גבר יכול להדביק כמה נשים. מחלות כמו עגבת וזיבה פוגעות בפוריות, ולעתים מובילות גם למוות, כך שהן עלולות להיות הרסניות לא רק לחולים, אלא גם לאוכלוסיות שלמות.
כאן נכנס לתמונה מאפיין נוסף: גודל החברה. כל עוד בני אדם חיים בקבוצות קטנות של כ-30 אנשים בלבד, המודל מראה, בדומה למחקרים קודמים, שבמקרים רבים המחלה לא תצליח להדביק מספיק אנשים בשביל להתבסס באוכלוסייה, והיא נעלמת במהירות. לעומת זאת, בקבוצות של כ-300 איש ויותר יש למחלה סיכוי הרבה יותר גדול להישאר באוכלוסייה לאורך זמן.
לפיכך, מחלות מין הזיקו במיוחד לחברות שחיו בקבוצות של מאות אנשים או יותר. אם נחזור להתנהגות המינית, נמצא שאף על פי שפוליגיניה מעלה את הסיכון למחלות מין, היא אינה מזיקה במיוחד בקבוצות קטנות, שבעיות כאלה אינן נפוצות אצלן. ברגע שבני האדם עברו לחיות בקבוצות גדולות יותר הם סבלו יותר ממחלות מין ואורח החיים המונוגמי זכה ליתרון מוחשי.
מתי התחלנו להתקבץ בקבוצות גדולות יותר ויותר? קו פרשת המים היה כנראה המעבר מאורח חיים של ציידים-לקטים לאורח חיים של חקלאים. קבוצה נודדת שחיה ממה שהיא מוצאת סביבה לא יכולה להיות גדולה במיוחד, בעוד שיישוב קבע הנסמך על גידולים חקלאיים יכול לתמוך באוכלוסייה הרבה יותר גדולה.
עדויות ארכיאולוגיות מראות שגודל הקבוצה האנושית עלה בחדות עם תחילת המהפכה החקלאית. בסביבה החדשה, עם כפרים שבהם חיו מאות אנשים או יותר, חברות מונוגמיות סבלו פחות ממחלות מין ולכן הצליחו יותר מחברות פוליגיניות. בתחרות בין חברות שונות – ישירה כמו במאבק בין שבטים, או ם עקיפה כאשר כל חברה צוברת כוח והשפעה כמיטב יכולתה – החברות המונוגמיות נטו לנצח. וכך, לפי המודל, העניקו מחלות המין את היתרון לחברות מונוגמיות, ורוב החברות הפוליגיניות נעלמו מהמפה או שאימצו גם הן את אורח החיים המונוגמי.
ענישה לסוטים
אבל זה לא כל הסיפור. בתוך קבוצה של מונוגמיסטים, פוליגיניסט יחיד, או קבוצה קטנה של פוליגיניסטים, ישגשגו. הם ייהנו מהרמה הנמוכה של מחלות המין באוכלוסיה ועדיין יעמידו צאצאים רבים יותר מחבריהם שמסתפקים באישה אחת בלבד. איך קרה שפוליגיניסטים לא השתלטו מחדש על חברות שהפכו מונוגמיות?
באוך ומק'אלרית' הכניסו למודל שלהם אפשרות להעניש את מי שאינו מאמץ את הגישה הזוגית. כאשר פוליגיניסטים בחברה מונוגמית סבלו מענישה (שלא נוסחה במדויק במודל, אך יכלה להתבטא למשל בנידוי חברתי), החברה נשארה מונוגמית – ושמרה על רמה נמוכה של מחלות לאורך זמן. נראה שחברות שאימצו את אורח החיים המונוגמי פיתחו סביבו קוד מוסרי והענישו את מי שסטה ממנו, וכך זכו ליתרון על פני חברות מתחרות.
זה סיפור יפה שעובד היטב במודל הממוחשב, אבל איך נוכל לדעת אם יש לו קשר למה שקרה במציאות? תכונה מורכבת כל כך כמו מונוגמיה והנטייה להעניש את מי שלא מאמץ אותה, ודאי לא התפתחה כתוצאה מגורם אחד. השאלה היא אם התפוצה של מחלות המין אכן שיחקה תפקיד חשוב בתהליך הזה.
חלקים מסוימים של ההשערה אפשר לבדוק בקלות יחסית. מחקרים כבר הראו למשל שחברות פוליגיניות נוטות לחיות בקבוצות קטנות יותר מאלו של חברות מונוגמיות. לעומת זאת, את התפוצה של מחלות מין בחברות שונות קשה הרבה יותר לבדוק, מה גם שהרפואה המודרנית ואמצעי מניעה עשויים לבטל את ההבדלים שאולי היו קיימים בעבר. המודל של באוך ומקאלרית' מציע נקודת מבט חדשה ושונה על התפתחות הנורמות החברתיות שלנו ועל הקשר שלהן לסביבה הפיזית שבה אנו חיים. אך עד שתמצא דרך לבדוק אותו בעולם האמיתי, הוא ישאר בגדר השערה מעניינת.
