הקיץ מתקרב, ועמו יגיעו המדוזות: הן צורבות, מתרבות ללא שליטה ומסוגלות לגבור אפילו על נושאת מטוסים גרעינית. מיהן המדוזות ואיך אפשר להפיק את המיטב מהמפגש איתן?

נושאת המטוסים "רונלד רייגן" היא כלי השיט התשיעי במספרו למשפחת הנושאות מסוג "נימיץ". מדובר בעיר צפה במשקל של מאה אלף טונות, אורכה יותר מ-330 מטר וגובהה 70 מטר. היא מונעת בכוחו של כור גרעיני ומסוגלת לשייט ללא תדלוק במשך כ-20 שנה. והנה בקיץ 2006, בעודה עוגנת בנמל בריסביין באוסטרליה, עבר לידה נחיל מדוזות ואלפים מהן נשאבו אל תוך המנוע עם מי הקירור השביתו חלקית את יחידת המעבה. כתוצאה מכך הושבתה ספינת הענק, לרבות חלקים מהכור שלה.  גאוות הצי האמריקאי, אונייה בעלת כוח צבאי של מדינה קטנה, לא יכלה ליצור העשוי בעיקר ממים וג'לטין.

סיפורה של ה"רונלד רייגן" אינו ייחודי: צוותי תחזוקה של תחנות הכוח באשדוד ואשקלון מתריעים מדי שנה על שאיבה של יותר מטון של מדוזות בשעה שנחיליהן עוברים בקרבת החוף, ומאמץ רב מושקע כדי למנוע פגיעה באספקת החשמל. לא פעם נדמה שתחנות הכוח הן ממש מגנט למדוזות, בעיקר בגלל הצורך הרב שלהן במי ים לקירור.

מעבר למטרד של חסימת תחנות שאיבה, המדוזות ניחנו בתיאבון עצום ומסוגלות לאכול מדי יום ביומו עד פי עשרה ממשקל גופן, מה מהווה גורם סיכון למערכות האקולוגיות שמדוזות מתבססות בהן. בשנות ה-80 של המאה שעברה מדוזה מסרקנית (Mnemiopsis leidyi) הגיעה כפולשת לים השחור. קצב הריבוי המסחרר שלה ועמידותה כנגד המינים הקיימים בים כמעט גרמו להפסקה מוחלטת של הדיג בים עד אמצע שנות התשעים. סכנת ההכחדה של אקולוגיה מקומית היא כפולה: מצד אחר היא פוגעת בתעשיית הדיג ובתיירות המקומית ומצד שני היא מערערת את הדרך שבה הסביבה הימית מטפלת בגזי חממה כמו פחמן דו חמצני, מה שיכול להוביל לתופעות שליליות נוספות.

מהמיתולוגיה לספרי הטקסונומיה
השם "מדוזה" מגיע מהמיתולוגיה היוונית, שם היא גילמה יצור נשי מכונף, בעלת פנים מעוותות ונחשים ארסיים במקום שיער. המראה היה כה מחריד עד שהמתבונן בה היה הופך מיד לאבן. מאוחר יותר אומץ השם לתיאורם של יצורי ים בעלי זרועות ארסיות המשתלשלות מתחתית גופם. אבי הטקסונומיה המודרנית (תורת הקטלוג של אורגניזמים) קרל לינאוס טבע את השם הזה בסוף המאה ה-18 בהשראת הדמיון בין הזרועות הללו לשערות הנחשים של מדוזה המיתולוגית.

המדוזות שייכות למערכה ביולוגית בשם "צורבניים" (Cnidaria), שכוללת גם אלמוגים ושושנות ים. השם מדוזה שמור לחברי המערכה בעלי כושר תנועה, שאינם מקובעים למקומם. רוב המדוזות בים התיכון שייכות למחלקה בשם "מדוזות הסוכך".

מדובר ביצורים פשוטים למדי, חסרי מערכת עצבים מרכזית או מערכות עיכול, דם או נשימה נפרדות. עד 95 אחוז מגופן הוא מים, והשאר הוא מעין חומר ג'לטיני שממנו מורכבות כיפת המדוזה וזרועות הציד הצורבות. הכיפה משמשת חלל לעיכול המזון ובה בעת מאפשרת למדוזה לשחות על ידי התכווצות ודחיקת מים החוצה.

מנגינת הנדודים
מחזור חייה של המדוזה מורכב משני שלבים. בראשית חייה, בשלב הפוליפ, היא מחוברת לקרקעית הים, ובבגרותה היא שוחה בצורה עצמאית. הפוליפ נוצר מרביה מינית, במפגש בין הזרע שהזכרים שחררו למים עם הביציות ששחררו הנקבות. הביצה המופרית נודדת אל הקרקעית, נצמדת אליה, ומתחילה להתפתח. בשלב הזה מדובר ביצור דומה מאוד לאלמוג או לשושנת ים – יש לו זרועות צורבות הנמתחות כלפי מעלה והוא משתמש בהן ללכוד בעלי חיים קטנים, בעיקר פלנקטון.

במהלך הגדילה הפוליפ יכול להתרבות בצורה א-מינית – הוא מתחלק והופך למעין מושבה של צלוחיות תאים שהן עותקים של עצמו. הצלוחיות האלה ניתקות מהמושבה ומתפתחות למדוזות עצמאיות. זה השלב שבו אנו פוגשים את המדוזות בחופי הים התיכון בחודשי הקיץ.

המדוזות נודדות למרחקים גדולים מאוד בזרמי הים. בעידן המודרני הן גם מופצות למרחקי ענק בתוך מי הזיבורית של אוניות סוחר (מכלי המים הגדולים שמסייעים לאזן ספינות), נישאות מיבשת ליבשת ונשפכות אל מי נמל היעד. כך קורה שמינים שהיו בעבר רק באוקיינוס השקט מוצאים את עצמם בים התיכון, ומינים מהאוקיינוס האטלנטי מופצים גם לים השחור.

המין הנפוץ ביותר סמוך לחופי ישראל, החוטית הנודדת, נדד גם הוא, אם כי בדרך אחרת שקרויה "הגירה לספסית". לים התיכון הוא הגיע דרך תעלת סואץ (ומכאן שם התהליך, על שם המהנדס הצרפתי פרדיננד דה-לספס, מתכנן התעלה) והתבסס בצורה מוצלחת מאוד מבחינתו.

מבעיה אקולוגית למשאב
עמידותן הרבה של המדוזות בפני מים מזוהמים, חמים ודלים בחמצן מאפשרת להן לשרוד היטב בתנאי סביבה עוינים עבור בעלי חיים ימיים רבים ולכן ייתכן שנצפה בשנים הקרובות בעלייה נוספת באוכלוסייתן. עם זאת, ביולוגיים ימיים עדיין חלוקים בשאלה הזו. בים התיכון ההתרבות המהירה שלהן בולטת במיוחד ונראה שיש למצוא פתרונות לבעיות שהן גורמות.

בדרום מזרח אסיה, ובעיקר בסין, קוריאה ויפן, נהוג לאכול מינים מסוימים של מדוזות. ברפואה הסינית המסורתית מייחסים להן סגולות בריאותיות רבות, כגון הורדת לחץ דם, הקלה על כאבי גב וטיפול בכיבי קיבה. אפשר למשל לבשל את כיפת המדוזה בשמן סומסום וסויה ולערבב אותה בסלטים או תבשיל מוקפץ, אם כי לחך המערבי ייתכן שלא מדובר במעדן גדול. עם זאת, בשל ריבוי המדוזות בים התיכון קרא בשנת 2013 ארגון המזון והחקלאות של האו"ם (FAO) להגביר את השימוש במדוזות לצורכי מזון, כתחליף לדגי ים ההולכים ונכחדים. ייתכן לפיכך שזהו העתיד של הצלחת שלנו.

ייתכן שקיימים גם שימושים תעשייתיים למשאב הזה. במחקר שפורסם בשנת 2014 הדגימה קבוצתו של פרופ' שחר ריכטר מאוניברסיטת תל אביב שאפשר להפיק מגופן של המדוזות חומרים שימושיים כגון קולגן ומוצין, שיש להם שימושים רבים בתעשיות הביו-טכנולוגיות, בהם פיתוח חומרים דמויי פלסטיק ותכשירים קוסמטיים.

בינתיים המדוזות כאן ואינן עומדות להיעלם, לכן עלינו לדעת כיצד לנהוג במפגש איתן. כידוע, צריבה המדוזה איננה נעימה ויכולה להיות אפילו מסוכנת. זרועות הארס של המדוזה מכילות מעין מחטים קטנות הארוזות בלחץ, וכשהזרוע מזהה גוף זר היא משגרת את המחט אל התוקף או מה שהיא מזהה כמזון, ומזריקה לו את הארס.

רמת הסכנה משתנה בהתאם לזן. מדוזת הקופסה האוסטרלית, הידועה גם בשם "צרעת הים", היא אחד היצורים המסוכנים ביותר לבני אדם והארס שלה עלול להרוג. למרבה השמחה היא אינה מצויה בים התיכון, לפחות עד שאיזו ספינת ענק תביא אותה לכאן. לעומת זאת, הארס של החוטית הנודדת מייצר רק צריבה לא נעימה בעור ותגובה דלקתית.

אם נצרבים, הפעולה הראשונה שיש לבצע היא לשטוף את האזור במי ים – לא בחומץ וגם לא בשתן כפי שסיפרו לנו בסיינפלד וב"חברים", וגם לא לשפשף בחול. השטיפה עוזרת להסיר חלקים מיקרוסקופיים של זרועות המדוזה שאולי נדבקו לעור ועלולים להזריק ארס נוסף. פרט לכך אין הרבה מה לעשות מעבר לטיפול בתכשירים שעוזרים להקל את תחושת הצריבה.

שיהיה קיץ נעים ונטול מדוזות!

תגובה אחת

  • אנונימי

    .