היום לפני: מפעל ההתפלה הראשון בישראל

במרץ 1961 אירע דבר באילת. עשרות מוזמנים, ובהם שגרירים מכל רחבי העולם, ירדו לעיר הדרומית כדי להשתתף באירוע שהבטיח לפתור את מצוקת המים העולמית. נשיא המדינה יצחק בן-צבי הכריז בטקס, "התגלית גדולה – כי היא תגלית של שלום, בכוונה להחיות ולפתח". כל שנשאר היה להניח את אבן הפינה למפעל ההתפלה הראשון בשיטת זרחין ולהרים כוס מי ים צוננים להצלחת המהלך שנועד להפוך את ישראל למעצמת מים, כמיטב החזון הציוני של הפרחת השממה.

למחרת חגג העיתון "מעריב" את האירוע בכותרת גדולה וקולעת: "שתו 'לחיים' ב'מי זרחין'". ואכן האירוע היה מעל הכל ניצחונו של אדם אחד, המהנדס והממציא  אלכסנדר זרחין – אדם רב-פעלים שסירב כל חייו ללכת בתלם ומתקן ההתפלה היה מפעל חייו, פשוטו כמשמעו.

זרחין נולד ב-2 בינואר 1897 בזולטונושב שבאוקראינה למשפחה יהודית אמידה וזכה לחינוך יהודי מסורתי. מגיל צעיר בלטו כישורי ההמצאה שלו, וכשהיה בן 18  פיתח בשירות אביו התעשיין שיטה לייבוש צנימים עבור צבא הצאר במלחמת העולם הראשונה. אחרי המהפכה הקומוניסטית שלח אותו טרוצקי עצמו ללמוד הנדסה בלנינגרד.

הרומן שלו עם השלטונות עלה עד מהרה על שרטון בשל פעילותו הציונית. כשהממציא המבטיח פיתח שיטה לאלקטרוליזה של מגנזיום ומתכות וקרא לה בראשי תיבות לצל"א: "למען ציון לא אחשה", בתקווה שלא יבינו את המשמעות. לא ברור אם זה מה שחשף את פעילותו הציונית, אך כשהיא נחשפה  הוא נאסר ונשלח לסיביר. ב-1939 הוא שוחרר מהמאסר, גויס לצבא האדום, ואחרי מלחמת העולם השנייה הצליח לברוח מרוסיה ועלה לישראל ב-1947.

מאבקיו עם הרשויות המשיכו גם בישראל. זרחין מצא את עצמו מתרוצץ מפקיד לפקיד ומשר לשר ומנסה לעניין אותם בהמצאותיו, אך בהצלחה מעטה בלבד. אחרי מאמצים רבים הצליח לעניין את ראש הממשלה לשעבר דוד בן-גוריון בחזונו להפיק מים מתוקים ממי הים ונשלח לעבוד במפקדת קצין הנדסה ראשי בצה"ל, וכעבור שנתיים התקבל למכון ויצמן למדע. גם שם לא זכה לשיתוף הפעולה שקיווה לו, ולבסוף פוטר בעקבות מאמר זועם שפרסם נגד מעסיקיו בעיתון "דבר". בהודעת הפיטורים, סיפר, הסבירו לו, "אתה עצמאי מדי".

בלחצו של בן-גוריון קיבל זרחין משרת יועץ במשרד הפיתוח והמשיך במאמציו לקידום תוכניתו להתפלת מי ים ולקידום שיטתו לייצור דלק מביטומן. אחרי מאמצים רבים הצליח לקבל ב-1956 אישור לתוכניתו ותקציב להקמת מפעל ניסיוני בתל אביב, במקום שבו נמצא כיום גן העצמאות, וכעבור חמש שנים החלה כאמור בניית המתקן באילת.

להתפלה יש היסטוריה ארוכה ושיטות רבות. כבר לפני זמן רב ידעו שכשמאדים מים מלוחים מקבלים מים מתוקים וטובים לשתייה, ואכן השיטות הראשונות להתפלה התבססו על אידוי ואחריו עיבוי של האדים לנוזל באמצעות קירור. שיטה חדשה יותר, שבה משתמשים כיום ברוב מתקני ההתפלה בארץ ובעולם, היא האוסמוזה ההפוכה. בשיטה הזאת מעבירים את המים המלוחים בלחץ גבוה דרך ממברנות שמסננות את המלחים. כך מתקבלים מי שתייה מתוקים ותמיסת מלח רוויה שמוזרמת בחזרה לים. פרט לכך יש שיטות נוספות, כמו אלקטרודיאליזה, החלפת יונים, סינון ננו ועוד.

שיטת זרחין פעלה על פי עיקרון אחר.  עוד בשנות ה-30 הוא שמע מחוקר הקוטב הרוסי איוון פפנין איך הפיק במסעותיו מים נקיים מקרח, שכן כאשר מקפיאים מים, מולקולות הקרח מסתדרות בצורה שאינה משאירה מקום למלחים.

התהליך שפיתח התבסס על ההנחה שהאנרגיה הנחוצה לקירור מים לנקודת הקפיאה נמוכה יותר מזו שנחוצה כדי להרתיחם. לשם כך הוא הציע לקרר את המים ל-1.9- מעלות צלזיוס בלחץ נמוך, מצב שבו אדים, מים וקרח יכולים להתקיים בצוותא. הלחץ הנמוך גורם למים להתאדות ובגלל הקור הם מתעבים מיד על גבי הקרח. כל שנשאר הוא להפשיר בתא נפרד את ה"שלג" הנקי שנוצר.

המפעל באילת נפתח ב-1963 ופעל שלוש שנים, אולם נסגר כשהתברר שעלות הפקת המים באמצעותו גבוהה מדי. זרחין עצמו היה משוכנע עד אחרית ימיו שהסיבה לכישלון הייתה שסילפו את הפטנט המקורי שלו, ושאם היו פועלים בדיוק לפי שיטתו היו מקבלים התפלה זולה ויעילה. השיטה משמשת עדיין למכונות לייצור שלג ולאגירת אנרגיה. מתקן התפלה שנבנה בשיטת זרחין פועל עד היום דווקא ב... אירן.

ומה קרה בישראל? כיום פעילים בארץ חמישה מפעלי התפלה של מי ים בשיטת האוסמוזה ההפוכה, באשקלון, פלמחים, שורק וחדרה ועוד שניים בשלבי תכנון. כמו כן קיימים מתקני התפלה של מי תהום מליחים באילת ובערבה.

למרות הכישלון המסחרי של שיטתו, זרחין תרם תרומה אדירה לקידום המודעות להתפלה בישראל ובעולם ולפיתוח שיטות אחרות, יעילות וזולות יותר. הוא הלך לעולמו בשנת 1988, בגיל 91.