מדוע אנו מתאהבים ומה קורה לנו בראש בזמן זה? לרגל ט"ו באב אנו שמחים לארח את רוניה ויקטור, שתספר לנו על הביולוגיה שמאחורי ההתאהבות.
במהלך ההיסטוריה היו המשוררים והמחזאים אלה שעליהם הוטל להבחין ולאבחן מהי אהבה. הרומנטיקה נחשבה דבר בלתי מובן, ממש כמו השתאות והתבוננות עמוקה בקשת בענן. אולם בימינו לקחו מדענים את האתגר הזה למקום אחר והצליחו להסביר הרבה על השאלה מדוע אנשים אוהבים זה את זה.
האם באמת מועיל לחקור את הנושא הכה טבעי הזה? לדעת המדענים, ברור שכן. ראשית, אם נבין את הבסיס הנוירוכימי שמבקר את אזור ההיקשרויות החברתיות במוח, נוכל להבין ולהתמודד עם קשיים ועם פגמים חברתיים ביכולת של בני אדם ליצור מערכות יחסים תקינות. אחרי הכול, בכל מערכת יחסים, מיחסי הורה וילדיו, דרך הקשר בין בני זוג ועד למגע של עובדים עם עמיתיהם, אנו תמיד סומכים על היכולת ליצור קשרים חברתיים ולשמור עליהם.
קשיים ופגמים עלולים לפעמים לשתק יכולות חברתיות מסוימות ואף להתבטא כאוטיזם, סכיזופרניה ואף דיכאון קליני עמוק כתוצאה מדחייה על ידי אדם אחר. בנוסף, אם נמשיך לחקור את הנושא הזה לעומק נוכל להבין גם צורות קיצוניות של התנהגות מינית. בעולם אוטופי היינו יכולים להשתמש בדרכים המדעיות הסלולות האלה כדי להבטיח אהבה מראש לכל החפץ בכך – "סיפוק כימי", ממש כמו לקחת אקמול לשיכוך כאבים. אם נקצין אף מעבר לכך, אולי אף נוכל לקבל אהבה מהונדסת גנטית. אך בכך נדון בהזדמנות אחרת...
מערכת הגמול
סיפור המעשה המדעי של אהבה מתחיל בנברנים. נברני השדה הם יצורים חברותיים, אחד ממיני היונקים היחידים שמפתחים מערכות יחסים מונוגמיות. זיווג בין נברנים דורש מאמץ ניכר, אך אחרי שכבר הצליח הוא מחזיק מעמד ומאריך ימים. הנברנים מעדיפים לבלות זמן רב ביחד, לטפח זה את זה במשך שעות ארוכות ולקנן יחד. הם גם נמנעים מלפגוש פרטנרים אחרים. הזכר הופך להיות שומר ראש אגרסיבי של הנקבה, וכשהגורים באים לעולם השניים הופכים להורים הטובים ביותר בעולם ומעניקים לגוריהם הגנה, תמיכה, הזנה ואהבה בלתי פוסקת.
אולם יש גם סוג אחר של נברנים, שאין להם שום כוונה לקיים מערכת יחסים תקינה ומתמשכת אחרי הזיווג ומספיק להם לילה חד-פעמי בודד. תתפלאו לגלות שההבדל הגנטי בין מיני הנברנים הללו מתמצה בפחות מאחוז אחד.
ההתאהבות של נברני השדה היא סיפור מרתק במיוחד. מתברר שבמוחם של כי נברנים מהסוג הנאמן יש קולטנים ל"הורמוני האהבה" אוקסיטוצין ולוזופרסין) באזורים מסוימים במוח הקשורים למערכת הגמול, ואילו לנברנים מהזן הלא נאמן אין קולטנים כאלה. עולה כמובן השאלה אם גם לבני האדם, שנמנים גם הם על היצורים המונוגמיים המעטים בטבע, יש מערכת גמול שכזאת? בשביל לענות על השאלה יש להבין תחילה מהי מערכת גמול.
במוח שלנו פועלת מערכת גמול שנעדה לעודד אותנו לעשות את הדברים שאנחנו צריכים לעשות כדי להתקיים, כלומר לאכול, לשתות, לקיים יחסי מין ולאהוב. כשמערכת הגמול אינה מתפקדת כראוי, למשל כשחלק ממנה הושתק על ידי מניפולציה גנטית, התוצאות עלולות להיות הרסניות. בעלי חיים ימשיכו לאכול, לשתות ולקיים יחסי מין בלי ליצור בהכרח תלות רגשית כלשהי או היקשרות עתידית, והכול משום שההתנהגויות האלה עושות להם הרגשה טובה ומזניקות את רמות הדופמין (הורמון שמשפיע בין השאר על מצב הרוח) בחמישים אחוז מעלה.
במחקר מדעי נמצא שחלק קטן מאוד במוח פעיל קצת יותר באהבה בהשוואה לחברות רגילה. מעבר לכך, האזורים הפעילים במוחו של המאוהב שונים מאלה שמעורבים במצבים רגשיים אחרים כמו פחד או כעס. החלקים במוח ש"מוכים" על ידי האהבה הם אותם אזורים שיוצרים את תחושת האופוריה שנגרמת כתוצאה משימוש בסמים כמו קוקאין, כך שהמוח של אדם מאוהב נואשות לא מזכיר מוח של אדם שחווה רגשות עזים אחרים, אלא דווקא של נרקומן.
במילים אחרות, האהבה משתמשת במנגנונים העצביים המופעלים בתהליך ההתמכרות. אפשר בפשטות לומר שאנחנו פשוט "מכורים לאהבה".
הגורמים המעורבים בהתאהבות | תרשים: מעובד מוויקיפדיה
אז למה זה קורה?
יחסי מין מאיצים את השחרור של חומרים כמו וזופרסין ואוקסיטוצין, גם אצל הנברנים וגם אצלנו – אם כי אצל בני אדם המערכת הרבה יותר סבוכה ומורכבת. ידוע שהנברנים, בדומה לבעלי חיים רבים אחרים, נמשכים בעיקר בהשפעת ריחות. אצל יצורים מונוגמיים יש יותר קולטנים להורמונים האלה וסביר להניח שהריח שלהם הוא מה שמתחיל את הפעלת המערכת.
צילומי דימות שנעשו לסטודנטים מאוהבים עקבו אחר פעילות מוחם. התוצאות היו מפתיעות: נמצא בהם אזור קטן מאוד במוח שפעיל יותר בהתאהבות מאשר בקשר רגיל של חברות. מכאן נובע שהאבולוציה דאגה כנראה "לפזר" את הקולטנים הללו כשיצרה זנים שונים של נברנים.
ומה לגבי שונות גנטית בבני אדם?
מדענים יכולים להגביר את הביטוי של הגן האחראי לקולטנים הרלוונטיים אצל נברנים וכך לחזק את היכולת שלהם להיקשר לבני זוג. מדענים אף יצרו עכבר טרנסגני שמכיל את הגן המוגבר הזה והוא אכן יצר קשרים חזקים יותר עם בת זוגו.
אבל אהבה היא לא רק גנים. תרבות, גורמים חברתיים ולמידה משפיעים לא פחות על האהבה וההתאהבות. האישיות של האדם ומערכות יחסים שניהל בעבר הם גורמים חשובים מאוד ביכולתו להתאהב בעתיד, משום שככל בעלי החיים אנחנו לומדים מניסיון העבר שלנו. כל השאר – משיכה ותשוקה – בא באופן טבעי.
עם זאת, הצלחת הקשר לטווח ארוך דורשת ערנות, הכרה והבנה של השלבים שהובילו אותך ממצב המשיכה המינית, דרך מערכת הגמול של יחסי המין, ועד לאהבה ולהיקשרות ארוכת טווח. יש שיביאו לשם כך פרחים, שוקולדים ומילים מפרגנות, כולם דברים ניתנים ללמידה. אם בני אדם יחליטו תמיד רק על סמך עברם, זה יוכל להסביר למה הם נוטים לצאת שוב ושוב עם אותם טיפוסים. נדרש זמן לבנות את מפת הקריטריונים לאהבה אמיתית, מה גם שמרכיב האקראיות לא פחות חשוב.
אפילו אצל בעלי חיים שאינם יוצרים קשרים לכל החיים, למשל חולדות, תכונות מסוימות עלולות להתקבע בהשפעת מערכת הגמול. חולדות עשויות להעדיף מינית פרטנר מסוים אם יקבלו בקביעות גמול מסוג מסוים, כגון ניחוח לימון אצל בן הזוג מהמין הנגדי. התופעה הזאת עשויה להסביר לנו העדפות מיניות לא ברורות.
אצל בני אדם הקיבעונות הללו מתפתחים מהר וקשה לשנות אותם במשך השנים. כמו במתנות שילדים אוהבים לקבל, כשהם גדלים יש מתנות מסוימות שבני זוג יעדיפו לקבל. מכאן אפשר להבין שהאהבה, בכל נשגבותה, היא בעיקרה מצב כימי שיש לו שורשים גנטיים והשפעות סביבתיות.
כל המחקרים הללו מובילים אותנו לשאלות נוספות: אם מדענים מסוגלים ליצור עכבר חברותי יותר, האם באותו אופן אפשר ליצור גם אדם חברותי יותר? אוהב יותר? אם זה רעיון טוב? את זה אני משאירה לכם לענות לבד.
האהבה של העתיד
בהשפעת ההתקדמות בחיזוי עתידן ותוצאותיהן של מערכות יחסים, ומידע גנטי העוסק בנאמנות או בוגדנות, הצעות נישואין בעתיד עשויות להזכיר יותר מועמדות למשרה, בצירוף בדיקות רפואיות, גנטיות ופסיכולוגיות. אם המידע הזה יהיה אמין מספיק, האם חברות ביטוח יסכימו למכור פוליסות נגד גירושים?
עם השנים, סביר להניח שבדיקות הדמיה וסריקות מוחיות יהיו זולות יותר וזמינות יותר לציבור, במקום שיישארו בידיהם של החוקרים לצורך תגליות מדעיות ורפואיות מרעישות. במקום זה יוכל כל אדם לבדוק בעצמו "באופן מדעי" עד כמה הפרטנר שלו אוהב אותו.
מעבר לכך, קיימות תרופות שעשויות לעזור לאנשים להתאהב, או לתקן מערכות יחסים בעייתיות. סביר להניח שבאהבה ארוכת טווח הן לא באמת יועילו. תרופות יכולות להגביר חלקים חווייתיים לזמן קצר, אך אינן יכולות לעשות את כל העבודה. הן פשוט אינן ספציפיות מספיק, ותהליך האהבה עצמו מורכב מדי ומעורבים בו גורמים רבים. כמו כן אי אפשר להכריח אדם לאהוב אותך גם אם תזריקי או תזריק לו כמויות אדירות של דופמין. לכל היותר ההורמון סרוטונין יוכל לעזור לנו להתגבר על שברון לב.
אהבה, אם כן, היא סוג מסוים של כימיה, וכדי לשמור עליה צריך להחיות מדי פעם את הרומנטיקה, למשל ביציאה משותפת לחופשה זוגית, או בכל פעילות זוגית אחרת ששני בני הזוג אוהבים.
ולסיום, איך להתאהב: מתכון עם הוראות הפעלה:
- מצא/י זר מוחלט.
- ספר/י זה לזה פרטים אינטימיים ואישיים על חייך במשך חצי שעה לפחות.
- ואז הסתכלו זה לזה בעיניים בלי לפצות את הפה במשך ארבע דקות.
רוניה ויקטור
מנהלת/בעלת קבוצת הפייסבוק "מדע על קצה המזלג". בוגרת תואר בביולוגיה מולקולרית ופטנטים. עוסקת בתחום התקשורת המדעית והרפואית זה כמה שנים ובעלת דף הפייסבוק "מדע על הדופק".
