בית הקברות של
הטכנולוגיות הישנות

סופר המדע הבדיוני אייזק אסימוב הִרבה לכתוב על טכנולוגיות מתקדמות. בספריו ובסיפוריו הקצרים הופיעו רובוטים, חלליות, מדרכות נעות, מכונות זמן, עוד רובוטים, כלי נשק משוכללים – וגם מחשב-על משוכלל בשם מולטיוואק. תיאורו של מולטיוואק השתנה מסיפור לסיפור, אך בכולם הוא הוצג כמחשב ענק, שתופס שטח עצום ומבצע חישובים הרי גורל, החל בקבלת החלטות חשובות לניהול המדינה, דרך שאלות פילוסופיות ("האם אפשר להפוך את כיוון האנטרופיה?") וכלה בניהול העולם כולו.

את כל זה הוא עשה בממשק משתמש שהיה מבוסס על תכנות באמצעות כרטיסים מנוקבים ומתגים ופֶּלֶט שמשתמש בנורות מהבהבות ובסרטי נייר צרים. עקב האנכרוניזם הזה, שנבע מהעובדה שכך באמת פעלו ונראו המחשבים בשעה שאסימוב כתב את רוב סיפורי המדע הבדיוני שלו, בשנות החמישים של המאה הקודמת, סיפורי מולטיוואק נראים מגוחכים בימינו. הם מיושנים, לא רלוונטיים.

המודל למחשב העל הכל-יכול מולטיוואק בא ממחשבים ענקיים בלי מסך או מקלדת | צילום: Everett collection, Shutterstock

המאה ה-20 והמאה ה-21 ראו טכנולוגיות רבות עולות ונופלות. בימי חיי ראיתי את התקליט והקלטת מפנים את מקומם לתקליטור ול-DVD, עד שגם אלה נדרסו תחת גלגלי רכבת הסטרימינג הדוהרת; הפקס, שהיה הכוכב העולה בשנות השמונים, הובס בקרב מול הדוא"ל והאינטרנט, עד שאפילו רוב השירותים הממשלתיים בישראל למדו להסתדר בלעדיו; אפילו בעולם השמרני של הדפוס, לוחות השמש הישנים נעלמו, ואיתם גם הסְדָר הידני, וטכנולוגיות דיגיטליות תפסו את מקומם; כך קרה גם לווקמן, ולטמגוצ'י, ולטלקרד, ולטלטקסט, ולטלפון החוגה, ולידית החלון במכונית, ולמגהץ האשראי הידני, והדוגמאות עוד רבות.

הטמגוצ'י היה להיט ב-1996, כשאִפשר לגדל חיית מחמד וירטואלית. כיום הוא וינטג' ברוב העולם | צילום: Vera Axionava, Shutterstock

מילים מתות-חיות

אולם חלק מהטכנולוגיות הללו ממשיכות להיות נוכחות בחיינו גם כיום, לא פעם בלי שאנחנו מודעים לכך. הקסם הזה מתרחש בשפת היומיום, ובסמלים אחרים שמקיפים אותנו. מילים רבות, ולא פחות מכך מטבעות לשון, משמרות בתוכן תיעוד למציאות שהייתה נכונה לזמנה אך התיישנה. רואי חשבון עדיין "מנהלים ספרים" בקבצי מחשב דיגיטליים ומעבירים, כמו כולנו, קבצים מ"תיקייה" וירטואלית אחת לאחרת, ולפעמים, כשתובנה כלשהי נוחתת עלי באיחור, "נופל לי האסימון", שנים רבות אחרי הפעם האחרונה ששלשלתי אסימון לחריץ הטלפון הציבורי.

הזיכרון המופלא הזה של הלשון, שמאפשר לה להחזיק בחיים את גופותיהן של טכנולוגיות ומושגים שחלפו זה מכבר מהעולם, נובע מתכונה ייחודית של השפה – היכולת שלה להישחק. הבלשן גיא דויטשר, בספרו "גלגולי לשון" מתאר את השחיקה כאחד הכוחות הדינמיים והחשובים של לשון חיה, שלוקח מילים ומבנים שהיו בעבר מוחשיים והופך אותם למושגים מופשטים.

תהליכי שחיקה ובנייה מחדש מאפשרים ללשון להתעדכן ולהתפתח. ספרו של דויטשר

דויטשר מתאר בספרו את התהליך הזה כנחשול בלתי פוסק ש"סוחף את המילים הפשוטות והמוצקות ביותר, בזו אחר זו, ונושא אותן לעבר משמעויות מופשטות. בשעה שמילים אלה נגרפות במורד הזרם, חיוניותן המקורית מתקלפת מעליהן והן הופכות לתיאורים דהויים ונטולי רוח חיים של רעיונות מופשטים – חומר הגלם של מבנה השפה" (עמ' 125-124. מאנגלית: עמרי אשר). כך יכול מושג שנולד במציאות מסוימת, והתייחס לטכנולוגיה מסוימת, להישמר גם כשהמשמעות המילולית המקורית שלו התיישנה, ולאמץ משמעות רחבה וכללית יותר.

הצטרפו אליי לסיור קצר במוזיאון הלשוני של הטכנולוגיות המתות.

דרך ארוכה מסרט הצלולואיד לסטרימינג | מקור: Fer Gregory, Shutterstock

חיים בסרט

המילה: סרט

המשמעות המקורית: פס צלולואיד שקוף למחצה המציג רצף של תמונות דוממות. כשמעבירים את הסרט במקרנה ששולחת אלומת אור דרך התמונות ומקרינה אותן בזו אחר זו על מסך, נוצרת מראית עין של תנועה מתמשכת.

המשמעות כיום: כל יצירה שמציגה "תמונות נעות", לרוב בליווי פסקול. רוב הסרטים כיום שמורים בפורמט דיגיטלי, ללא צורך בפס צלולואיד או בכל מדיום פיזי מוחשי.

הקינטוסקופ של אדיסון. כשהציר שעליו היה כרוך סרט התמונות הסתובב, אדם בודד היה יכול לצפות בהן נעות דרך העדשה | צילום: Everett collection, Shutterstock

בהרחבה: בשלהי המאה ה-19 פיתח הממציא תומס אלווה אדיסון את הקינטוגרף – מצלמה שצילמה רצף של תמונות על גבי סרט צלולואיד – חומר גלם פלסטי שנכנס רק זמן קצר קודם לכן לשימוש במצלמות. את הסרטים הקצרים שצילם כך היה אפשר לראות דרך חריר הצצה בתיבת הקרנה קטנה שנקראה קינטוסקופ. על בסיס ההמצאה הזאת פיתחו כעבור שנים ספורות האחים הצרפתים לואי ואוגוסט לומייר (Lumière) את הסינמטוגרף – מכשיר צילום והקרנה נייד שבאמצעותו יצרו את סרט הראינוע הראשון: "היציאה ממפעל לומייר בליון". ב-22 במרץ 1895 הוקרן הסרט לראשונה בבית קפה בפריז מול קהל נפעם למראה הפלא החדש: תמונות נעות.

היציאה ממפעל לומייר בליון: הסרט התיעודי הראשון

תחילה השתמשו האחים לומייר בסרטי נייר, אך עד מהרה עברו לצלולואיד. אחד החידושים החשובים שעשו היה הוספת חורים קטנים לאורך שולי הסרט כדי לאפשר מעבר רציף ונוח שלו במקרן. בשנים הבאות עברה הטכנולוגיה התאמות ושכלולים. חברת איסטמן קודאק פיתחה את סרט הצילום ברוחב 35 מ"מ, שהפך לתקן המקובל לסרטים, ובהמשך קצב הצילום וההקרנה עלה מ-18 תמונות בשנייה ל-24 וכך יצר תחושה של תנועה טבעית יותר.

הסינמטוגרף של האחים לומייר. כשהסרט היה באמת סרט | איור: Everett collection, Shutterstock

בעשרות השנים הבאות נוספו שכלולים רבים, ובראשם המעבר לסרט מדבר ולצילום צבעוני, אבל העיקרון היסודי נותר ללא שינוי: הקרנה של תמונות מסרט. אפילו הטלוויזיה עוד השתמשה בראשית דרכה בסרטי צלולואיד. באמצע שנות החמישים החלה להיכנס לשימוש טכנולוגיית הווידאו, שאפשרה לשמור תמונות וקול על סרט מגנטי – שינוי טכנולוגי מהותי, אך גם הוא השתמש בסרט.

בשנות ה-90 גם זה החל להשתנות, בעקבות התפתחות פורמטים חדשים של צילום דיגיטלי ודחיסת מידע צילומי, וכן שיפור משמעותי במהירות העברת הנתונים ברשתות תקשורת ומחשבים. ב-1996 פותח מכשיר ה-DVD, המבוסס על תקליטורים, שכבש במהירות את מקומו של סרט הווידאו, ובתחילת האלף הנוכחי התרחש מעבר נרחב לצילום ושידור דיגיטליים ולסטרימינג, שבהם המידע נשמר בעיקר בשרתי מחשבים. כיום השימוש בסרטי צלולואיד מצומצם מאוד, סרט הווידאו המגנטי פחות או יותר נעלם ורוב הסרטים הם קבצי מחשב דחוסים – אך הם עדיין נקראים "סרטים".

קטר הקיטור הראשון של טרוויתיק | תרשים: מ-Science Photo Library

רכבות חולפות

המילה: קטר

המשמעות המקורית: מכונת קיטור. כלי רכב עם מנוע קיטור המיועד להסעת קרונות רכבת על פסים.

המשמעות כיום: כל כלי רכב שמסיע קרונות רכבת על פסים, בלי קשר לסוג ההנעה.

בהרחבה: בשנת 1802 פיתח הממציא והמהנדס הבריטי ריצ'רד טרוויתיק (Trevithick) את הקטר הראשון בעולם, שהוביל פחם למפעל ליציקת מתכת במחוז שרופשייר באנגליה. הקטר פעל באמצעות מנוע קיטור: מכשיר שמשתמש בשריפת פחם, עץ או דלק אחר כדי לחמם מים לאדים. האדים, בתורם, מניעים בוכנות, שמסובבות את גלגלי הקטר ומאפשרות לו לנוע ולמשוך בעקבותיו את קרונות הרכבת.

הקטר המסחרי הראשון, רוקט (Rocket) שפיתחו רוברט וג'ורג' סטיבנסון (Stephenson) ב-1829 נתן את האות לצמיחה מהירה של רשת הרכבות העולמית, ואיתה קטר הקיטור. את השם העברי נתן לקטר אליעזר בן יהודה, על בסיס המילה העברית קיטור. הוא קיבל השראה לשם גם מהמילה הערבית לרכבת, "קטאר", שתיארה במקור שיירת גמלים הקשורים זה לזה.

פתח את הדרך לתחבורת הרכבות העולמית. קטר ה"רוקט" | איור: Seilla Terry, Science Photo Library

קטר הקיטור שמר על הבכורה עד אחרי מלחמת העולם השנייה, אז תפס את מקומו קטר הדיזל, היעיל יותר, שהגיע להספקים גבוהים יותר, חסך את הצורך בצוות מסיקים ותפס נפח קטן יותר. כיום רוב תחבורת הרכבות מבוססת על מנועי דיזל, עם נתח גדל והולך גם לקטרים חשמליים כמו אלה שפועלים ברכבות לירושלים. בסין וביפן פועלות גם רכבות מהירות עם הנעה אלקטרומגנטית. ניסיון מעניין שנעשה בשנות ה-50 לפתח קטר רכבת גרעיני לא נשא פירות בסופו של דבר. אך תהיה צורת ההנעה אשר תהיה, כולנו עדיין קוראים לקטר – קטר.

שמור לי ואשמור לך

המילה: סמל השמירה בתוכנות מחשב

המשמעות המקורית: הסמל נראה בדרך כלל כמו תקליטון (דיסקט) – אמצעי נייד לשמירת קבצים שהיה נפוץ בשנות השמונים.

המשמעות כיום: תקליטון? מה זה?

בהרחבה: כשחברת IBM הציגה בשנת 1981 את מחשב ה-PC, שהיה הראשון בגל של מחשבים "תואמי IBM" זולים שמילאו תפקיד מרכזי בתהליך חדירת המחשב האישי לכל בית, היו בחזיתו שני כוננים לתקליטונים גמישים (floppy) רבועים בגודל של 5.25 אינץ', שנועדו להחליף את קלטות הטייפ ששימשו עד אז לשמירת קבצים ותוכנות במחשבים האישיים המוקדמים. התקליטונים האלה אפשרו לאחסן 160 קילובייט זיכרון בכל אחד – נפח אחסון גדול למדי לשעתו, במחשבים שלא כללו אפילו כונן קשיח. הכוננים האלה נקראו A ו-B, ולכן עד היום הכונן הקשיח ברוב המחשבים מוגדר ככונן C – עוד סוג של ארכיאולוגיה לשונית.

מחשב אישי מדגם 5150 של IBM, עם שני כונני תקליטורים 5.25 אינץ' בחזית | צילום: Boffy b, ויקיפדיה

התקליטונים במחשבים מתקדמים יותר שימשו בעיקר להעברת קבצים ממחשב למחשב או לגיבוי, ובהדרגה תפס את הבכורה פורמט חדש של תקליטונים בגודל של 3 וחצי אינץ', ועם נפח זיכרון של 1.44 מגה-בייט. התקליטונים הללו זכו לפופולריות רבה, כך שבאופן טבעי מעצבי תוכנות רבות בחרו בצורה האופיינית להם – מעין ריבוע עם תריס מתכת כסוף בראשו ומדבקה לרישום פרטים למטה – לאייקון שמסמל את פעולת השמירה.

האייקון הזה שרד את שנות ה-90 והאלפיים ועדיין נמצא בשימוש בתוכנות רבות, למשל תוכנות "אופיס" של מיקרוסופט, אף על פי שרבים מהמשתמשים הצעירים כיום לא ראו תקליטון מימיהם. את מקומם תפסו בתחילה צורבי התקליטורים, ואחריהם כונני USB (דיסק און קי), כרטיסי זיכרון וכמובן שירותי ענן. אנכרוניזם דומה קיים בלוגו שפופרת הטלפון של ווטסאפ, בסמל המעטפה המתנוסס על שירותי דוא"ל רבים ועוד.

צורב התקליטורים שגשג שנים ספורות לפני שנדרס גם הוא תחת גלגלי הקידמה | צילום: culture_blue, Shutterstock

ומה עוד?

השפה והסמלים שבהם אנחנו משתמשים כוללים עוד שרידים רבים מהעבר, שלרבים מהם איננו מודעים כלל. חבשתם פעם כובע? הצירוף "לחבוש כובע" הוא שריד מימים רחוקים שבהם היה מקובל לכרוך רצועות בד על הראש כמעין תחבושת. "אוריינטציה" היא מזכרת מימים שבהם התמצאות בסביבה החלה במבט מזרחה (Orient), אולי מכיוון שזה הכיוון שבו זורחת השמש. רק בהמשך, כשפותח המצפן, האוריינטציה הוסטה צפונה. ולמה לכל הרוחות המצלמה בטלפון משמיעה כל פעם מחדש נקישה של תריס מכני, אף על פי שהרכיבים שבה חשמליים לגמרי?

כמובן, לא כל הטכנולוגיות משאירות אחריהן בהכרח מאובנים לשוניים או סימבוליים, ולא תמיד אפשר להבין למה מושג מסוים שרד ואחר לא. למשל השימוש בפועל "לחייג" הולך ונעלם מאז מותם של טלפוני החוגה, אבל צלצולי הטלפונים הניידים ממשיכים להיקרא כך גם בהיעדר פעמון אמיתי. קרש החיתוך במטבח עשוי בדרך כלל פלסטיק, וכמעט שום פח אשפה כיום איננו מפח, אבל כרטיסי אשראי כבר לא "מגהצים" ומטבע הלשון החינני "להפוך תקליט", שסימל תחילת עשור חדש בחיים, נגוז והתפוגג עם תקליטי הוויניל הישנים.

הגיעה השעה להחליף דיסק און-קי, לקפוץ על העגלה-ללא-סוסים ולזכור ששעון החול מתקתק – או להכיר בכך שהשפה נשארת חיה ודינמית גם כשהיא שומרת בה מאובנים של טכנולוגיות נכחדות.