ב-19 ביוני מתה בשנתה הגורילה קוֹקוֹ, בת 46 בלבד – גיל מכובד עבור גורילה. היא בילתה את רוב חייה בהרי סנטה קרוז בקליפורניה, במתקן של קרן הגורילה (The Gorilla Foundation), עם גורילה נוסף בשם נדומה. קוקו הייתה, ככל הנראה, הגורילה המפורסמת ביותר בעולם, ומסיבה טובה: היא ידעה לדבר. בערך.

קוקו נולדה ב-1971 בגן החיות של סן פרנסיסקו. בהיותה בת כמה חודשים חלתה והושמה בבידוד, שם פגשה אותה לראשונה פני פטרסון (Patterson), שלמדה אז לדוקטורט בפסיכולוגיה התפתחותית באוניברסיטת סטנפורד. לאחר החלמתה של קוקו החלה פטרסון ללמד אותה את שפת הסימנים האמריקאית. ב-1974 קוקו עברה לאוניברסיטה ורון כהן (Cohn) הצטרף למחקר.

פטרסון גידלה את קוקו כמעט כילדה שלה, ודיברה איתה באופן קבוע בשפת הסימנים. גורילות וקופי אדם אחרים, אינם מסוגלים לדבר כמונו משום שמבנה הגרון שלהם שונה – הם אינם יכולים להפיק את מגוון הצלילים הדרוש לדיבור. הם יכולים עם זאת ללמוד לסמן בעזרת אצבעותיהם, או ללחוץ על סימנים במקלדת. באותם שנים ניסו גם חוקרים נוספים ללמד שימפנזים ובונובו (מין אחר של קופי אדם) לתקשר בצורות אלו.

האם קוקו, וקופי האדם האחרים, הצליחו לרכוש שפה? התשובה על שאלה הזו עדיין שנויה במחלוקת. אין שום ספק שקוקו למדה מאות סימנים והשתמשה בהם בהצלחה, וגם חיברה אותם בצורה מתוחכמת למדי. באחת הפעמים, סיפרה פטרסון, קוקו רצתה עוגיות שהיו נעולות בארון, וסימנה לה "את מפתח שם אני עוגייה".

אף על פי כן, חוקרים רבים סבורים כי הדרך שבה קופי האדם משתמשים בסימנים או במקלדת שונה באופן מהותי מהדרך שאנו מדברים זה עם זה. לא מדובר רק בהבנה של נושאים כמו דקדוק או סדר מלים, אלא גם במטרות השימוש בשפה. קופי האדם השתמשו במילים שלמדו בעיקר בשביל לענות לשאלות של החוקרים ולבקש דברים שרצו, השפה הייתה עבורם כלי לסיפוק צרכים יותר מאשר לתקשורת.

הרברט טראס (Terrace), שהוביל את המחקר על שימפנזה בשם נים, סיכם זאת באומרו ששפת הסימנים הפכה את נים ל"מבקש (או קבצן) נהדר". אם הוא סימן את המילה חתול, אמר טראס, לא היה זה כדי להגיד "איזה חתול יפה", אלא, תמיד, "תן לי את החתול".

אימצה התנהגויות של בני אדם, אבל לא בהכרח הפכה לאנושית. קוקו הגורילה אוכלת עם כף | צילום מסרטון של PBS

חשיבות ציבורית

כמה מהשימפנזים והבונובו שלמדו לתקשר עדיין חיים, וחלקם משתתפים במחקרים הבודקים את כישורי השפה שלהם. אך בעשרות השנים האחרונות לא התחילו מיזמים חדשים ללימוד שפה לקופי אדם, גם בשל ההצלחה החלקית של הניסויים הראשונים, וגם בשל הבעיות האתיות במחקרים כאלה. כדי להגיע לתוצאות הטובות ביותר החוקרים החלו את ללמד את הקופים בגיל צעיר ככל האפשר, אך המשמעות הייתה הרחקתם מאִמותיהם ומלהקותיהם, בעודם יונקים. החזרתם אל חברת בני מינם לאחר מכן הייתה לעתים קשה ביותר.

עם כל זאת, אי אפשר לבטל את החשיבות שהייתה למחקרים האלו, ולקוֹקוֹ, גם מבחינה מדעית וגם מבחינה ציבורית. קוקו אולי לא ניהלה שיחות ממש כמו בני אדם, אך היא כן הביעה את עצמה ואת רצונה, והראתה לנו שגורילות מסוגלות ללמוד ולהבין. בכתבות ובסרטים הרבים שהופיעה בהם היא שימשה מעין שגרירה של עולם החי הפראי אצל בני האדם. אנשים שראו אותה עונה לשאלות, מתחבקת עם פטרסון או משחקת עם החתול האהוב שלה לא יכלו להישאר אדישים אליה. קוקו הייתה גורילה יוצאת דופן במובנים רבים, אבל היא הייתה ונשארה גורילה, למרות בקיאותה היחסית בשפת בני אדם. הקשר שיצרה עם בני האדם איפשר לציבור הרחב שצפה בה להרגיש קרוב יותר אליה ואל שאר בעלי החיים המיוחדים והרגישים האלו.

קוקו הגודילה המדברת - סרטון של רשת השידור האמריקאית PBS (באנגלית):