בקיצור
- אומדנים משוערים פשוטים מעלים שאם קיימות חברות שוחרות חלל נוספות בשביל החלב, הן יוכלו להתפשט ברחבי הגלקסיה כולה במהירות מפתיעה. אז מדוע לא גילינו שום ראיות חותכות לביקורים של חייזרים בכדור הארץ?
- התשובות המקובלות לחידה הזאת – שאנחנו לבד ביקום, שמסע בין כוכבי איננו אפשרי או שהחייזרים מסתתרים מפנינו – נשענות על הנחות שגובלות באי-סבירות.
- ההסבר ההגיוני ביותר לבדידותו לכאורה של כדור הארץ עשוי להיות שיישוב הגלקסיה הוא תהליך שמתחולל בגלים, ושהמין האנושי צץ על פני כוכב לכת נידח למדי במהלך הפוגה מקומית במסעות חקר בין כוכביים.
ב-15 בינואר 1790 הגיעו תשעה מורדים מספינת הצי הבריטי "באונטי", 18 תושבים מטהיטי ותינוקת אחת לאי פיטקרן – אחד המקומות המבודדים ביותר על פני כדור הארץ שעדיין ראוי למגורי אדם. האי פיטקרן, בלב האוקיינוס השקט הדרומי, שמאות קילומטרים של מים פתוחים מפרידים בינו לבין האיים הקרובים ביותר, הוא התגלמות הבדידות בה"א הידיעה.
לפני שהופיעו פליטי ה"באונטי" בפיטקרן, ייתכן שאיש לא התגורר באי מאז המאה ה-15 – שבה עוד חיו בו פולינזים. הקהילה הפולינזית שכנה בו כנראה במשך מאות שנים – שהסתיימו כמדומה בעקבות דלדול המשאבים הטבעיים באי ועימותים שפרצו באיים אחרים וניתקו קווי סחר ואספקה אליו. כל אלה הובילו להכחדה כמעט מלאה של האוכלוסייה האנושית בפיטקרן. היה זה, לפחות במבט שטחי, מקום ראוי למגורים שהפך לשממה בלתי נושבת, עד שהגיעה אליו ה"באונטי" באותו יום גורלי ב-1790. ראוי לציין שחלפו עוד 18 שנה בטרם ספינה נוספת הטילה עוגן בפיטקרן, אף שהמתיישבים תיעדו תצפיות שעשו על כלי שיט שחלפו הרחק מהאי.
סיפורו של פיטקרן הוא רק דוגמה קיצונית אחת לדינמיקה הייחודית של התיישבות אנושית ברחבי דרום האוקיינוס השקט. בתחומי פולינזיה, מיקרונזיה ומלנזיה – בשטח של מיליוני קילומטרים רבועים של אוקיינוס – פזורים עשרות אלפי איים. רבים מהם אינם אלא בליטות של סלעים ואלמוגים, ואפילו המקומות הראויות ליישוב אינם בהכרח מיושבים כולם בכל זמן נתון. אך יחד הם מייצגים מרחב פוטנציאלי עצום במיוחד להתיישבות ולהקמת חברה חדשה בידי מי שמוכנים לנווט ברחבי האוקיינוסים.
יש קווי דמיון בולטים בין הסביבה הארצית המובהקת הזאת לאזור הקוסמי שלנו. גלקסיית שביל החלב שלנו מכילה כנראה כ-300 מיליארד כוכבים. לפי האומדנים האמינים ביותר, שמקורם במאמצי ההתחקות אחרי כוכבי לכת חוץ-שמשיים (אקסופלנטות) – כמו אלה שמסתייעים בטלסקופ החלל קפלר של סוכנות החלל האמריקאית נאס"א – בתוך אוקיינוס הכוכבים הזה עשויים להימצא יותר מעשרה מיליארד עולמות סלעיים קטנים המקיפים את כוכביהם במסלולים שמאפשרים תנאים נוחים לחיים על פניהם. כמו האיים בכדור הארץ, גרגירי האבק החוץ-שמשיים האלה עשויים ליצור חיים ולתמוך בחיים, ואולי לשמש רשת של נקודות ניווט עבור יצורים כלשהם שיחליטו לנדוד ברחבי החלל הבין כוכבי. וכאן הסיפור נהיה מעניין באמת.
הנוסע המתמיד
במערב אירופה הבינו בסופו של דבר שעמי דרום האוקיינוס השקט נפוצו בו אחרי ששטו אלפי קילומטרים בסירות פשוטות שמהירותן קילומטרים ספורים בשעה. בדומה לכך אפשר להבין כעת שהתפשטות בכל רחבי הגלקסיה שלנו איננה מחייבת אלא כושר התמדה ולא הרבה זמן קוסמי.
הפיזיקאי אנריקו פרמי (Fermi) היה הראשון שהכיר בעובדה הזאת, אם אכן יש בסיס לסיפור המפורסם על ארוחת הצהריים בשנת 1950 שבמהלכה הוא הפטיר לעבר עמיתיו המדענים את השאלה: "האם אינכם תוהים איפה הם כולם?" המילה "כולם" התייחסה כאן למין חייזרי שוחר חלל כלשהו. ברבות השנים התפתחה השאלה המפורסמת לפרדוקס פרמי המפורסם לא פחות (שבעצם איננו ממש פרדוקס): בהנחה שמינים בעלי מיומנות טכנולוגית אינם נדירים להחריד, היינו מצפים שחייזרים יספיקו כבר להתפשט בכל פינה ברחבי הגלקסיה, ובכל זאת אין להם זכר. פרמי, שהיה ידוע ביכולתו לגלגל במוחו חישובים מהירים, הגיע למסקנה מקורבת שאפשר ליישב את שביל החלב כולו בתוך הרף עין קוסמי – אם נדמיין לעצמנו שעון קוסמי שכל תקתוק שלו נמשך מיליוני שנים.
ב-1975 ניסח האסטרופיזיקאי מייקל הארט (Hart) את העיבוד הכמותי והמדוקדק ההולם הראשון של הרעיון, שכלל את מה שנודע לימים כ"עובדה א' של הארט": היעדרם של חייזרים בכדור הארץ כיום. העובדה הזאת, שאף אדם מיושב בדעתו לא יחלוק עליה, הובילה את הארט להסיק שהחברה הטכנולוגית היחידה שקיימת (והיחידה שהתקיימה מאז ומעולם) בשביל החלב היא החברה האנושית. הבסיס לקביעה הזאת – ולתובנה המקורית של פרמי – טמון בפרק הזמן הקצר יחסית שדרוש (כמשוער) למין תבוני להתפשט ברחבי גלקסיית שביל החלב (שקוטרה מאה אלף שנות אור), גם אם עומדות לרשותו מערכות הנעה צנועות שמהירותן אינה אלא שבריר ממהירות האור.
גם הפיזיקאי פרנק טיפלר (Tipler) חקר את אותה בעיה. בדיווחו על מחקרו מ-1980 הוא הוכיח, בדומה להארט, שחייזרים נחושים מספיק יוכלו להגיע לכל מקום אפשרי תוך כמה מיליוני שנים. מאחר שמערכת השמש שלנו קיימת כבר 4.5 מיליארדי שנה, והואיל וגלקסיית שביל החלב נוצרה לפני 10 מיליארד שנה לפחות, אין מנוס מהמסקנה שהיה לחייזרים די ווהתר זמן להגיע לכל העולמות הראויים ליישוב.
אבל היה הבדל מכריע בין שני המחקרים, שנגע לאופן התפשטות החיים. הארט הניח שתהליך ההתיישבות יהיה כרוך בטיסה של חייזרים "בכבודם ובעצמם" לעולמות חדשים. טיפלר, לעומתו, דמיין נחילים של גשושיות ממוכנות שמשכפלות את עצמן ומדלגות בלי הגבלה מכוכב לכוכב. ברוב תרחישי ההתיישבות הבין כוכבית, מערכות הכוכבים וכוכבי הלכת שלהן עוברים תהליך של יישוב – אם לא היו מיושבים מלכתחילה – ומשמשים בהמשך בסיס לשיגור משימות נוספות ליישוב מערכות כוכבים חדשות. מבחינת המכונות בעלות היכולת לשכפול עצמי של טיפלר, הגורמים העיקריים שעלולים להגביל את התפשטותן הם הזמינות שלהאנרגיה וחומרי הגלם הדרושים להרכבת כל דור חדש.
הגישות השונות להפליא האלה מבליטות את הקושי לנסח הצהרות משמעותיות על נדידה בין הכוכבים. בכל מחקר מהסוג הזה אין מנוס מלהניח הנחות משמעותיות, חלקן סבירות וקלות להצדקה אך אחרות אינן כאלה. למשל, כל התרחישים מחייבים ניחושים בנוגע להיקף הטכנולוגיה המשמשת במסעות בין כוכביים. יתר על כן, כשהחייזרים "תופסים טרמפ" על החלליות ולא משגרים שליחים רובוטים משוכללים, ההנחה הבסיסית ביותר היא שיצורים חיים יכולים בכלל לשרוד מסע בין כוכבי.
אנו יודעים שאפילו טיסה בעשירית ממהירות האור בלבד מחייבת טכנולוגיה לא פשוטה – למשל הנעה גרעינית או מפרשי אור עצומים מוּנעים בלייזר. חייבים גם הגנה מאטומי גז בין כוכביים המתנגשים בגוף החללית ועלולים לשחוק אותו, ומפירורי אבן מסוכנים, שכל פגיעה שלהם בחללית שהתקרבה מספיק למהירות האור שקולה לפצצה. הטיסה במהירויות צנועות יותר אמורה להיות הרבה יותר בטוחה, אך תגבה את מחירה בדמות פרקי מעבר של מאות או אלפי שנים בין הכוכבים – ולא פשוט לשמור על שלומם של אנשי הצוות למשך פרקי זמן שעלולים להיות ארוכים בהרבה מתוחלת החיים של כל פרט.
אך ההנחות השנויות ביותר במחלוקת נוגעות לשאלות של מוטיבציה ולהשערות שלנו ביחס למשך קיומן של חברות שלמות ושל אזורי ההתנחלות שלהן. למשל, אם מין חייזרי פשוט איננו מעוניין להגיע לכוכבים אחרים, כל רעיון ההתיישבות הגלקטית מאבד מתוקפו. זהו אחד הנימוקים שהציגו קרל סייגן (Sagan) וויליאם ניומן (Newman) ב-1983 נגד מה שכינו "גישה סוליפסיסטית" כלפי תבונה חוץ-ארצית. אך כפי שציין עמיתי האסטרונום ג'ייסון רייט, אפשר לטעון שגם הנימוק הזה עצמו הוא "טעות חד-תרבותית".
במילים אחרות: קרוב לוודאי שאי אפשר לנחש במידה כלשהי של מהימנות איך יתנהג מין שלם ולהניח שכל הפרטים בו חושבים יחד במעין מוח מאוחד. אין ספק שאנו, בני האדם, איננו כאלה. וגם אם הרוב המכריע של החברות שוחרות החלל המשוערות אינן שואפות להתנחל ברחבי הגלקסיה, די כנראה בכך תרבות אחת תחרוג מהכלל הזה כדי להפיץ סימני חיים וטכנולוגיה על פני מאות מיליארדי מערכות כוכבים.
תולדותיו של פרדוקס פרמי רצופות למעשה דיונים שונים ומשונים על ההנחות העומדות בבסיסו, כמו גם באינספור "פתרונות" שמוצעים לו. רק מעטים מהם, אם בכלל, אנו יכולים לבחון בקלות. חלקם אומנם כוללים רעיונות סבירים למדי, אך אחרים הם מדע בדיוני בלבד.
למשל, ייתכן שעלות המשאבים הנחוצים כדי לחצות את החלל הבין כוכבי גבוהה מדי אפילו עבור מין בעל טכנולוגיה מתקדמת במיוחד. אם ההנחה הזאת נכונה, יש בה כדי לצמצם את מספר מגלי העולמות החייזריים ולהסביר את עובדה א' של הארט. ואולי, בניגוד להנחתם של חוקרים רבים, התפוצצות אוכלוסין איננה מניע משמעותי ליציאה אל הכוכבים, במיוחד עבור מין שמרסן דחפים חמדניים ומפתח אורח חיים בר-קיימא במערכת הבית שלו. המהפכה הירוקה האולטימטיבית אמורה לשים קץ לתשוקה להגיע לעולמות רחוקים למטרה שאיננה מחקר מדעי.
נימה מאיימת יותר מציעים רעיונות כמו "המסנן הגדול" – הרעיון שלפיו על כל המינים רובצת מגבלה כלשהי, כגון כישלון בלתי ניתן למניעה בהגשמת המהפכה הירוקה הזאת, שמובילה כל חברה בעלת פוטנציאל טכנולוגי להכחיד את עצמה. לחלופין, אולי אסונות טבעיים, החל בהתפוצצויות סופרנובה וכלה בהתפרצויות מהחור השחור שבמרכז שביל החלב, פשוט קוטלים צורות חיים לעתים קרובות מספיק כדי לבלום את הפצת החיים בגלקסיה.
בין ההצעות השערורייתיות ביותר נמצאת "השערת גן החיות", שלפיה חייזרים מתוחכמים מחזיקים אותנו מבודדים באפלה בכוונה תחילה. ישנו גם מה שאני מכנה תרחיש הפרנויה: קיימות אי שם חברות נוספות, אך הן מתחבאות זו מזו (ומאיתנו) ומסרבות ליצור קשר בגלל פחד קוסמי כלשהי מזרים.
אבל אולי יש הסברים פשוטים יותר לבורותנו הנוכחית בסוגיית החייזרים. אולי הם דומים במשהו לדוגמה שנמצאת ממש תחת חוטמנו – ההתיישבות האנושית ההפכפכה והתנודתית באיי דרום האוקיינוס השקט. בשני המקרים, הארצי והחוץ עולמי, פועלים גורמים אוניברסליים – החל במחסור של מקומות עגינה טובים וכלה בזמן הדרוש לאוכלוסייה לאזור עוז ולהפליג אל הלא נודע.
שפל וגאות
ב-2015 ישבתי עם עמיתי אדם פרנק (Frank) מאוניברסיטת רוצ'סטר לארוחת צהריים ליד הקמפוס של אוניברסיטת קולומביה. כמו בארוחה של פרמי 65 שנה קודם לכן, השיחה נסבה על מינים שוחרי חלל. ובהשראת החישוב המהיר שגלגל פרמי במוחו ניסינו לנסח אסטרטגיה חקירתית שתתבסס על כמה שפחות הנחות לא מבוססות, ושתהיה אפשרות כלשהי לבחון אותה או לפחות להגביל אותה על סמך נתונים של ממש. במוקד התרגיל עמדה המחשבה שבדיוק כמו המתיישבים הזמניים של פיטקרן, ייתכן שגלים של גילוי עולמות או התיישבות מבליחים ונעלמים ברחבי הגלקסיה – ואתרע מזלנו להופיע באחת מתקופות השפל.
הרעיון הזה מתקשר לעובדה א' המקורית של הארט: שאין נכון להיום שום ראיה לקיומם של מבקרים זרים בכדור הארץ. אבל מעבר לכך, אולי אפשר לקבוע מגבלות בעלות משמעות על החיים בגלקסיה אם נתחום את פרק הזמן המדויק שבמהלכו לא ביקר כנראה שום חייזר בכדור הארץ. אולי לפני זמן רב מאוד הגיעו לכאן חייזרים והלכו לדרכם.
במשך השנים דנו מדענים באפשרות לחפש פריטים שחייזרים אולי הותירו מאחור במהלך ביקור כזה במערכת השמש. קשה להעריך את היקף העבודה הדרושה לחיפוש יסודי אחר חפצי חייזרים, אך אם נתרכז בכדור הארץ בלבד משימת החיפוש תהיה מעשית יותר. בשנת 2018 ניסחו אדם פרנק ועמית נוסף שלי, גווין שמידט (Schmidt) ממכון גודארד ללימודי החלל של נאס"א, הערכה ביקורתית ביחס לשאלה אם תהיה לנו בכלל דרך לדעת אם התקיימה אי פעם חברה טכנולוגית קודמת בעולמנו.
בדומה לחוקרים אחרים בתחום המדעים הפלנטריים, שמידט ופרנק טוענים טענה שנראית משונה מאוד במבט ראשון: שהזמן החולף יכול למחוק בקלות כמעט כל זֵכֶר לחיים טכנולוגיים עלי אדמות. הראיה האמיתית היחידה שתיוותר אחרי למעלה ממיליון שנה תסתכם באנומליות סטרטיגרפיות (שכבתיות) איזוטופיות או כימיות: מאפיינים מוזרים כמו מולקולות סינתטיות, חומרי פלסטיק או נשורת רדיואקטיבית. שרידי מאובנים וסַמָנים פליאונטולוגיים הם תופעות נדירות מאוד שמחייבות תנאים ייחודיים כדי להיווצר, כך שסביר להניח שלא נלמד מהם דבר בהקשר הזה.
ואכן, תופעת העיור האנושי המודרנית מכסה כאחוז אחד בלבד מפני השטח של כדור הארץ, דבר שמותיר לפליאונטולוגים של העתיד הרחוק שטח יעד קטן מאוד. שמידט ופרנק גם מסיקים שאיש לא ערך עד כה את הניסויים הדרושים לחיפוש מקיף אחרי חתימות מלאכותיות כאלה בכדור הארץ. השורה התחתונה היא שייתכן כי לפני כמה מיליוני שנה התקיימה כאן חברה יביליזציה טכנולוגית שקולה בהיקפה לחברה שלנו – בלי שאנחנו מודעים לקיומה. בשום אופן אין להסיק מכך שבהכרח התקיימה פעם חברה כזאת, אלא רק שאי אפשר לשלול את האפשרות בתוקף.
בשנים האחרונות אנחנו בחנּו את ההשלכות הרחבות יותר – הגלקטיות – של הרעיונות האלה במסגרת מחקר שהוביל ג'ונתן קרול-נלנבק (Carroll-Nellenback) מאוניברסיטת רוצ'סטר עם ג'ייסון רייט (Wright) מאוניברסיטת פנסילבניה סטייט. אחד מהישגי המפתח של המחקר הזה היה פיתוח סדרה של הדמיות מחשב מבוססות סוכנים, שגובו במתמטיקה מסורתית של נייר ועיפרון ואפשרו לנו לגבש תמונה מציאותית יותר של האופן שבו מינים תבוניים אולי נעים ממקום למקום בגלקסיה – שגם כך שוקקת תנועה.
אם נתבונן בכוכבים המצויים בטווח של עד כמה מאות שנות אור מהשמש, נגלה שהם נעים זה לעומת זה כמו חלקיקי גז. ביחס לנקודה קבועה כלשהי במרחב הזה, כוכב מסוים יכול לנוע לאט או מהר בכיוון אקראי למדי. אך אם נרחיב את טווח ההתבוננות שלנו לאלפי שנות אור, נוכל לצפות בתנועה מסלולית נרחבת המשותפת לכל כוכבי הגלקסיה ונושאת כוכבים כמו השמש שלנו סביב מרכז שביל החלב בזמן הקפה של כ-230 מיליון שנה. לכוכבים קרובים הרבה יותר למרכז הגלקסיה נדרש הרבה פחות זמן להשלים הקפה סביבו, ויש גם כוכבי "הילה" מהירים מאוד שחוצים מדי פעם את מישור דיסקת הגלקסיה במסלולים נפרדים ופחות או יותר כדוריים המקיפים את הדיסקה.
פירוש הדבר שמבחינת בני מין תבוני המחפשים סביבם כוכבי מטרה למסעות גילוי ומחקר, סביבת הכוכבים הקרובה ביותר משתנה מאוד בחלוף הזמן. ניקח לדוגמה את מערכת השמש שלנו. הכוכב הקרוב ביותר אלינו כרגע, פרוקסימה קנטאורי, נמצא במרחק של 4.24 שנות אור, אבל עוד כ-10,000 שנה מרחקו יצטמצם ל-3.5 שנות אור בלבד – חיסכון משמעותי בזמן טיסה בין כוכבית. ובעוד 37 אלף שנה הכוכב הקרוב אלינו ביותר יהיה ננס אדום קטן בשם רוֹס 248, שמרחקו מאיתנו יעמוד על שלוש שנות אור בלבד.
כדי למדל את מפת הכוכבים המשתנה בהתמדה הזאת, ההדמיה שלנו נעזרת במעין קופסה תלת-ממדית של כוכבים שנעים בצורה דומה לכוכבים המצויים בנפח קטן של גלקסיה אמיתית. לאחר מכן היא פותחת "חזית" של התיישבות על ידי סימון כוכבים נבחרים מתוכם כמי שמארחים חברות שוחרות חלל. לחברות הללו יש תוחלת חיים מוגבלת, כך שלא כל מערכות הכוכבים ייושבו בסופו של דבר. וכל חברה צריכה לעבור תקופת המתנה לפני שתוכל לשגר גשושיות או מתיישבים לכוכב הקרוב ביותר למערכת שלה.
את כל הגורמים האלה אפשר לשנות, לכוונן ולחקור כדי לראות איך הם משפיעים על התוצאה. בטווח רחב של אפשרויות מתקבלת חזית של התיישבות המתקדמת מעצמה בתבנית די מחוספסת. בבואנו לבחון ולאשש פתרונות אפשריים לפרדוקס המקורי של פרמי, המפתח נעוץ במהירות ההתקדמות של חזית ההתיישבות הזאת.
הממצאים פשוטים ומורכבים גם יחד. ראשית, מהתנועה הטבעית דמוית הגז של כוכבים בגלקסיה משתמע שאפילו הגשושיות האיטיות ביותר, שנעות במהירות של כ-30 ק"מ בשנייה (גמעט כפליים מהמהירות של וויאג'ר 1, שמתרחקת כעת מהשמש בקצב של 17 ק"מ בשנייה), יאפשרו לחזית ההתיישבות לחצות את הגלקסיה תוך הרבה פחות ממיליארד שנה. ואם נביא בחשבון תנועות כוכביות אחרות, כגון הסיבוב סביב מרכז הגלקסיה או תנועתם של כוכבי הילה, זמן חציית הגלקסיה יתקצר עוד יותר.
במילים אחרות, בדיוק כמו שפרמי חשב, לא קשה להפיץ חיים בכל רחבי הגלקסיה. אבל תובנה נוספת היא שהאופן המדויק שבו החיים יופצו תלוי גם במספר העולמות הראויים ליישוב באמת שקיימים (כינינו את זה "אפקט אורורה", על שם רומן המדע הבדיוני המשובח "אורורה" שכתב קים סטנלי רובינסון ב-2015) וגם במשך הזמן שבו חברות יכולות לשרוד בעולם זה או אחר.
בתרחיש קיצוני אחד, קל לרוקן לגמרי גלקסיה מחיים אם מצמצמים את מספר הכוכבים השמישים ומעניקים לחברות תוחלת חיים קצרה – למשל כמאה אלף שנה. בתרחיש הקיצוני הנגדי קל לכוונן את הגורמים האלה כך שהגלקסיה תשקוק התיישבויות פעילות של חייזרים שוחרי בחלל. למעשה, אם מספר העולמות הראויים ליישוב גדול מספיק, אין כמעט חשיבות לתוחלת החיים הממוצעת של חברה בכוכב לכת מיושב. שהרי אם חברות שהתנחלו בעולמות אחרים שומרות על הטכנולוגיה שאפשרה להן לערוך מסע בין כוכבי מלכתחילה, סביר להניח שדי והותר מהן ימשיכו במסעות הגילוי וההתיישבות ויגיעו בסופו של דבר לכל רחבי הגלקסיה.
אבל רוב המצבים המעניינים ביותר והמציאותיים ביותר כנראה מצויים בין שני התרחישים הקיצוניים הללו. כששכיחותם של עולמות ראויים ליישוב בגלקסיה נעה בין ערך גבוה לערך נמוך מאוד, דברים מרתקים מתרחשים. בפרט, תנודות סטטיסטיות רגילות בכמות הכוכבים המתאימים בפיסות חלל גלקטי ובמיקומם יכולות להתבטא באשכולות של מערכות כוכבים הנהנות מגלים חוזרים ונשנים של נוסעים בין כוכביים שמגיעים לבקר או להתנחל. אפשר לדמות אותם לארכיפלג, כלומר קבוצה או שרשרת של איים. אבל הצד השני של המטבע הוא שה"ארכיפלגים" הללו מוקפים במרחבי חלל ענקיים שאינם מיושבים, שכן העולמות הראויים ליישוב בהם נידחים ודלילים ואין לשום חייזר סיבה לטרוח לבקר בהם.
אי בודד בחלל
האם תרחיש "הארכיפלגים הגלקטיים" הזה יכול להסביר את מצבנו בכדור הארץ? בהחלט. למשל, אם תוחלת החיים של חברה עולמית טיפוסית היא מיליון שנה ואם רק שלושה אחוזים ממערכות הכוכבים ראויות ליישוב באמת, אז יש הסתברות של עשרה אחוזים בערך ששום חייזר לא ביקר בכוכב לכת כמו כדור הארץ במהלך מיליון השנים האחרונות לפחות. במילים אחרות, לא יהיה זה בלתי סביר לגמרי שאנו מצויים באחד ממרחבי הגלקסיה המבודדים, הרחק מכל ארכיפלג.
מהתרחיש הזה משתמע שבאזורים אחרים של הגלקסיה אפשר למצוא ארכיפלגים של מינים בין-כוכביים שמבחינתם שכנים או אורחים קוסמיים הם עניין יומיומי. אין צורך בשום השערה קיצונית כדי לאפשר את זה. מספיק להביא בחשבון את כמות כוכבי הלכת ואת טבע התנועות הכוכביות על רקע הכוכבים המתערבלים של שביל החלב. ואף על פי שיש להודות שעלינו להניח הרבה הנחות בנוגע להיתכנותם של מסעות בין כוכביים כלשהם ולסיכוי שמין תבוני יממש אותו בפועל, גורמים אחרים אינם אלא פרמטרים שאפשר לכוונן. חלקם, למשל מספר העולמות הראויים ליישוב, כבר נמצאים על הכוונת של האסטרונומים, שאוגרים עוד ועוד מידע על כוכבי לכת חוץ-שמשיים. גורמים אחרים, כגון תוחלת החיים של חברות מתקדמות, נמצאים כעת בבדיקה מדוקדקת בעודנו מנסים לטפל בבעיות הפרטיות שלנו הקשורות לקיימוּת פלנטרית.
קיימת גם אפשרות שנצליח לגלות ראיות לקיומם של ארכיפלגים של כוכבים מיושבים או לחזית של התיישבות במהלך התקדמותה. במהלך חיפושנו אחר תבונה וטכנולוגיה חוץ-ארציות, כדאי לנו לנקוט אסטרטגיה חדשה ומעניינת: במקום להתמקד בכוכבים חוץ-שמשיים בודדים ומוכרים, עלינו לחפש אזורים בגלקסיה שבהם טופוגרפיית הכוכבים עשויה להוביל ליצירת ארכיפלג בין כוכבי. עד לאחרונה מפת הגלקסיה התלת-ממדית שלנו הייתה מצומצמת במידה מייאשת, אבל מכשירים כמו טלסקופ החלל גאיה (Gaia) של סוכנות החלל האירופית, הממפה מיליארד עצמים אסטרונומיים ותנועות כוכביות, עשויים לסייע לנו למפות גם את הנקודות החמות האלה.
אבל בסופו של דבר ייתכן שהפרדוקס האמיתי של פרדוקס פרמי הוא שלא מדובר בכלל בפרדוקס. עמיתיי הראו שטבעי לגמרי שבעולם ראוי ליישוב ומיושב כמו כדור הארץ לא יימצאו ראיות ברורות לכך שמינים מעולמות אחרים ביקרו או התיישבו בו אי פעם בעבר. המסקנה הזאת עומדת בעינה בין שאנחנו המין היחיד המתקדם מבחינה טכנולוגית בגלקסיה ובין שהגלקסיה שוקקת חייזרים מגלי עולמות. כשם שייתכן שהאי פיטקרן נותר לא מיושב במשך 300 שנה באוקיינוס השקט, כך ייתכן שכדור הארץ פשוט חוֹוה תקופה של בידוד לפני שהנחשולים הקוסמיים של חיים פּאן-גלקטיים יתנפצו עליו מחדש.
השאלה האמיתית – עבורנו כמו עבור המתנחלים הפולינזים בעבר – אינה אלא זו: האם החברה הארצית שלנו עדיין תהיה קיימת כשזה יקרה?
פורסם במקור בגיליון ינואר 2020 של כתב העת סיינטיפיק אמריקן
לעיון נוסף
- Interstellar Migration and the Human Experience. Edited by Ben R. Finney and Eric M. Jones. University of California Press, 1985.
- The Great Silence: Science and Philosophy of Fermi’s Paradox. Milan M. Ćirković. Oxford University Press, 2018.
- The Fermi Paradox and the Aurora Effect: Exo-civilization Settlement, Expansion, and Steady States. Jonathan Carroll-Nellenback et al. in Astronomical Journal, Vol. 158, No. 3, Article No. 117; September 2019.
מארכיון סיינטיפיק אמריקן
- If There Are Aliens Out There, Where Are They? Mario Livio and Joe Silk; ScientificAmerican.com, January 6, 2016.
- Starship Humanity. Cameron M. Smith; Scientific American Special Editions, October 2016.
- Alone in the Milky Way. John Gribbin; September 2018.