כדור הארץ הוא חלק ממערכת השמש, שנמצאת בשביל החלב. גלקסיית שביל החלב היא גלקסיה ספירלית שקוטרה כ-100 אלף שנות אור. נשמע ענקי, אבל זוהי גלקסיה ממוצעת בגודלה. במבט על שמי הלילה נראה שהכוכבים רבים מאוד, אך למעשה הגלקסיה היא ברובה חלל ריק.
בטכנולוגיה הקיימת כיום, אם נרצה לשלוח אדם לכוכב הקרוב ביותר אלינו – כלומר למערכת השמש הקרובה – יידרשו אלפי שנים עד שיגיע אליו (או ליתר דיוק, צאצאיו יגיעו אליו). אבל גם אם נצליח למצוא דרך למסע בחלל במהירויות כבירות – בגבול שמאפשרת הפיזיקה שאנחנו מכירים כיום – לא נצליח להגיע כל כך רחוק. אפילו אם נוכל לטוס במהירות האור, יידרשו לנו 100 אלף שנים כדי לחצות את הגלקסיה שלנו.
החלל המוכר לנו והקרוב אלינו יחסית נקרא "היקום הנצפה". בתוך היקום הנצפה, הגלקסיה שלנו, גלקסיית אנדרומדה ועוד כחמישים גלקסיות ננסיות שייכות למה שנקרא "הקבוצה המקומית" – אזור שקוטרו כעשרה מיליוני שנות אור. הקבוצה המקומית היא חלק מ"קבוצת צבירי-העל המקומית", המכילה כמאה אלף גלקסיות וקוטרה יותר מ-500 מיליוני שנות אור.
אז כמה רחוק נוכל להגיע עם טכנולוגיה עתידית (חייזרית, או מה שתרצו)? גם אם נשבור את מחסום מהירות האור, כנראה נתקשה מאוד לצאת מהקבוצה המקומית. עשרה מיליון שנות אור הם מרחק רב מאוד, אבל הקבוצה המקומית היא רק 0.00000000001 אחוזים מהיקום הנצפה.
מדוע לא נוכל להגיע רחוק יותר?
היקום עצמו הוא מה שמפריע לנו. היקום מתרחב כל הזמן, ולכן גם אם נצליח לעזוב את הקבוצה המקומית, לא נצליח "לרדוף" ולהדביק את קבוצת הגלקסיות הבאה, שכן היא תתרחק מאיתנו במהירות גבוהה הרבה יותר ממה שנוכל להשיג. מדוע אנחנו לא אומרים את אותו הדבר על הגלקסיות בקבוצה המקומית? מכיוון שבקבוצה המקומית יש מספיק חומר כדי שכוחות המשיכה בין הכוכבים והגלקסיות ימשכו אותם זה לזה ויתגברו על הכוחות המרחיבים את היקום. למעשה, בעתיד הרחוק מאוד (מאוד מאוד), הגלקסיות שביל החלב ואנדרומדה יתמזגו לגלקסיה אחת וכל הגלקסיות שמחוץ לקבוצה המקומית יהיו כה רחוקות ממנה, עד שלא יהיה אפשר לצפות בהן. אנחנו נישאר לבד בחושך...