לפני 75 שנה זה קרה: אלברט הופמן גילה את סם ה-LSD ואת השפעותיו במהלך "טריפ" שחווה כשרכב על אופניים לביתו. בין השאר הוא חשב ששכנתו היא מכשפה וחש שהרהיטים בביתו מאיימים עליו. כעת נראה שמדענים גילו את המנגנון שדרכו עובד הסם הפסיכדלי: סריקות מוח של מתנדבים בריאים הראו שדי בפחות ממחצית מהמינון שנטל הופמן כדי לבטל את תחושת העצמי.
הממצא העיקרי של המחקר שנעשה באוניברסיטת ציריך הוא ש-LSD מעלים פעילות מוחית שמסייעת לאדם להבחין בינו לבין אחרים. "הפרשנות שלנו לממצא היא ש-LSD מעלים את תחושת העצמי שלך", אומרת הפסיכולוגית קתרין פרלר (Preller), שהייתה שותפה למחקר. "הסם מטשטש את הגבול בינך לבין האחר". התמוססות הזהות העצמית שנמצאה במחקר מסבירה גם את החוויה של "התאחדות עם היקום" שעליה מדווחים חלק ממשתמשי הסם.
פרלר ועמיתיה בחרו לחקור LSD כדי ללמוד איך המוח יוצר את תחושת העצמי. דרך פתרון התעלומה הם מקווים למצוא טיפולים לתסמינים של המחלות פסיכיאטריות כמו דיכאון וסכיזופרניה, שמלוות בעיוות של תחושת העצמי. "נכון להיום אין תרופות שמשפרות את הליקויים החברתיים במחלות פסיכיאטריות", היא אומרת. "אחת הסיבות לכך היא שאיננו מבינים באמת מהו המנגנון במוח שאחראי לאינטראקציה חברתית".
הסם מטשטש את תחושת הגבול בינך לבין האחר. אלברט הופמן, מגלה ה-LSD ב-2006 | צילום: ויקיפדיה, Stepan
"האחר הוא אני"
המחקר נעשה על 24 נבדקים, משני המינים. הם טופלו שלוש פעמים, בהפרש של שבועיים בין טיפול לטיפול. קבוצת הטיפול קיבלה בכל פעם 100 מיקרוגרם (עשירית מיליגרם) של LSD, וקבוצת הביקורת טופלה בפלצבו. קבוצה שלישית קיבלה טיפול משולב של LSD וקטנסרין, שהוא סם שחוסם את קולטני הסרוטונין ש-LSD מפעיל. המטרה הייתה לבדוק אם הוא יכול לבטל את השפעת הסם ולהוכיח בכך את מנגנון הפעולה שלו. נבדקים שטופלו בפלצבו או ב-LSD בלבד, קיבלו גלולת דמה נוספת ששימשה ביקורת לקטנסרין.
תחת השפעת הסם התבקשו הנבדקים ליצור אינטראקציות חברתיות עם דמות וירטואלית (אווטאר) במחשב, בעת שמוחם נסרק. הם היו צריכים ליצור קשר עין עם האווטאר, ולהתחלף איתו בהובלת מבט העין אל חפץ שהופיע על צג המחשב: לפעמים הנבדקים הובילו את מבטו של האווטאר ולפעמים ההיפך. כשהנבדק הוביל, האווטאר הביט לעתים לכיוון הלא נכון – כלומר לא זה שהוביל אליו הנבדק, ואילו במקרים שבהם האווטאר הוביל הנבדק הונחה להביט מדי פעם לכיוון אחר מזה שאליו הוביל האווטאר.
הסריקות גילו שחלקים מסוימים של המוח, שמעורבים ביצירת תחושת העצמי, כגון פיתול החגורה האחורי, היו פעילים יותר כשהנבדקים הובילו באינטראקציות עם האווטאר, מאשר כאשר האווטאר הוביל. עם זאת, תחת השפעת LSD ההבדל היה הרבה פחות ברור. קטנסרין, כצפוי, ביטל את השפעת הסם – הוכחה לכך שהגירוי שמשרה LSD דרך הקולטנים לסרוטונין באמת משפיע על תפיסת העצמי. למעשה, לא היה כל הבדל בין נבדקים שנטלו פלצבו לאלה שנטלו LSD וקטנסרין יחד.
"קטנסרין מבטל את הטשטוש בין האני לאחר שגורם ה-LSD", אומרת פרלר. במאמר קודם זיהתה הקבוצה מנגנון דומה שפועל גם בעקבות שימוש בקוקאין.
השאלה אם טשטוש הגבול בין האני לבין האחר הוא דבר טוב תלויה כמובן בהקשר. כשמדובר באנשים בריאים, LSD נחשב סם מסוכן ובלתי חוקי שמעורר הזיות ופוגע עמוקות בתפקוד המשתמשים. עם זאת, ייתכן שדווקא במחלות פסיכיאטריות מסוימות, שמאופיינות בהתכנסות עצמית, עשויים להיות לו יתרונות.
העבודה הזאת מצטרפת למחקרים שמראים שסמים שפועלים על אותן רשתות עצביות כמו LSD יכולים לסייע לאנשים שסובלים מהפרעות נפשיות. דוגמה מצוינת לכך היא מחקר שנעשה לאחרונה באימפריאל קולג' בלונדון, שהראה שפסילוציבין – המרכיב הפעיל של פטריות הזיה שדומה במבנהו ל-LSD, משפר את תסמיני הדיכאון הקליני על ידי החלשת הפעילות ברשתות עצביות מסוימות.
מחברו הראשון של המאמר על הפסילוציבין, רובין קרטהארט-הריס (Carhart-Harris), ראש המחקר הפסיכדלי באימפריאל קולג', אמר על המחקר החדש על ה-LSD: "מדובר בתרומה חשובה להבנתנו את אופן הפעולה של חומרים פסיכדליים על מוח האדם. התוצאות תומכות בסברה שהסמים הפסיכדליים משפיעים באופן ספציפי על רשת עצבית שקשורה לתחושת העצמי שלנו, דבר שיכול להסביר מדוע הם משפיעים באופן עמוק כל כך על התודעה".