"תכננו ניסוי בן שבועיים לחקירת הפסיכולוגיה של חיי כלא, אך נאלצנו להפסיקו לאחר שישה ימים בגלל השפעת הסיטואציה על הסטודנטים שהשתתפו בו. בתוך ימים אחדים, הסוהרים שלנו הפכו לסדיסטיים, והאסירים שלנו נהיו מדוכאים והראו סימנים של לחץ קיצוני".
כך סיכם פיליפ זימבארדו (Zimbardo) את "ניסוי הכלא של סטנפורד". הניסוי שנעשה באוגוסט 1971 היה אחד מניסויי הפסיכולוגיה המוכרים ביותר בעולם. ממצאיו סוקרו בהרחבה בכלי התקשורת והשפיעו על תפיסתם של רבים בכל הנוגע לתפקידם של בתי כלא, מקורן של התנהגויות נפשעות והאחריות שיש לאדם על מעשיו. לאחר כמעט 50 שנה חשף הקולנוען הצרפתי תיבו לה טקסייה (Le Texier), בעזרת מסמכים והקלטות מהניסוי, שהסיכום הזה פשוט אינו נכון. ההתנהגות ה"סדיסטית" של הסוהרים לא הופיעה מעצמה – החוקרים טיפחו והכווינו אותה. הייאוש והלחץ של האסירים היו בחלקם פשוט הצגה.
בניסוי השתתפו 18 סטודנטים מאוניברסיטת סטנפורד. תשעה מהם נבחרו, בהטלת מטבע, להיות הסוהרים, ותשעת האחרים היו האסירים. אלו "נעצרו" על ידי משטרת פאלו אלטו בביתם והובלו, כבולים באזיקים, אל רכב משטרה שלקח אותם לתחנה. לבסוף הועברו אל ה"כלא": המרתף של בנין המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה.
כשליש מהסוהרים, כך דיווחו זימבארדו ועמיתיו, התנהגו באכזריות כלפי האסירים, והיא הלכה והחריפה ככל שהניסוי התקדם. הם לא הורשו להכות את האסירים, אך מצאו דרכים אחרות להשפילם ולפגוע בהם: הם הכריחו אותם לחזור שוב ושוב על מספרי האסיר שהוקצו להם, העבירו אותם אימונים גופניים מפרכים, נתנו להם לעשות את צרכיהם בדלי וסירבו לפנות אותו מהתא, לקחו מהם את המזרנים שעליהם שכבו ועוד. אחד הסוהרים, שהאסירים כינו "ג'ון ויין" בשל מבטאו הדרומי שהזכיר את שחקן הקולנוע הנודע, התבלט כאכזרי מכולם.
כעבור 36 שעות בלבד, אחד האסירים נשבר. דגלאס קורפי (Korpi) בן 22 צרח, קילל ובעט בדלת, מתחנן לצאת החוצה. "אלוהים אדירים, אני נשרף מבפנים!" צעק. "אני לא יכול לסבול עוד לילה! אני לא יכול לעמוד בזה!".
מסקנותיו של זימבארדו מהניסוי הקצר היו מרחיקות לכת: המצב שאנו נמצאים, טען, הוא שאחראי במידה רבה להתנהגות שלנו ולמצבנו הנפשי. ההתנהגות האכזרית של הסוהרים, כמו גם הדיכאון וחוסר האונים של האסירים, לא נבעו מנטיות שהגיעו איתם לניסוי אלא מהסיטואציה שבה מצאו את עצמם.
הסוהרים העבירו את האסירים אימונים גופניים מפרכים והשפילו אותם. "אסירים" בניסוי הכלא | צילום: Philip G. Zimbardo
מסקנות מרחיקות לכת
כחודשיים בלבד לאחר תום הניסוי העיד זימבארדו לפני ועדת קונגרס של ארצות הברית, והשליך מהניסוי אל המצב בבתי הכלא האמריקאים. "מצב בתי הכלא בארצנו מייצר בהכרח תגובות פתולוגיות חריפות אצל אסירים וסוהרים כאחד" אמר. "הוא מבטל את האנושיות שלהם, מוריד את הערך העצמי שלהם, ומקשה עליהם להיות חלק מהחברה מחוץ לכלא". מתוך כך טען זימבארדו כי כליאה של אנשים, מעצם מהותה, היא בלתי אנושית.
המחקר זכה לפרסום רב, ועדיין נלמד בקורסי מבוא לפסיכולוגיה במוסדות אקדמיים רבים. סקירות מ-2014 וכן מ-2015 מצאו שהוא מופיע כמעט בכל ספרי הלימוד לקורסים אלו בארצות הברית, וברובם התוצאות שלו מדווחות בלי ביקורת (זימבארדו עצמו כתב את אחד מספרי הלימוד הפופולריים בתחום). היסטוריונים הסתמכו עליו כדי לנסות ולהבין אירועים שונים, בהם התנהגות של חיילים גרמנים בזמן השואה. ניסוי הכלא עלה שוב לכותרות ב-2004, לאחר שחיילי ארצות הברית נחשפו מתעללים באסירים בכלא אבו ר'ר'יב שבעירק. זימבארדו טען בראיונות שלא מדובר בכמה "עשבים שוטים", אלא שהאשם הוא במצב שבו הסוהרים מצאו את עצמם. הוא אף סיפק עדות מומחה עבור אחד הנאשמים.
למרות ההשפעה שהייתה למחקר על הציבור הרחב, בקהילה המדעית הוא דווקא התקבל בספקנות. הפרסום הראשון של המחקר לא היה בכתב עת מדעי, כנהוג, אלא בעיתון ניו-יורק טיימס. בעקבות הדיווח, פסיכולוגים רבים מתחו ביקורת על הניסוי, גם מבחינת העבודה המחקרית וגם מבחינה אתית. הפסיכולוגים אלכס האסלם (Haslam) וסטיבן רייכר (Reicher) שניסו לשחזר את המחקר העלו תוצאות שונות לחלוטין.
היסטוריה של שקר
בנוסף, במשך השנים טענו חוקרים שחלק מההתרחשויות בניסוי לא היו אלא משחק והעמדת פנים, וכי החוקרים נתנו ל"סוהרים" הוראות ברורות כיצד עליהם להתנהג – בניגוד מוחלט למה שהציגו זימבארדו ועמיתיו.
באפריל השנה פרסם לה טקסייה ספר בשם "היסטוריה של שקר" (Histoire d'un mensonge), שמבוסס על מסמכים והקלטות שחלקם לא נחשפו לפני כן. אותן הקלטות מאשרות את הטענות בקשר להשפעת החוקרים על התנהגות הסוהרים. בן בלום (Blum) פרש את הסיפור, כולל ראיונות עם זימבארדו וחלק ממשתתפי הניסוי, בבלוג באתר Medium.
"אנחנו לא יכולים להתעלל בהם פיזית" זימבארדו נשמע אומר לסוהרים העתידיים "אבל אנחנו יכולים ליצור שעמום. אנחנו יכולים ליצור תסכול. אנחנו יכולים לעורר פחד, ברמה מסוימת... לנו יש שליטה מוחלטת בסיטואציה. להם אין שום שליטה". עוזרי המחקר של זימבארדו הציעו לסוהרים חוקים ושיטות ענישה שיושמו לאחר מכן ב"כלא", בניגוד לדברי זימבארדו כי המשתתפים חשבו על כל החוקים בעצמם. בהקלטה נשמע אחד מהם מורה למשתתף להתנהג כ"סוהר קשוח", בעוד המשתתף אומר שאם זה היה תלוי בו הוא היה פועל אחרת. "זה חשוב מאוד להצלחת הניסוי", הדגיש החוקר.
האסלם ורייכר, החוקרים שלא הצליחו לשחזר את הניסוי של זימבארדו, טוענים שהסוהרים פעלו מתוך הזדהות עם מטרות הניסוי ורצון לספק את החוקרים. דייב אשלמן, אותו "ג'ון ויין" שהיה אכזרי במיוחד כלפי הסוהרים, אישר זאת בראיון עם בלום. הוא למד משחק בתיכון ובאוניברסיטה, ושיחק את תפקיד הסוהר כפי שחשב שנדרש ממנו. "האמנתי שאני עושה את מה שהחוקרים רצו שאעשה" אמר, "וחשבתי שאעשה זאת טוב יותר מכולם על ידי כך שאצור את הדמות של הסוהר הנוראי. אף פעם לא הייתי בדרום ארצות הברית, אבל אימצתי מבטא דרומי, שלקחתי מהסרט 'Cool Hand Luke'".
אשלמן אכן מילא את תפקידו בהצטיינות, והוא מספר שזימבארדו הודה לו אישית על כך והעיר על העבודה הטובה שעשה. "הרגשתי שעשיתי משהו טוב, כי תרמתי בצורה כלשהי להבנה של טבע האדם" אמר.
"אנחנו יכולים לעורר פחד... לנו יש שליטה מוחלטת בסיטואציה". אסיר וסוהרים במהלך הניסוי | צילום: Philip G. Zimbardo
זיוף כדי ללמוד
אם כך, האם אפשר להבין את התנהגות הסוהרים כניסיון לשרת מטרה בה האמינו, ולא, כפי שטען זימבארדו, כתופעה הנובעת מאופן בלתי נמנע מתנאי הכלא? חוקרים רבים סבורים שהתשובה חיובית. ואמנם, בהקלטות נשמעים החוקרים שהכינו את הסוהרים לתפקידם מעודדים אותם לפעול בצורה מסוימת, לא רק עבור ההתקדמות המדעית אלא גם כדי לקדם את הרעיון של רפורמה בבתי הכלא. "התקווה היא שמתוך המחקר ייצאו המלצות רציניות ביותר לרפורמה, אם לא למהפכה של ממש", אמר אחד החוקרים למשתתף.
ומה בקשר לשבירת נפשם של האסירים, כמו דאגלס קורפי האומלל שצרח והתחנן לצאת החוצה? "כל מי שיש לו ניסיון קליני היה יודע שזייפתי את זה" אמר קורפי לבלום. "אני לא שחקן עד כדי כך טוב. זאת אומרת, אני חושב שעשיתי עבודה די טובה, אבל הייתי יותר היסטרי מאשר פסיכוטי".
הסיבה העיקרית ל"התקף" של קורפי הייתה פשוטה: הוא רצה לעזוב את הניסוי כדי ללמוד למבחן, וכשהחוקרים לא אישרו זאת, בחר להעמיד פנים שהוא עובר התמוטטות עצבים.
למרות שהכל היה מבוים לחלוטין, ולמרות שקורפי הודה בכך כמעט מיד, ה"התמוטטות" הפכה לאחד משיאי הניסוי עבור זימבארדו. במשך שנים הוא ביקש מקורפי להצטרף אליו לראיונות ולהופעות בתקשורת. בסרט התיעודי על הניסוי מושמעת הקלטה של קורפי צורח ובוכה, בעוד הקטע שבו הוא מודה בזיוף – הושמט.
הונאה עוקפת אקדמיה
מה אנחנו יכולים ללמוד מהמקרה הזה? דיויד אמודיו (Amodio), פסיכולוג מאוניברסיטת ניו-יורק, העיר בטוויטר שהחוקרים בתחום הבינו מיד את הבעייתיות במחקר של זימבארדו, אך זה לא מנע את פרסומו מחוץ לאקדמיה. "ההונאה התרחשה בין זימבארדו לקהל ששיתף איתו פעולה, בתקשורת, בקרב מקבלי ההחלטות וגם בציבור הרחב", כתב אמודיו. "זימבארדו לא יכל לשכנע את עמיתיו, חוקרי הפסיכולוגיה החברתית, אז הוא עקף את התחום ופנה ישירות אל הציבור".
אמודיו קורא למדענים, וגם לאנשי תקשורת, לשים לב לצורת התנהלות זו. היא מאפשרת לחוקרים להימנע מהבדיקות והסינונים של המערכת המדעית, שנועדו לתפוס טעויות ומידע בלתי אמין לפני הפרסום, וכך להפיץ את מסקנותיהם בציבור הרחב כמעט ללא ביקורת.
עם זאת, במקרה זה גם האקדמיה לא ממש התנערה ממחקרו של זימבארדו: בקורסים רבים הוא נלמד בהרחבה, ולעתים קרובות הוא מוצג כניסוי מדעי תקף וחשוב. ייתכן שעכשיו זה ישתנה. המחבר של אחד מספרי הלימוד בפסיכולוגיה, גרג פייסט (Feist), אמר לבלום שהוא מתכוון למתוח ביקורת חריפה יותר על המחקר בהוצאה הבאה של ספרו, בעקבות הגילויים של לה טקסייה. פייסט אמר שהוא מקווה כי הסיפור כפי שמציג אותו זימבארדו יעלם מהתודעה הציבורית בסופו של דבר.
"למרבה הצער זה לא יקרה בקרוב, אבל אני מקווה שזה יקרה. כי אני חושב שזה... זה שקר".