השבוע הגיעו אלינו כמה וכמה בקשות ושאלות בנוגע לסכנות הכרוכות בשימוש ברדיד אלומיניום, או כמו שהוא מוכר לכולנו מהמטבח: "נייר כסף". לפני שנדון בשאלה אם שימוש ברדיד האלומיניום מסוכן, חשוב לנו להרחיב קצת על קריאה ביקורתית וברירת מקורות מידע לפני שנבהלים.
מקור השאלה הוא בכתבה שהופצה ברשתות החברתיות והפחידה רבים בטענה כי לשימוש בנייר אלומיניום יש השלכות קטלניות. הכתבה כוללת טענות רבות בדבר רעילות האלומיניום והנזק שהוא עלול לגרום למח, לריאות ולעצמות. עם זאת, אין בה שום הפניה למקור מידע חיצוני, גם לא אל המחקר החדש אליו מתייחסים כותבי הכתבה, הבלתי מזוהים. בסוף הכתבה הוטמע סרטון שמגיע מאתר לא מוכר, שאין בו שום מידע מי הגוף שעומד מאחוריו למעט טענות על הפצת מידע עדכני. בכתבה המקורית שעליה התבססה הכתבה בעברית, דווקא יש שני קישורים: אחד לכתבה המציעה טיפים לשימושים ביתיים ברדיד אלומיניום, מגיהוץ ועד קרצוף תנורים, והאחר לכתבה שבה מסופר על מוצר דמוי אורז עשוי מפלסטיק. שום מילה על אלומיניום. אז לפני שנבהלים וזורקים את תכולת המזווה אל הפח, כדאי להשקיע כמה בבדיקת האמינות של מקור המידע: איזה אתר זה? במה הוא מתמחה? מי חתום על הכתבה? האם הוא באמת מקשר למקור מידע מהימן? האם באמת התפרסם מחקר חדש ומדאיג או שזו בכלל "מלכודת קליקים"?
רעילות נמוכה
וכעת: לעצם העניין. אלומיניום היא מתכת רכה, קלה (ולא "מתכת כבדה" כפי שנטען בכתבה), מוליכה ונוחה לעיבוד. זו המתכת הנפוצה ביותר בקרום כדור הארץ והיסוד השלישי הנפוץ ביותר והיא מפוזרת באופן אחיד למדי בסביבה. מכיוון שזה יסוד בעל יכולת גבוהה לתגובה כימית, לרוב לא נמצא את האלומיניום כמתכת חופשית אלא כחלק מתרכובות עם יסודות אחרים. תחמוצות אלומיניום אינן מסיסות במים בטווח הנייטרלי, לכן כמעט אין אלומיניום במים.
למרות שהאלומיניום נפוץ מאוד, לא נמצאו עדויות מחקריות שהוא נחוץ לגוף. אלומיניום נקשר בקלות לזרחן, ולכן עשוי להגיב עם תרכובות ביולוגיות רבות, לכן קבעו גופי בריאות שונים המלצות לחשיפה מרבית לאלומיניום ותרכובותיו, ארגון הבריאות העולמי ממליץ לא לצרוך יותר משני מיליגרם אלומיניום לק"ג משקל גוף בשבוע. כלומר, מבוגר השוקל כ- 70 ק"ג יכול לצרוך עד 140 מ"ג בשבוע. במינונים גבוהים במיוחד תיתכן הרעלה חריפה, אך זה נדיר מאוד. בראשית ימיהם של טיפולי הדיאליזה (מכשיר המחליף את הכליה בסינון דם), סבלו כמה מטופלים מהרעלות בגלל התגובה הכימית בין רכיבי אלומיניום במכשיר לדמם, אך החלפת תרכובות האלומיניום במיכשור פתרה את הבעיה.
במזון ובכלים
החשיפה העיקרית שלנו לאלומיניום היא בנשימה ובאכילה. אנו אוכלים אלומיניום שהצטבר בצמחים, בעיקר בעלים, וכן אלומיניום שהגיע למזונות אחרים בעיקר בתוספים מותרים לשימוש. למשל, לאבקות מסוימות מוסיפים אלומיניום כדי למנוע יצירת גושים. גם בשימוש בכלים וברדיד אלומיניום בבישול תיתכן עלייה בתכולת האלומיניום במזון, אך זו תלויה גם בחום, במשך הבישול ובסוג המזון. כך למשל, בתחקיר "עושות חשבון" מפברואר 2016 לא נמצא מעבר של אלומיניום מכלי בישול אל המזון שבושל בהם.
מצד שני, הספיגה של אלומיניום בגוף נמוכה מאוד: 0.5 אחוז ממערכת העיכול, 1.5-2 אחוז מהריאות ואילו דרך העור, למשל בשימוש קוסמטיים, הספיגה היא 0.012 אחוז כלומר כמעט לא קיימת. מרבית האלומיניום שנספג בגוף מופרש בשתן ומיעוטו במיצי המרה. במחקר בו הוזרקה ישירות אל הדם מנה של אלומיניום מסומן נמצא כי כ- 80 אחוז ממנה הופרשו בשתן תוך כשבוע, חלק הופרש לאחר זמן רב יותר וחלק כנראה הצטבר בגוף. האלומיניום מצטבר בעיקר בעצמות אך גם בריאות, בשרירים, בכבד, במח, בכליות ובטחול וידוע כי עם הגיל עולה רמת האלומיניום ברקמות האלה. אכן, הסיכונים העיקריים שעולים ממחקרים על חשיפה ממושכת לאלומיניום קשורים בעיקר לסיכון ללקות בשיטיון (דמנציה), מחלת אלצהיימר ואולי מחלות ניווניות נוספות של מערכת העצבים הקשורות בהזדקנות.
אם כך, מה עושים? מנסים כרגיל להקפיד על צריכה של תזונה מאוזנת ומגוונת ומשתדלים להמעיט בצריכת מזון מתועש. עם זאת, חשוב לזכור שעלינו לבשל את המזון ולשמור אותו בכלי כלשהו. לשימוש בחומרים שונים עלולות להיות השלכות שונות על בריאותנו בין אם בשל הרכב הכלי או מידת השימור של המזון ואיכותו. לכן, אין סיבה לזרוק את רדיד האלומיניום ואפשר להמשיך להשתמש בו באופן מחושב ומושכל בהתאם לנסיבות ולצרכים.