העכביש הוא פרוק רגליים (אך לא חרק) טורף בעל שמונה רגליים. בדרך כלל הוא צד חרקים קטנים, שאותם הוא לוכד ברשת דביקה שהוא טווה. חוזקה של הרשת נובע מהחומר החלבוני שממנו היא עשויה.
הסרטונים שלפנינו מתארים איך העכביש טווה את רשתו. הסרטון הראשון עוסק בתהליך הטוויה של סיבי הקורים והשני עוסק במבנה הקורים. הסרטונים הם באנגלית, לכן הוספתי תרגום והסברים בהמשך העמוד.
העכביש טווה את קוריו ממשי שמגיע מבלוטות מיוחדות. לרוב העכבישים יש חמש בלוטות משי בחלל הבטן, וכל בלוטה מייצרת חומר קצת שונה. חלקן מייצרות משי שמתייבש אחרי שהעכביש טווה אותו. בלוטות אחרות מייצרות משי דביק שאותו הן מפרישות בלחץ הידרוסטטי (לחץ של תנועת הנוזל) ולא באמצעות שרירים.
פטמות הטוויה הן איברים דמויי אצבע הנמצאים בקצה הבטן ושמשמשים את העכביש לטוויית הקורים. קצה פטמות הטוויה נקרא משטח טוויה, והוא מכוסה במאות צינורות טוויה שדרכן מופרש החוצה קור נוזלי. הקור מתקשה והופך צמיגי יותר כשהוא מופרש. פטמות הטוויה מזכירות מעט אצבעות באופן עבודתן. העכביש יכול למתוח קורי משי, למשוך ולחבר אותם כדי ליצור קורים בגדלים שונים.
בסרטון השני מתואר איך העכביש טווה את רשתו. העכביש שבסרטון, ממשפחת הגלגלניים, טווה את הקורים הכי מורכבים והכי יפים שיש. ראשית הוא מכין קור משי יחיד – גשר שממנו יהיו שאר הקורים תלויים. זה השלב הקשה ביותר מבחינתו: הוא שולח סיב משי בתקווה שהרוח תישא אותו לענף קרוב. אם הקור אכן נדבק, העכביש פוסע עליו בזהירות ומחזק אותו בסיבים נוספים. העכביש חוזר על המסלול כמה פעמים עד שהקור מספיק חזק בשביל לשאת את משקל הרשת השלמה.
לאחר מכן הוא טווה קורי יסוד שתוחמים את אזור הטוויה של מלכודת החרקים – האזור העיקרי של הרשת. משסיים לתחום את אזור הטוויה, העכביש יוצר קורים מהמרכז החוצה שנראים כמו שלד של גלגל. לאחר מכן הוא טווה קורים של משי יבש בצורה סלילית כלפי חוץ, שמחזיקים את הקורים במקומם, בהמשך הוא חוזר על אותו מסלול עם קורים דביקים שבהם ילכוד את החרקים, ולבסוף הוא מסיר את הקורים היבשים שהחזיקו את הרשת. כעת העכביש יכול להשתמש ברשת לציד חרקים.