ביהדות אחת המצוות בחג הסוכות היא "נטילת לולב", נענוע של ארבעת המינים יחד. מקור המצווה הוא בפסוק המצוטט מספר ויקרא, שאחד מארבעת המינים המוזכרים בו הוא "פרי עץ הדר". לא ברור בפרי של איזה עץ מדובר, אך אפשר לומר בבטחה שהפרי בפסוק הוא לא אתרוג, ולא פרי של אף עץ אחר המכונה בימינו "עץ הדר".
למרות זאת, באופן מסורתי משתמשים באתרוג כאחד מארבעת המינים, והוא משמש בתפקיד זה כבר אלפי שנים. כל עצי ההדר – ההדרים – קיבלו את שמם מן האתרוג לאחר שהוחלט שהוא "פְּרִי עֵץ הָדָר" שבפסוק.
האתרוג (Citrus medica) הוא מין של עץ בסוג הדרים שמקורו בדרום-מזרח אסיה או בצפון הודו. הוא אחד מארבעת ההדרים הקדמונים שהם "האבות המייסדים" של זני ההדרים האחרים שאנו מכירים היום. המייסדים הנוספים הם המנדרינה (Citrus reticulata), הפומלו (Citrus maxima) והפאפדה (Citrus micrantha) וזני ההדרים נוצרו מהכלאות טבעיות ומלאכותיות ביניהם.
אתרוג מזכיר במעט לימון אך למרות הדמיון הוא אינו כזה. כל הלימונים והליים הם תוצאה של הכלאת האתרוג עם פרי הדר אחר. הלימון המוכר ביותר (Citrus x limon) הוא הכלאה של אתרוג עם תפוז מר (חושחש), שהוא בעצמו צאצא של פומלו ומנדרינה.
כמו מיני הדרים רבים הגיע האתרוג מהמזרח הרחוק למזרח התיכון. תחילה נדד לפרס, שם קיבל את השם טוּרוּנג', שממנו גם נגזר השם העברי "אתרוג". לארצנו הגיע האתרוג עם הגולים ששבו מבבל בתקופת השלטון הפרסי והקימו את בית המקדש השני. האתרוג הפך במהרה לסמל יהודי, שעיטר מטבעות ובתי כנסת. בספרות המערבית הוא תואר לראשונה במאה השלישית לפני הספירה על ידי הפילוסוף היווני ואבי הבוטניקה תאופרסטוס, שכינה את הפרי "תפוח פרסי" או "תפוח מָדַיי". מכאן גם שמו המדעי, C. medica, על שם ממלכת מדי.
טעם וריח
פרי האתרוג כמעט ואינו מכיל מיץ ואינו טעים אך הוא בעל קליפה עבה וריחנית, שמכינים ממנה ממתקים ומפיקים ממנה חומרי ריח. עם זאת, הפרי מוכר יותר לא כממתק אלא כבעל תפקיד בטקסים דתיים: אתרוגים מהזן "ידו של בודהה" הם חסרי מיץ, נראים כמו תמנון, או משהו שיצא מגנו של קת'ולהו, ולא כמו הפרי המוכר לנו, ומשמשים כמנחה במקדשים בודהיסטים.
אולם, סביר שכשקראתם על טקסים דתיים לא חשבתם על בודהיזם ועל אתרוגים תמנוניים אלא על האתרוג הצהוב, דמוי הלימון, שבקצהו יש פיטם ושמשתתף במצוות "נטילת לולב". כדי שאתרוג יתאים לנטילה הוא חייב להיות כשר: בנפח ביצה לפחות, ללא פגמים ועיוותים, שהפיטם או העוקץ שלו לא נפלו במהלך הקטיף או לאחריו, ושלא גדל על ידי הרכבה, כלומר שעץ האתרוג לא הורכב על עץ הדר אחר ששימש כבסיס (כנה) אלא גדל על שורשיו. אסור גם שמקור העץ יהיה מעץ שהורכב.
בגלל החשש מהרכבה במאה ה-19 העדיפו יהודי ארץ ישראל לקנות אתרוגים מפלחים ערבים, כיוון שהיה מקובל שהם מגדלים את העצים בשיטות מיושנות. לקראת סוף המאה ה-19 ובמהלך המאה ה-20 נעלמו האתרוגים מהמשק הערבי ואנשי המושבות החלו לגדל אותם בעצמם. אולם, רוב הזנים שגידלו היהודים ושמגדלים עד היום בארץ, מבוססים על הזנים שטופחו בפרדסי הערבים.
כיום מגדלים בישראל יותר מ-1,000 דונם של אתרוגים מזנים שונים, המועדפים על קהילות שונות, כגון עולי תימן או חב"ד. גם במקומות אחרים בעולם, בהם איטליה, קורסיקה וארצות הברית מגדלים אתרוגים כדי לשווקם ליהודים.
ואם אתם שומרי מסורת ויש לכם סוכה: לא משנה מה מקורם של האתרוגים בה, לאחר ששמרתם עליהם היטב בחג אתם יכולים להכין מהם ריבה או ממתקים, או לנסות לשלבם במתכונים שונים. חג שמח. ובתיאבון.