בתרבות המערבית יצירת קשר עין בעת שיחה נחשבת לסימן של נימוס, שמעיד על ריכוז והקשבה ומשדר אמינות. עם זאת, קיום קשר יציב לזמן ממושך אינה משימה מובנת מאליה. לעתים קרובות אנו מסיטים את מבטנו באופן ספונטני ובלתי נשלט ולא מסוגלים להביט ברציפות בעיניו של בין שיחנו. מתברר שקיימת סיבה מדעית לכך.
מדענים מאוניברסיטת קיוטו ביפן ערכו ניסוי שבו המשתתפים התבקשו לשחק משחקי מילים עם מחשב ותוך כדי כך לשמור על קשר עין עם פנים מונפשות של אדם על המסך. המטלה כללה הקראה של שם עצם, שלגביו היה צריך כל משתתף למצוא פועל שמתאר את מה שאפשר לעשות בו (לדוגמה, עיפרון - לכתוב). כאשר אנימציית המחשב תוכנתה "להסתכל" בעיניהם של המשתתפים, הזמן שנדרש להם להגיע לתשובה היה ארוך יותר, במיוחד כשהמילים דרשו קישור אסוציאטיבי מסובך.
המסקנה שעלתה מהניסוי היא שתהליכי החשיבה המופעלים במוח כשאנו מתרכזים בעיניו של אדם אחר מקושרים כנראה לאותם תהליכים שמתווכים בחירה של מילים בשיחה. לדעת החוקרים אפשר להניח שהסטת המבט הצדה מעיניו של השותף לשיחה היא רפלקס בלתי נשלט, שנוצר על מנת לצמצם את השימוש במשאבי חשיבה. ייתכן שיש קשר בין הנטייה הזו ובין חוסר האמינות שאנו מייחסים למי שאינו "מסתכל לנו בעיניים": ככל שסיפור או תירוץ שתספרו יהיה מסובך יותר, כך יגבר הסיכוי שתצטרכו להסיט את מבטכם, ולכן תיראו פחות אמינים.
הפרשנות הזו יכולה לשפוך אור חדש על חלק בולט בהתנהגותם של אוטיסטים – הקושי שלהם ליצור קשר עין עם אנשים אחרים. יכול להיות שהמוח שלהם מוצף בזרם בלתי פוסק של מידע, עד כדי כך שאין להם יותר משאבים להתמודד עם מידע חזותי נוסף.
המחקר הנוכחי משתלב עם תוצאות מחקר שערכה לפני עשר שנים קבוצת פסיכולוגים מאוניברסיטת סטרלינג באנגליה. הם מצאו שילדים בני חמש שנמנעים מקשר עין בזמן שהם שוקלים את תשובותיהם לשאלות נוטים לענות נכון יותר. התוצאות האלו מעלות תהיות על נכונות הגישה של מבוגרים שדורשים מילד "תסתכל לי בעיניים כשאתה מדבר איתי " בעת שיחת הבהרה, שכן אולי הילד אינו מפגין בושה במעשיו, אלא דווקא מסיט את מבטו מפני שהוא מחפש את המילים הנכונות כדי להסביר את הצד שלו בסיפור.
מעניין לציין כי בשונה מהנהוג בתרבות המערבית, תרבויות מסוימות במזרח מתייחסות באופן שונה לחלוטין למבט ישיר בעיניים של הצד השני לשיחה. ביפן, למשל, מקובל להשפיל את המבט כהבעת כבוד לאדם שאיתו מדברים. הבדלי התקשורת הללו בין התרבויות משקפים בחירה בין שאיבת מידע נוסף ממבטו של בן השיח לבין מתן מרחב אישי לתמרונים מחשבתיים במהלך השיחה.