מה בין משל "הצפרדע המתבשלת" ובין ההתנהגות האמיתית של צפרדעים? ומה אפשר ללמוד ממנו עלינו בני האדם?
"אם נכניס צפרדע למים רותחים, היא תקפוץ מייד החוצה. אבל אם מחממים את המים בהדרגה, היא לא תבחין בשינוי ותתבשל בעודה בחיים". נשמע מוכר? המשל הנפוץ הזה משמש לא אחת לתיאור שינויים קטנים והדרגתיים, שעלולים להיעלם מעינינו עד שיהיה מאוחר מדי. הבעיה היא שהוא... לא נכון. למען האמת, סביר יותר להניח שאם הצפרדע תונח ישירות במים רותחים היא תיפגע פיזית באופן מיידי, כך שלא תוכל לקפוץ החוצה. החום יפגע בתאי הצפרדע, והחלבונים ברגליה הדקיקות יתפרקו. לעומת זאת, אם הצפרדע תשהה במים שמתחממים בהדרגה, הם יגיעו לבסוף לטמפרטורה שכבר אינה נוחה מבחינתה, והיא תנסה להימלט החוצה.
מקור הסיפור על הצפרדע במספר ניסויים שנערכו לפני כמאה וחמישים שנה. הניסויים האלה אינם עולים בקנה אחד עם כללי האתיקה המקובלים בעולם המחקר המדעי של המאה ה-21, ויש להניח שלא היו מתקיימים כיום. הניסוי המוקדם ביותר שתועד בנושא נערך בשנת 1869, כפי שתיאר הפיזיולוג הגרמני פרידריך גולץ (Goltz). גולץ דיווח שהצפרדעים נשארו במים שחוממו בהדרגה, אך קפצו החוצה מתוך מים שהיו חמים מלכתחילה. אלא שמהסיפורים על עבודתו של גולץ נשמט פרט אחד מכריע: מוחותיהן של הצפרדעים שלא קפצו החוצה הוסרו לפני הניסוי. לעומתן, צפרדעים בריאות ושלמות כן ניסו לברוח מהמים שחוממו בהדרגה. שני חוקרים גרמנים נוספים, היינצמן (Heinzmann) ב-1872 ופרצ'ר (Fratscher) ב-1875, ערכו ניסויים דומים, וטענו גם הם שהצפרדעים לא ניסו להימלט מהמים כשאלה חוממו לאט מספיק.
ויקטור ה' הצ'יסון (Hutchison), זואולוג מאוניברסיטת אוקלהומה, הפריך את המיתוס לחלוטין בניסויים שביצע בשנת 2002. הוא הראה שצפרדע בתוך מים שמתחממים בהדרגה הופכת יותר ויותר פעילה, ובשלב מסוים היא קופצת החוצה. "אם תכניסו צפרדע למים רותחים, היא לא תקפוץ החוצה. היא תמות. אם תכניסו אותה למים קרים, היא תקפוץ לפני שהם יספיקו להתחמם. צפרדעים לא יושבות וממתינות לכם", אמר דאגלס מלטון (Melton), ביולוג מאוניברסיטת הרווארד, בשנת 1995.
צפרדעים, בדומה לזוחלים ולדגים, הן יצורים אקטותרמיים ("בעלי דם קר"). משמעות המושג הזה היא שאין להן מנגנונים פנימיים לוויסות טמפרטורת הגוף; לפיכך, הן מושפעות במידה רבה מטמפרטורת הסביבה, ורמת הפעילות שלהן משתנה בהתאם לחום השמש. זאת בניגוד לבעלי חיים אנדותרמיים, כמו עופות ויונקים, שמצוידים בשלל מנגנונים לשמירה על טמפרטורת גוף יציבה, כמו הזעה כשהטמפרטורה עולה, או רעידות כשהטמפרטורה יורדת.
יצורים אקטותרמיים, בהם גם צפרדעים, רגישים לשינויים קלים בטמפרטורה של סביבתם: כשקר בחוץ, טמפרטורת הגוף שלהם יורדת ואיתה גם רמת הפעילות, ומזג אוויר חמים יותר מעודד עלייה בטמפרטורת גופם וברמת הפעילות שלהם. הרגישות הזו, שחיונית להישרדותם, מעוררת בהם אינסטינקט למצוא מקום מתאים יותר כשהתנאים מפסיקים להיות נוחים, כמו לעבור מאזור מוצל לאזור מואר, או לצאת מתוך מים שמתחילים להתחמם. בעלי חיים אקטותרמיים לרוב יחפשו סביבה קרירה יחסית כדי למנוע התחממות יתר, או יֵצאו לשמש כדי להתחמם. כשהטמפרטורה בסביבתם עולה הם יברחו אם הם יכולים – כלומר, בהנחה שהזינוק בטמפרטורה אינו מהיר עד כדי כך שהוא פוגע בתאים שלהם ומונע את הבריחה.
יותר מכפי שהוא כולל מידע מהימן על צפרדעים, סיפור הצפרדע מלמד דבר-מה עלינו, בני האדם. סיפור כזה מתפשט כאש בשדה קוצים בדמיון האנושי הקולקטיבי, כי הנתונים שמוצגים בו מעוררים בנו הזדהות ו"נראים" לנו הגיוניים. לכן אנחנו מקבלים את הסיפור כאמת לאמיתה, ולא טורחים לברר אם הוא אכן תואם את המציאות. לעומת זאת, אם ניחשף לסיפור שהוא פחות הגיוני בעינינו, נטיל ספק בתהליך הניסוי או במסקנותיו. גם חוקרים הם בני אדם, וגם אצלם ייתכנו הטיות דומות – כמו הנטייה להסיק מסקנות בהתאם להיגיון אינטואיטיבי, ולא לפי מתודה מדעית סדורה שבוחנת את הנתונים בלבד.
דוגמה להטיית אישוש - מי שמאמין באסטרולוגיה ימצא רק אמת בהורוסקופ היומי. סימני המזלות האסטרולוגיים | xenia_ok, Shutterstock
על צפרדעים והטיות
ישנן דוגמאות רבות להטיות במחקר המדעי. דוגמה בולטת במיוחד היא ההשפעה של מימון המחקר. BPA, למשל, הוא חומר שנמצא בפלסטיק ויוחסו לו תכונות בעייתיות מבחינה בריאותית. מחקרים במימון תעשיות פלסטיק שמוצריהן מכילים BPA לא מצאו השפעות מזיקות במיוחד של החומר, ואילו מחקרים עצמאיים, או מחקרים מטעם גופי בריאות ממשלתיים, נטו יותר לדווח על סכנותיו.
אחת הדרכים להימנע מהטיות במחקרים קליניים היא מנגנון הסַמְיוּת הכפולה (double-blinded study), שמקובל להשתמש בו בבדיקת יעילות של תרופות. גם הרופאים וגם המטופלים לא יודעים מי קיבלו את התרופה האמיתית ומי קיבלו את גרסת הפלצבו, תרופת הדמה, שאין לה השפעה פיזיולוגית. כך, האמונות והציפיות שלהם מהמחקר לא יכולות להשפיע על התוצאות.
הפסיכולוג האנגלי פיטר ואסון (Wason) העניק את השם "הטיית האישוש" (confirmation bias) לתופעה דומה: הנטייה שלנו לאמץ רק סיפורים ומחקרים שתואמים את האמונות או הערכים שלנו, ולהתעלם מעובדות שסותרות את מה שחשבנו מראש. מי שמאמינים באסטרולוגיה, למשל, יקראו את ההורוסקופ היומי שבעיתון, ויפרשו את מאורעות אותו היום כראיות לאמיתותו. מנגנון הטיית האישוש לרוב לא מופעל במודע או בכוונה, אך יש לו השפעה רבה על יכולת הסקת המסקנות שלנו.
כנראה הצפרדע לא תישאר מרצונה בכלי עם מים שמתחממים בהדרגה. אם פתח הכלי רחב דיו – סביר להניח שהיא תקפוץ החוצה. אבל אם מסירים לה את המוח מבעוד מועד, או אם הכלי סגור ואין לה לאן לברוח, גורלה להתבשל בעודה בחיים נחרץ. לנו, מצידנו, מוטב תמיד לשאול שאלות ולפקפק בעובדות – רצוי לא לקבל שום דבר כמובן מאליו.
