תינוקת בהזמנה

מאז ומתמיד היו אנשים ששאפו לבחור את מין התינוק או התינוקת שייוולדו להם. לחצים תרבותיים, כלכליים ודתיים עזים דחפו לא פעם, למשל, להעדפת בנים בכורים בחלק מהתרבויות והתקופות, וגם משאלת הלב האישית של כל הורה והורה מילאה וממשיכה גם היום למלא תפקיד מרכזי בהעדפות המשפחתיות.

בהתאם לכך אפשר למצוא לאורך ההיסטוריה שלל סיפורי אגדות ומתכוני סבתא העוברים מדור לדור, על שיטות שיבטיחו כביכול עובר ממין זכר או נקבה. רוב השיטות מופרכות לחלוטין, אפילו ממבט ראשון. אחרות מבוססות כביכול על עקרונות מדעיים, שרבים מהם נשללו שוב ושוב לאורך השנים אך נותרו נפוצים בתרבות שאימצה אותם אל חיקה. בחלקים של אסיה, לדוגמה, ההעדפה התרבותית לבנים זכרים מושרשרת עמוק עד כדי כך שבעיתונים שם אפשר למצוא מודעות שמייעצות איך להרות בן זכר.

מאז ומתמיד היו אנשים ששאפו לבחור את מין התינוק או התינוקת שייוולדו להם. תמונות אולטראסאונד של עובר | Shutterstock, Peakstock

הביולוגיה של הזוויג

כדי להבין אם באמת אפשר להשפיע על המין הביולוגי (הזוויג) של העובר בעת ההפריה, צריך להבין את התהליך שבו נקבע זוויגם של העוברים ולחפש בו את השלבים שאולי אפשר להשפיע עליהם.

ראשית יש לדעת שכמעט בכל תאי גופנו יש 23 זוגות של כרומוזומים, שבהם נמצא המטען הגנטי שלנו – ספר ההוראות המלא הקובע את תכונותינו המולדות. כל זוג כולל העתק אחד של כרומוזום שקיבלנו מאבא והעתק אחד מהאמא. למשל, יש לנו שני העתקים של כרומוזום מס' 3, אחד שמקורו מהאמא ואחד מהאבא. ב-22 מהזוגות הללו, שני הכרומוזומים דומים מאוד זה לזה. רק בזוג כרומוזומים אחד יש הבדל משמעותי בין השניים: אלו הם כרומוזומי המין, שקובעים את מין העובר. אחד מהם, שנקרא כרומוזום X, יכול להתקבל הן מהאם והן מהאב. השני, שנקרא כרומוזום Y, מגיע רק מהאב.

תאי המין האנושיים – הביציות ותאי הזרע – הם התאים היחידים בגוף שמכילים רק מחצית מהמטען הגנטי, כלומר 23 כרומוזומים בודדים ללא בני זוג. כך, כשתא זרע וביצית מתמזגים בתהליך ההפריה, מתקבל שוב מטען גנטי שלם. למעט מקרים נדירים, אם תא הזרע של האב נושא בתוכו כרומוזום X, הוא יצטרף לכרומוזום ה-X של הביצית של האם והעובר יתפתח לתינוקת ממין נקבה, שבתאיה שני כרומוזומי X. אם כרומוזום המין בזרע הוא Y, הוא יצטרף לכרומוזום ה-X של הביצית וייווצר עובר זכר, שתאיו מכילים XY. אף שבעבר חשבו אחרת, כיום ידוע כי בדרך כלל מספר תאי הזרע שנושאים כרומוזום Y ואלה שמכילים כרומוזום X הוא שווה, ולכן הסיכוי לצאצא מכל זוויג הוא פחות או יותר זהה.

אם תא הזרע של האב נושא בתוכו כרומוזום X, העובר יהיה ממין נקבה, ואם כרומוזום המין בזרע הוא Y, העובר יהיה זכר. אילוסטרציה של כרומוזומים של זכר ונקבה | Shutterstock, Ody_Stocker

תאי זרע זכריים ונקביים

ב-1970 מצא לנדרם שטלס (Shettles), מחלוצי ההפריה החוץ-גופית, שתא זרע שיש בו כרומוזום X כבד יותר מזה שיש בו כרומוזום Y. הוא גם הבחין שתאי הזרע הזכריים קטנים וצרים יותר מתאי הזרע הנקביים ויש להם ראש מעוגל. כשבחן את דינמיקת התנועה של תאי הזרע בתנאים מגוונים הוא הגיע למסקנה כי תאי זרע הנושאים מטען גנטי זכרי מהירים יותר, אך עמידים פחות, מאלה שיש בהם כרומוזום X.

מכאן הסיק שטלס שהתאים הזכריים יתקשו יותר לשרוד בסביבה החומצית של מערכת המין הנקבית וימותו ראשונים. מסקנה זו בתורה שכנעה אותו שלתזמון של מועד קיום יחסי המין יחסית למועד הביוץ יש השפעה מכרעת על זוויג הילוד, וכך גם לרמת החומציות או הבסיסיות של צוואר הרחם.

כאן עלינו להתעכב על כמה עובדות חשובות. אחד מהם הוא שתאי זרע יכולים לשרוד בגוף האישה עד חמישה ימים, גם אם לא התרחשה הפריה. לכן, אם אישה קיימה יחסי מין לא מוגנים עם גבר לפני מועד הביוץ שלה – כלומר התהליך שבו הביצית משתחררת מהשחלה לחצוצרה ומחכה שם להפריה במשך כיומיים, עדיין יהיה לתאי הזרע זמן רב להפרות את הביצית אם יתרחש בינתיים ביוץ. אם תאי זרע בעלי מטען גנטי נקבי שורדים זמן רב יותר, הרי שיחסי מין שהתרחשו כמה ימים לפני הביוץ יובילו, בסבירות גבוהה יותר, ללידת תינוקות ממין נקבה.

הגיע למסקנה כי תאי זרע הנושאים מטען גנטי זכרי מהירים יותר, אך עמידים פחות, מאלה שיש בהם כרומוזום X. לנדרם שטלס | ויקיפדיה, L B Shettles Callahan

אך האם תאי זרע X ו-Y אכן שונים זה מזה? בעקבות ממצאיו של שטלס נערכו עוד מחקרים, שגילו כי אמנם קיים הבדל מבני באורך ובהיקף של ראשם של תאי זרע משני הסוגים, אך זהו הבדל זעיר, של כשישה אחוזים בלבד, וגודלם של התאים גם משתנה מאדם לאדם. מחקרים חדשים יותר, שנעזרו בטכנולוגיות מתקדמות, פסקו כי גם הפער הקטן הזה אינו קיים באמת וכי הפערים שנמצאו בעבר נבעו ממגבלות האמצעים הטכנולוגיים שעמדו לרשות המדענים.

השיטה המדויקת ביותר הקיימת כיום להפרדת תאי זרע היא על פי גודל החומר התורשתי שהם נושאים, ולא גודל התא כולו. תאי זרע אנושיים שיש בהם כרומוזום X נושאים כמות חומר תורשתי גבוהה יותר בכ-3 אחוזים מאשר תאי זרע שיש בהם כרומוזום Y. שיטות חדשניות, שנבדקו עד כה רק על חיות מעבדה, מנסות להבחין בין שני הסוגים של תאי הזרע על פי השוני במטען החשמלי שלהם או באמצעות מניפולציות גנטיות.

המחקרים הראו שקיים הבדל פיזיולוגי בין תאי הזרע הזכריים והנקביים, גם מבחינת עמידות בתנאי לחץ כמו טמפרטורה גבוהה או חומציות גבוהה, וגם מבחינת יכולת השחייה. אך אופיו של ההבדל הזה אינו ברור לגמרי והוא נצפה רק בתנאי מעבדה ומחוץ לגוף, או במסגרת התערבות גנטית יזומה. לגוף יש יכולת מופלאה לשמור על שיווי משקל (הומאוסטזיס) בתוכו ועל כן ההבדל הזה לא בא לידי ביטוי בתנאים הטבעיים הקיימים בתוך הגוף וגם לא במספר העוברים בפועל ממין מסוים. עם זאת, בתנאי מעבדה חוקרים אכן מנצלים את ההבדל הזה כדי לפתח שיטות נוספות לברירה של תאי זרע מסוימים לפני הפריה חוץ גופית.

ולבסוף, גוף האישה משחק תפקיד מפתח בהחלטה איזה תא זרע יפרה את הביצית. בצוואר הרחם, ברחם ובחצוצרה יש מנגנונים שבוררים רק את תאי הזרע המתפקדים. יתר על כן, באיברי הרבייה של כל אישה שוררים תנאים פיזיולוגיים ייחודיים לה, כגון רמת חומציות, הרכב החומרים המופרשים בהם ואיכות הביציות, והם מושפעים מהגנים שירשה וגם מאורח החיים שלה. לכן גם אם זוג המעוניין בבת יפעל לפי כל "עקרונות" השיטה של שטלס, אין ביכולתם לחזות איך יגיב תא זרע ספציפי לסביבה ספציפית בכל רגע ורגע, איך יברור גוף האישה את תאי הזרע, ואיזה תא יצליח בסופו של דבר להפרות את הביצית.

האם תאי זרע X ו-Y אכן שונים זה מזה? אילוסטרציה של תאי זרע | Shutterstock, 3dmotus

שיטת שטלס

לפי שטלס, כשזוג מקיים יחסי מין לפני מועד הביוץ, רוב תאי הזרע שישרדו עד הביוץ יהיו נקביים – כלומר עם כרומוזום X, לכן ההסתברות לעובר נקבי גבוהה יותר במצב הזה. לעומת זאת, קיום יחסי מין סמוך למועד הביוץ אמור לתת יתרון לתאי הזרע הזכריים הזריזים, שיגיעו לביצית מהר יותר.

יתר על כן, לטענת שטלס, לתאי המין הזכריים יהיה יתרון אם ייפלטו בקרבת פתח צוואר הרחם, הרחק מהסביבה החומצית של הנרתיק. על כן הוא המליץ לזוגות המעוניינים בבן זכר להעדיף חדירה עמוקה, ולאלה שמבקשים בת נקבה להעדיף חדירה שטחית. שטלס הוסיף והמליץ כי למען תינוק זכר מוטב שהאישה תגיע לסיפוק לפני בן זוגה, מפני שבמהלך האורגזמה האישה מפרישה במערכת הרבייה שלה חומרים בסיסיים המקלים על תאי זרע לשרוד בסביבה החומצית של הנרתיק. לעומת זאת, כדי לזכות בתינוקת רצוי לאישה לוותר זמנית על האורגזמה, לדעתו.

בנוסף, שטלס פיתח את שיטת הדושינג (שטיפה: Douching), שמורכבת משטיפה של הנרתיק לפני יחסי המין בסודה לשתייה אם רוצים תינוק זכר, או בחומץ עבור תינוקת. המטרה היא להגביר את רמת הבסיסיות או החומציות של הנרתיק ולהעניק לתאי זרע זכריים או נקביים יתרון בסביבה כמה שיותר נוחה עבורם. אולם חשוב מאוד להדגיש שהשיטה הזאת עלולה לגרום לזיהומים חיידקיים או פטרייתיים, סיבוכי היריון ודלקות אגן, ורופאים מזהירים כי אסור להשתמש בה.

שיטת שטלס במבחן המציאות

אכן, במהלך הביוץ ההפרשות בצוואר הרחם נהיות צמיגיות וחומציות פחות, דבר שמקל על כניסת תאי הזרע משני הסוגים למערכת הרבייה הנקבית. עם זאת, מאחר שבפועל אין ראיה לכך שיש העדפה לתאי זרע מסוג מסוים מחוץ למבחנות המעבדה, אין לתהליך הזה כל השלכה על מין העובר. באשר לאורגזמה נשית, איננו יודעים בבירור מה מקורה ותכליתה, והתיאוריות על כך הן רבות ומגוונות. רוב הממצאים המדעיים הקיימים כיום לא תומכים בהשערה שהיא מסייעת להפריה, אך יש מקום למחקרים נוספים בנושא.

השיטה של שטלס קנתה לה אחיזה במקומות רבים והשתלבה עם לא מעט מתכונים פולקלוריים של "איך להתעבר עם בת או בן". ב-1970 פרסם שטלס את גישתו בספר, ודיווח בו על שיעור הצלחה של כ-75 אחוז. מחקרים שנעשו בעקבותיו הראו תוצאות מעורבות: חלקם אוששו את ממצאיו של שטלס, אחרים הציעו שיטות דומות שהיו מבוססות אף הן על תזמון מדויק סביב הביוץ, ומחקרים נוספים הציגו ממצאים סותרים.

מאמרי סקירה שנעשו בנושא בחנו את הממצאים שנאספו במחקרים רבים, ולא מצאו קשר בין הצמדת מועד קיום יחסי המין למהלך הביוץ לבין צאצא ממין זכר. נהפוך הוא, המחקרים המוצגים הראו כי רוב התינוקות הזכרים נוצרו דווקא כאשר יחסי המין התקיימו שלושה עד ארבעה ימים לפני הביוץ או שלושה ימים אחריו. הממצא הזה סותר את ההשערה של שטלס על כך שכדי לקבל עובר ממין זכר רצוי לקיים יחסי מין כמה שיותר קרוב למועד הביוץ. גם ההנחה שתנוחות מסוימות מעניקות יתרון לזוויג זה או אחר לא הוכחה.

מאמרי סקירה לא מצאו קשר בין הצמדת מועד קיום יחסי המין למהלך הביוץ לבין צאצא ממין זכר. אילוסטרציה של הפריית ביצית | Mark Garlick, Science Photo Library

הפריה מלאכותית

הדרך המוכחת היחידה היום שיכולה להבטיח בוודאות את זוויג העובר היא באמצעות הפריה חוץ גופית, שתכלול במסגרת האבחון הגנטי טרם ההשרשה בחירה פעילה של עובר עם מטען גנטי נקבי או זכרי לפני החזרתו לרחם האישה. הפריה מלאכותית היא טכניקה פולשנית, יקרה ולא פשוטה, הדורשת הזרקה של כמות גדולה של הורמונים לאישה וביצוע שני הליכים פולשניים בהרדמה. על כן מעט מאוד מרפאות בעולם מאפשרות לעבור את התהליך ללא סיבה רפואית אמיתית, מעבר לעצם ההעדפה של בת או בן.

אופציה רפואית נוספת היא ברירת תאי זרע עם המטען הגנטי הרצוי – כרומוזום X או Y - והזרעה של הנקבה. בפועל שיטה זו משמשת בעיקר להפריית חיות משק. רבים מבלבלים את יכולת חיזוי הביוץ עם היכולת להשפיע על מין העובר, אך כאמור אין ראיות מובהקות לקשר בין השניים. שיטה רפואית לחיזוי מועד הביוץ היא מעקב אחרי הזקיקים של האישה, יחידות ביולוגיות המורכבות מתאים שתומכים ומזינים את הביצית המתבגרת לפני הביוץ. מעקב יומיומי אחרי התפתחותו של הזקיק, באמצעות מכשיר אולטרסאונד, יכול לקבוע בדיוק רב יחסית מתי בדיוק יתרחש הביוץ. עם זאת, כפי שכתבנו, מה שקובע את זוויג העובר הוא מטען כרומוזומי המין בתאי הזרע – שעליהם איננו יכולים לשלוט בשיטה הזאת.

הדרך המוכחת היחידה היום שיכולה להבטיח בוודאות את זוויג העובר היא באמצעות הפריה חוץ גופית. תמונה של תהליך ההפריה במעבדה | Science Photo Library

מצוקת הזכרים

ככלל, מספר תאי הזרע הנקביים והזכריים נוטה להיות שווה, אך יש גורמים גנטיים וסביבתיים שעשויים להפר את האיזון. יחס לא שווה בין תאי זרע עם כרומוזום X או עם כרומוזום Y יכול לנבוע מפציעה באשכים, חימום יתר שלהם, לחץ מכני, מצוקה נפשית של האב או חשיפה לכימיקלים מסוימים בסביבת המחיה או העבודה. רוב המחקרים מעידים כי אבות שנמצאו בסביבה עתירת גורמי לחץ נפשי נטו יותר להוליד תינוקות ממין נקבה.

כשבוחנים את היחס בין מספר התינוקות שנולדו משני המינים מגלים לעיתים שהאיזון בין נקבות לזכרים מופר. היחס הזה משתנה בהתאם לעונת השנה, אך מושפע גם מתנאי לחץ סביבתיים.

ככלל, מספר ההריונות של עוברים ממין זכר עולה מעט על מספר ההריונות של נקבות, אך גם התמותה של זכרים גדולה יותר, כבר מרגע ההתעברות. לכן, על אף היחס השווה בין תאי זרע נושאים כרומוזם X ונושאי כרומוזום Y, בתנאים שאינם אופטימליים, נצפה למצוא מעט יותר יילודים ממין זכר מאשר ממין נקבה. גורמי לחץ נוספים המשפיעים על היחס בין זכרים לנקבות בקרב הילודים כוללים לחץ נפשי של האם במהלך ההיריון, הצריכה הקלורית של האישה בזמן ההתעברות, ואף תקופות של לחץ סביבתי כמו רעב או מלחמה. גם רמות התזונה שם האם ואפילו דילוג על ארוחת הבוקר עשויים להשפיע על היחס הצפוי בין תינוקות ממין זכר לתינוקות ממין נקבה.

יש אתרים שמבטיחים כי מזון חומצי כמו אוכמניות ורימונים עשוי להגדיל את הסיכויים לבת. אין לכך סימוכין. רימון ואוכמניות | Shutterstock, Luis Rojas Estudio

שיטות עממיות

מה בנוגע לשיטות סבתא? האם אלו שיטות עתיקות יומין שהוכיחו את עצמן לאורך השנים, או שמא הן רק אגדות עממיות מנותקות מהמציאות?

שלל אתרי אינטרנט וספרים מבטיחים שיטות "מבוססות" לכאורה שיכריעו את מין העובר. בדרך כלל נשמע רק על ההצלחות, וגם זה רק לאחר מעשה. יש כאן כמובן הטיה חדה של קטיף דובדבנים (Cherry picking) – מצב של בחירה בררנית של עובדות שמאששות הנחה מוקדמת והתעלמות מכל מה שסותר אותן. לשיטות האלה אין שום מנגנון ידוע שיכול להסביר אותן, כך שככל הנראה אין להן כל אחיזה במציאות, אבל עד כה לא בוצעו מחקרים רציניים שבדקו אותן ויוכלו לאשש או להפריך את הבטחותיהן.

חלק משיטות הסבתא הללו מתמקדות בתזונה. יש אתרים שמבטיחים כי מזון חומצי כמו אוכמניות ורימונים, או מזון עשיר במגנזיום וסידן אך דל במלח ואשלגן, עשוי להגדיל את הסיכויים לבת. לחפצים בתינוק זכר הם ממליצים תזונה עשירה באשלגן, שכוללת הרבה מלח ופחמימות. ההמלצה הזאת מבוססת על ההנחה ששינוי רמות המינרלים הללו בתזונה ישפיע על רמת החומציות (pH) בגוף, וכך ייתן יתרון לתאי זרע מסוימים על פני אחרים, לפי שיטת שטלס. בפועל רמות החומציות בגוף נשמרות די קבועות אצל אנשים בריאים, כך שהתזונה לא באמת משפיעה על חומציות גופנו, ובפרט על רמת החומציות בתוך מערכת הרבייה הנקבית.

שיטות אחרות אפילו לא מתיימרות להיות מדעיות. ברפואה המסורתית ההודית, למשל, ממליצים לאישה שרוצה בן זכר לטחון שני ענפים (הפונים צפונה) של עץ הבניאן, לערבב עם עדשים שחורות ולאכול. לחלופין מציעים שם להמיס דמות זהב או כסף בתנור, למהול בחלב ולשתות. שימו לב שכסף נחשב רעיל, ולא מומלץ לצרוך אותו.

ולבסוף ישנה הטבלה הסינית: לוח שבו מניחים אצבע אחת על חודש ההתעברות ואצבע שנייה על גיל האישה. מקום המפגש של האצבעות אמור לנבא אם מדובר בהיריון של בן או בת. באופן לא מפתיע, אין לזה שום תימוכין מדעיים.

אם לא די בכל אלה, יש גם שלל מיתוסים על סימנים מוקדמים שמעידים על מין העובר. ביניהם:

• אישה בהיריון שמתחשק לה מזון מלוח נושאת עובר זכר.
  לא נכון. מחקרים מראים כי סביר להניח שמדובר בתופעה תלוית תרבות שאינה קשורה למין העובר.

• דופק עוברי נמוך מ-140 פעימות לדקה מעיד על עובר זכר.
  לא נכון. אין הבדל בין הדופק של עובר ממין זכר או נקבה.

• בחילות בוקר הן מעידות שתיוולד תינוקת נקבה.
  לא נכון.

אם כן, המודעות לפריון, והאמצעים המדעיים והביתיים לזיהוי התקופה הפורייה של האישה בחודש, מאפשרים להורים לעתיד לשלוט במידה מסוימת בהחלטה להיכנס להיריון. אך פרט לשיטות פולשניות כמו הפריה חוץ גופית, הכוח לשלוט במין הילוד נותר גם כעת בידי הביולוגיה. על כן מוטב לנו להתרכז במשאלת הלב החשובה באמת – שהתינוקת או התינוק יהיו בריאים, וכך גם הוריהם.