להציל את השוניות

השוניות, המכונות "יערות הגשם של הים" בשל מגוון המינים הנמצאים בהם וצפיפותם, נמצאות בסכנה אמיתית. דיג יתר, תיירות לא אחראית והשפעות של שינוי האקלים שותפים בצוותא להרס אחת מהמערכות האקולוגיות היחודיות והיפות ביותר בעולם. אך לא כל השוניות סובלות באותה מידה.

ג'ושוע סינר (Cinner) מאוניברסיטת ג'יימס קוק באוסטרליה, בשיתוף פעולה עם מדענים מכל רחבי העולם – כולל ערן ברוקוביץ' (Brokovich), המנהל המדעי של האגודה הישראלית לאקולוגיה – בדקו אילו שוניות התמודדו טוב יותר או פחות טוב עם השפעת האדם, ומדוע. במאמר שפורסם בכתב העת Nature דיווחו החוקרים על בדיקה של כ-2,500 אזורים בשוניות שונות. הם זיהו 15 "נקודות אור" – אזורים שבהם השונית היתה משגשגת ובריאה הרבה יותר מהממוצע, ו-35 "נקודות חושך", שבהן מצב השונית היה גרוע במידה ניכרת מהממוצע. הרוב המכריע של השוניות לא חרג מהממוצע במידה ניכרת.

אז מה הופך שונית להיות לבריאה או לחולה? החוקרים גילו שבניגוד להשערתם, בידוד ומרחק מהשפעות בני אדם לא היו גורם מכריע. על נקודות האור נמנו שוניות שנמצאו באיים מבודדים, אבל גם השוניות באיי שלמה, שנמצאות לא הרחק מיישובים ודייגים פועלים בהן. בדומה לכך היו גם נקודות חושך רחוקות ומבודדות מפעילות אנושית. המאפיינים המשותפים לנקודות האור היו מעורבות גבוהה של התושבים המקומיים בניהול המשאבים בשונית, וכן עקרונות תרבותיים וחברתיים שתרמו לשימור, כמו איסור על דיג של חברות לא מקומיות.

אולי בניגוד למה שהיינו מצפים, הסתמכות של החברה המקומית על תוצרת מהים הייתה אחד המאפיינים של נקודות האור. נראה שכשהתושבים חיים ליד שונית שמשמשת להם מקור מזון ופרנסה, הם חשים אחריות עליה, והדיג נעשה בצורה שתאפשר לה לשגשג ולקיים אותם גם בהמשך. לעומת זאת, שוניות שנמצאות בשכנות ליישובים עירוניים או חשופות לטכנולוגיות דיג חדישות נטו לכיוון "נקודות החושך".

החוקרים מקווים שאפיון הגורמים הללו יאפשר לנו להבין מה אפשר לעשות כדי לשמור על השוניות בריאות ומשגשגות, וכך לנהל טוב יותר את המערכות האקולוגיות היקרות הללו. אבל דיג ותיירות אינם כל הסיפור. החוקרים מצאו גם שנקודות החושך התאפיינו גם ב"משברים סביבתיים", כמו נזק מסופות ציקלון או הלבנת אלמוגים (coral bleaching) – אחד הנזקים החמורים ביותר שנגרמו בשנים האחרונות לשוניות ברחבי העולם.

מוות לבן
הלבנת אלמוגים היא אחת ההשלכות המוקדמות והקשות של שינויי האקלים. אלמוגים מקיימים יחסי סימביוזה עם אצות חד־תאיות מסוג סימביודיניום (Symbiodinium), ששוכנות בתוך השלד שלהם ומספקות להם בתמורה מזון שהן מייצרות בעזרת פוטוסינתזה. האצות הן שנותנות לאלמוגים את הצבעים היפים המוכרים לנו – כל מין של אצה מקנה לאלמוג שלו צבע שונה במקצת. בתנאי לחץ, האלמוג עלול לאבד את האצות שלו ולהלבין.

ההלבנה עצמה לא הורגת את האלמוג ישירות, אך מכיוון שהוא תלוי באצות לאספקת מזונו, הוא נחלש בלעדיהן בהדרגה עד למותו. הגורם העיקרי להלבנה כיום הוא התחממות מי הים בעקבות שינוי האקלים, עם עזרה מתופעת אל-ניניו שמחממת את האוקיינוסים עוד יותר.

שונית המחסום הגדולה באוסטרליה היא אחת הנפגעות העיקריות מהלבנת האלמוגים. סקר שהתפרסם באפריל הראה מידה מסוימת של הלבנה ב-93 אחוז משטח השונית, ובמקומות מסוימים יותר ממחצית האלמוגים מתו. גם בעבר היו אירועי הלבנה בשונית הזו, אך אף אחד מהם לא התקרב בהיקפו לאירוע הנוכחי. התאוששות ממנו תארך עשורים רבים – אם היא בכלל אפשרית – ועד אז השונית צפויה לאבד הרבה מהמגוון הביולוגי שלה.

גם בהתאוששות יש הבדל בין שוניות לשונית. אחדות מתמודדות טוב יותר עם הלבנה. אחרות – פחות. בים סוף במיוחד יש שוניות שלא נפגעו כלל, או שנפגעו בצורה קלה יחסית. כך גם השונית באילת, שמקצת האלמוגים בה אמנם עברו הלבנה, אך באחוזים נמוכים הרבה יותר משוניות אחרות.

עמידות לחום
מדוע אלמוגים מסוימים מלבינים ואחרים לא? הפתרון עשוי להיות טמון בחלקו בסוג האצות. המנגנון המדויק של ההלבנה – איך ומדוע האלמוג משיר את האצות שעד אז חיו עמו בהרמוניה – איננו ידוע עדיין, אך התגובה של האצות לתנאי עקה (לחץ) עשויה להיות גורם חשוב במיוחד בתהליך.

אצות מגיבות לעליית טמפרטורה בשחרור רדיקלים חופשיים, שפוגעים באלמוג ומביאים בסופו של דבר להיפרדות בין השותפים וכך להלבנה. אך לא כל האצות מגיבות לחום באותה צורה. חלקן עמידות יותר ומסוגלות לחיות גם בטמפרטורה של 32 מעלות בלי לשחרר רדיקלים חופשיים. במאמר שפורסם בכתב העת Molecular Biology and Evolution, חקרו רייצ'ל לוין (Levin) מאוניברסיטת ניו-סאות' ווילס ועמתים נוספים מאוסטרליה את האצות העמידות לחום, ואלו שעמידות פחות. הם בדקו אלו חלבונים מייצר כל אחד מהזנים בתגובה לחשיפה לחום, וכך מצאו את הגנים שמאפשרים לאצות מסוימות להתמודד בהצלחה עם טמפרטורה גבוהה.

מציאת הרקע הגנטי של זן האצות העמיד יוכל לסייע לחוקרים למפות את אזורי השונית הנמצאים בסכנה גדולה יותר להלבנה. בדיקת האצות תאפשר גם לזהות את התהליכים הגורמים להלבנה עוד לפני שהנזק נראה לעין. בעתיד ייתכן שגם נוכל למנוע הלבנה באמצעות העשרה של השוניות באצות עמידות יותר.